בסוף השבוע פורסמה כתבת תחקיר באתר מאקו שבו סיפרה אישה, תלמידה לשעבר בתיכון לאמנויות על שם תלמה ילין בגבעתיים, כי בועז ארד, שהיה אחד המורים שלה במגמת אמנות חזותית, פגע בה מינית. האישה תיארה איך היא הגיעה לביתו של המורה כדי שיצייר אותה, וביוזמתה, כך סיפרה, התפשטה, ומשם התפתח ביניהם קשר מיני: תלמידה בת 16 עם המורה הנערץ שלה, שהיה מבוגר ממנה בעשרות שנים. יום אחרי פרסום הכתבה, בועז ארד התאבד.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- המוזיקאית פגשה את אביה לראשונה בגיל 16, ואז הוא מת
הכרתי את ארד במהלך 15 השנים שבהן עבדתי בתלמה ילין כמורה, כמחנכת וכרכזת לימודי אנגלית. הכרתי גם את המורה מנחם נבנהויז, שגם עליו נשמעו לאחרונה תלונות שהוא פגע בתלמידים במשך שנות עבודתו הרבות בבית הספר. התלונות הללו, שעלו לאחרונה במידה רבה בעקבות קמפיין MeToo#, עוררו בכל שומעיהן תחושות קשות של זעזוע וכעס, במיוחד בקרב אלה שקרובים לתלמה ילין, אוהבים את בית הספר ויודעים מה מעלותיו.
ועם זאת, למרות התחושות הקשות, נשמעים בימים האחרונים גם לא מעט קולות המגנים את מי שסיפרו על הפגיעה בהם. כך, למשל, היו מי שהאשימו את הצעירה שסיפרה על מה שקרה לה עם ארד, וטענו שהיא זאת שפיתתה אותו. הרי, על פי עדותה, היא התפשטה ביוזמתה. אחרים לא הבינו מדוע היא, וגם המתלוננים על נבנהויז, "חיכו" כל כך הרבה זמן. מדוע לא סיפרת כבר אז? מדוע לא דיברת? על השאלות הללו הגיב בדף הפייסבוק שלו ישי שטקלר, מורה בתלמה ילין ואחד המתלוננים על נבנהויז, וכתב שהוא מקנא בכל מי ששואל אותן. ואני כל כך מזדהה איתו.
בין היתר, מכיוון שאני עצמי ניצולת פגיעה.
צפו בעופרה עופר אורן מספרת על הפגיעה שחוותה:
סוג של גילוי עריות
לפני 15 שנה סיפרתי על כך לראשונה, תחילה ברומן "שירה והירושימה" ואחריו ברומן נוסף, "יופי לי, יופי לי" וגם בכמה ראיונות בעיתונות ובטלוויזיה. על הכתבה הגדולה הראשונה, שפורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", קיבלתי לא מעט תגובות אוהדות, אבל הייתה גם לפחות אחת מקוממת מאוד: באחד העיתונים נכתב שמעולם לא התלוננתי על הפוגע במשטרה, "ומכאן שמעולם לא נפתחה נגדו חקירה כלשהי, והוא מעולם לא הורשע בעברה כלשהי".
מי ששואל "מדוע לא סיפרת עד עכשיו" או "מדוע לא התלוננת במשטרה", אינו מבין דבר על המנגנונים המורכבים המתחוללים בנפשם של נפגעי תקיפה מינית בכלל, וגילוי עריות בפרט. וכן, גם מקרה שבו מורה שוכב עם תלמידה שלו הוא סוג של גילוי עריות. מורה כזה חוצה לא רק את גבול המוסר: הוא פושע, והתנהגותו פלילית - כך לפי החוק. כשמתקיימים יחסי מרות, כשמדובר במבוגר האמור להיות אחראי כלפי צעירה חסרת ניסיון שתלויה בו מסיבות שונות, לא תיתכן "הסכמה", גם אם הילדה כבר בת 16 – כלומר, הגיעה לגיל ההסכמה, כפי שמנסים כמה סניגורים מטעם עצמם לטעון להגנת בועז ארד.
מי שדן לכף חובה את האיחור שבגילוי, אינו מבין את עוצמת הפגיעה, את תחושת חוסר האונים שהיא יוצרת, את הבלבול ואת העולם שמתהפך. לרוב נדרשות לנפגעים שנים ארוכות לפני שהם מצליחים להבין את שקרה להם. ומה אז, כשיש כבר התיישנות מבחינת החוק הפלילי, אבל לא מבחינת הנפש? התלמידה שנפגעה העידה על מה שחשה בתקופת הפגיעה עצמה, וגם בדיעבד: על השקרים שנאלצה לספר, על תחושת הסוד, על המניפולציות הרגשיות שחוותה, שלוו בהערצה שחשה כלפי המורה. אין מחילה לפוגע שהוא הורה או מורה. מי שאמור לטפל בילד, לדאוג לשלומו ולראות רק את טובתו לנגד עיניו, ובמקום זאת מנצל את כוחו ואת מעמדו כדי לספק את הצרכים של עצמו, פוגע בילד לטווח ארוך ובאופן עמוק ומקיף.
כשהתפרסם הראיון שבו סיפרתי לראשונה על הפגיעה בי, הייתי עדיין מורה ומחנכת בתלמה ילין. בעקבות הפרסום ניהלתי שיחות קבוצתיות עם כיתות שרצו בכך. באחת מהן שאלו אותי: "בשביל מה היית צריכה את זה?" בסוף השיעור התלמיד ששאל את זה אמר שעכשיו הוא מבין. לימים נודע לי שאת מה שאמרתי להם אז, הקדים לומר לעולם שנדור פרנצי, הפסיכואנליטיקן היהודי-הונגרי שהתעמת עם פרויד, כשזה התכחש להבנה שהתופעה של גילוי עריות נפוצה כל כך. פרנצי אמר שבניגוד למה שנהוג לחשוב, הטאבו האמיתי בציבור אינו מופנה כלפי המעשה המביש, החטא הנורא של גילוי העריות, אלא דווקא כלפי הדיבור עליו.
כך בדיוק נוהגים כל מי שדנים לכף חובה את האישה שהתלוננה על בועז ארד, וגם את ישי שטקלר ואת אסף הראל שסיפרו על פגיעתו של מנחם נבנהויז בהם. לפגוע, לא רצוי; לספר - אסור, בתכלית האיסור.
"לו רק היית קצת פחות המורה שלי" - היום השיר הזה כנראה לא היה עובר:
חציית גבולות מדאיגה מאוד
האם, במבט לאחור, הופתעתי ממה שהתגלה בתלמה ילין? לצערי, כששוחחתי עם התלמידים וניסיתי לעודד אותם לדבר, אף אחד מהם לא סיפר על עצמו, אם כי ייתכן שהיו ביניהם כאלה שנפגעו. בדיעבד, היו אולי רמזים. במבט לאחור ברור לי שתלמה ילין באותה תקופה, ובניגוד גמור למצב כיום, היה מקום לא בטוח לתלמידים.
כך, למשל, לפני כשלוש שנים, בנשף פרידה שנערך לכבוד איש צוות בכיר שפרש, סיפרו על הבמה איך במהלך מסע ייצוגי בארצות הברית, שבו השתתפו נגנים מתלמידי בית הספר, לקח האיש תלמיד למסעדה שבה עובדות מלצריות חשופות חזה. חלק מהשומעים שישבו בקהל, מורים ואנשי צוות, צחקקו והריעו לאיש, והוא נראה זחוח ומרוצה ממעלליו. יחד עם זאת, היו גם כאלה שהתחלחלו. כל בר דעת היה אומר שמדובר בחציית גבולות מדאיגה מאוד. מקרה אחר התרחש באחד מימי הכיף שהונהגו בתלמה ילין באמצע העשור הקודם בבריכות שחייה. רוב המורים נשארו לבושים בבגדים רגילים, אבל היו גם שתי מורות צעירות שהגיעו בבגדי ים זעירים, נכנסו למים וניסו להפיל זו את זו כשהן רכובות על עורפם של תלמידיהן, בנים מכיתה י"א או י"ב. המראה המזעזע – שהרי אסור שיתרחש מגע גופני כזה בין מורה לתלמיד – שדווח להנהלה, לא גרם אפילו להרמת גבה.
האם היו בבית הספר אירועים מדאיגים נוספים? לפני כשנה ראה אור ספרי "רצח בבית הספר לאמנויות". בתחילתו נכתב שכל דמיון בין המתרחש בו לבין המציאות הוא מקרי - ואכן, רצח כמובן לא היה שם - אבל הדעת נותנת ששאבתי משהו מתוך ההתנסות שלי כמורה בתיכון לאמנויות.
ועם כל זאת, אסור לשכוח את מעלותיו של תלמה ילין. לשמחתי הרבה, ההנהלה הנוכחית של בית הספר שונה מאוד מקודמותיה. מנגנון ההשתקה הוחלש. יש לגיטימציה לדבר ולספר, ויש אוזן קשבת בדמותו של המנהל, משה פילוסוף, שמודע מאוד ועושה הכל כדי שתהיה לתלמידים סביבה בטוחה. אני אמנם כבר לא שם, אבל ליבי עדיין עם בית הספר המיוחד והנפלא הזה. לצד הכאב והכעס, חייבים לזכור את כל התלמידים שנפשם ניצלה בזכות תלמה ילין; כל אותם אמנים צעירים, שבכל מקום אחר היו כנראה זוכים ליחס מזלזל ולדחייה, אם בשל חריגותם, ואם מכיוון שהם שקועים רובם ככולם בעיסוקים לא שכיחים, בפיתוח ובשכלול היכולות והכישורים האמנותיים שבהם ניחנו. ייתכן שאלמלא תלמה ילין לא היינו זוכים לשמוע ולראות כמה ממיטב האמנים ואנשי התקשורת בארץ, ביניהם להב שני (המנהל המוזיקלי החדש של הפילהרמונית), מילי אביטל, יואב צפיר, רומן רבינוביץ', אור כחלון, מתן חודורוב, אסף הראל, לינוי בר גפן, שלמה בראבא, נסלי ברדה, דן אטינגר, אלי דג'יברי, זויה צ'רקסקי-נאדי, שמחה חלד ורבים אחרים. אין ספק שאמנים צעירים רבים בוגרי תלמה ילין ממשיכים להתפתח, ועוד נשמע עליהם.
בתחילת כל שנה, כשנפגשתי עם הורי התלמידים שחינכתי, נהגתי לומר להם שלא כל הילדים יימנו עם טובי האמנים - חלקם בוודאי ינטשו את תחום העיסוק הנוכחי שממלא כרגע את חייהם - אבל אין ספק שאצל כולם תתפתח הרגישות האמנותית, ואיתה - כך קיוויתי, ואני ממשיכה לקוות - גם הרגישות החברתית. טוב שהעדויות על פגיעות בעבר צפות כיום, לא מעט בזכות MeToo#. טוב שנפגעות ונפגעים מוצאים את הכוחות להודות קודם כל בפני עצמם, ואחרי כן גם בפומבי, בכאב, בצער, באובדן העשתונות, בכעס ובחרדה שהפגיעה הסבה להם. אפשר רק לקוות שחשיפות כאלה יפחידו ויבלמו בעתיד את מי שקול פנימי וציווי מוסרי אינם עוצרים בעדם.
______________________________________________________
לעופרה עופר אורן יש מספר בלוגים בערוץ אנשים של Xnet. הקליקו על התמונה:
