כשעורך הדין הפלילי שי טובים מסתובב במסדרונות בית המשפט, אי אפשר לפספס אותו, ולא רק משום שהוא מתנשא לגובה של שני מטרים. טובים מרגיש שהוא יוצא דופן, וכך זה היה מאז ומתמיד: הוא היה שונה כשעבד כחוקר משטרתי ונהג להתעקש על זכויות הנחקרים; וגם בבית הספר התיכון, כשבלט בעיקר בהיעדרויותיו; ובעיקר מול ילדים שפגש כשיצא משכונת ילדותו הצנועה בכפר סבא. "פתאום ראיתי ילדים שטסים לחו"ל, שיש להם דיסקים, שראו עולם", הוא אומר, "בזמן שלנו לא היה לנו אוטו, ולא נסענו אפילו לכינרת. הייתי ילד שנועל את אותן נעליים מאה שנה. פתאום הבנתי שאין לנו כלום, ועד כמה העולם שלי מצומצם".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- רוני כהן, בן 31, מעביר קורס ביידיש ומזמין אתכם להצטרף
היום, כשהוא מחזיק משרד עורכי דין מצליח ויכול להרשות לעצמו לטוס עם ילדיו למונדיאל, הוא רחוק מאוד מאותו ילד. הנער שלא עשה בגרות, דובר חמש שפות, לומד לדוקטורט וגם הוציא ספר, אבל המסלול הזה נראה לו טבעי, וכך גם המעבר מלהיות חוקר של עבריינים לזה שמגן עליהם. כבר יצא לו לייצג לקוחות שאותם פגש קודם לכן בחדרי החקירות, "והם זכרו שגם בצד השני של המתרס הייתי בן אדם", הוא אומר. "אני לא נוהג לצעוק, כך שתמיד הייתי החוקר הטוב, ותמיד אמרתי שגם לעצורים יש זכויות. היו לי ויכוחים על כך עם שוטרים אחרים. אפשר להגיד שכבר אז הייתי סניגור".
צפו בו בראיון ל-ynet בנושא חשודים בירי שייצג:
הרגשתי נחות
טובים (45) נולד להורים ממוצא תימני, שעבדו קשה במספר עבודות כדי לפרנס אותו ואת שתי אחיותיו. את רוב ילדותו בילה עם סבתו, שהשפיעה עליו מאוד. "היא הייתה אדם ליברלי ואופטימי למרות העובדה שחטפו לה תינוק, וכל חייה עבדה קשה: הייתה קוטפת גת בשתיים בלילה, בחמש בבוקר מוכרת אותו ואחר כך הולכת לעבוד במשק בית ברמת גן. זה גרם לי להרגיש נחות, וכבר בגן הגננת אמרה שיש לי בעיות, ושלחה אותי לאבחון פסיכולוגי. המאבחנת אמרה שצריך להקפיץ אותי כיתה".
בשל התנגדות ההורים, הוא לא קפץ כיתות, אבל ממילא לא הגיע אליהן הרבה: במקום זה, בלע ספרי היסטוריה וביוגרפיות ששאל מהספרייה, ושיחק כדורסל במכבי הוד השרון. הוא נחשב להבטחה, כתבו עליו במקומונים, ועדיין נשארה אצלו רגישות גבוהה לביקורתיות ולדעות קדומות שקלט בסביבתו. "בספרים שקראתי, ראיתי כמה מעט חומר מוקדש לעלייה מתימן. גם המורים בבית הספר הלכו למקום שמקדש את התרבות האירופית, ואני לא הרגשתי שייך. את החטיבה סיימתי עם תעודה מלאה בציונים שליליים ונשלחתי לבית ספר אקסטרני. לא עישנתי, לא שתיתי ולא עשיתי בלגנים, אבל אחרי יומיים שם המנהלת ביקשה שאעזוב. למזלי, המנהל של תיכון מוסינזון בהוד השרון אהב ספורט ולקח אותי אליו, לכיתה שעשתה בגרות".
הוא עצמו לא עשה בגרות, אבל נבחרת הכדורסל של התיכון, שבה השתתף, עלתה לגמר כל שנה. בסוף י"ב קנתה אותו מכבי רמת גן ששיחקה בליגת העל, ולצבא התגייס כספורטאי פעיל. לאחר מכן שיחק בליגה הלאומית עם אליצור ראשון לציון, ובעקבות פציעה החליט לפרוש. "הבנתי שכבר לא אוכל לממש את הפוטנציאל שלי ככדורסלן. זה היה משבר, אבל משברים מאפסים אותך. החלטתי שאני צריך לעשות משהו עם החיים שלי, אז למדתי לבגרות, השלמתי אותה בהצטיינות והלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב. במהלך הלימודים הבנתי שההיסטוריה של הציונות היא פיקציה: כל השנים האכילו אותנו שאנחנו, בני העדה התימנית, צריכים להגיד תודה על כך שהביאו אותנו לארץ, וגם זה גרם לי רגשי נחיתות. אחרי שנחשפתי למחשבה חתרנית וביקורתית, הבנתי שאין פה באמת אליטות, והפסקתי להתנצל על הקיום שלי".
אחרי שסיים את התואר בהצטיינות, החל לעבוד כחוקר במשטרה. "להיות חוקר זה כמו לעשות דוקטורט: צריך להצליב מידע, להפריד בין עיקר לטפל ולעשות אנליזה לכמויות אינפורמציה עצומות. כשחוקרים אנשים, נדרשת המון אינטליגנציה רגשית: אתה צריך להרגיש את האדם שמולך, את שפת הגוף שלו, איזה שאלות לשאול, ואיך לנסח אותן".
היית צריך להתמודד עם עבריינים כבדים. קרה שחששת?
"דווקא לעבריינים הידועים יש כבוד, והם מבינים את כללי המשחק. היה לי קשה לחקור בתיקים של אונס או רצח ילדים; היו מקרים שבערתי בפנים, אבל עבדתי על עצמי".
במקביל לעבודתו במשטרה למד משפטים. "אחרי תואר ראשון ושני רציתי להמשיך לדוקטורט, אבל במשטרה רצו שאשאר בשטח. אותי זה כבר לא עניין, ולכן עזבתי".
עברת מהצד שמנסה לכלוא את העבריינים, לזה שמנסה להשאיר אותם בחוץ.
"אני טוען ששני הצדדים משרתים את האינטרס הציבורי: צד אחד משרת אותו באכיפת החוק, והצד האחר, במניעת אכיפה שלילית של החוק - כשמעמידים לדין בלי סיבה, כשעוברים על הפרוצדורה או כשפועלים שלא כחוק. כללים של הליך הוגן מגנים על כל הציבור".
אבל מה קורה לך כשאתה יודע שאתה מייצג אדם אשם?
"אני לא יודע את זה. רק בסרטים הנאשמים מספרים לעורכי הדין הכל. חוץ מזה, יש לי קווים אדומים: אני לא נוגע בתיקים של אונס או של פגיעה בילדים, כי אני לא מסוגל לחקור נגדית ילדים או אישה שטוענת שנאנסה".
סופרמן הפך לסמרטוט
בין המשרד המצליח לגידול שני ילדים (מטר, 11, ועילאי, תשע) החליט טובים שהוא חייב לעשות משהו "בשביל הנפש", ולפני שנה וחצי הוציא ספר אוטביוגרפי, "להיות מישהו" (ספרי ניב). חודשיים אחרי ההשקה קיבל אירוע מוחי. "פתאום, מסופרמן הפכתי לסמרטוט. איבדתי את ההכרה, וכשהתעוררתי, החלטתי להפסיק לחיות בלחץ. עד אז הייתי עובד כמו מטורף 16 שעות ביום. תמיד חייתי בחשש שכל מה שהשגתי, ייעלם, ואחזור להיות ילד יחף שאין בבית כסף למכנסיים חדשים בשבילו. היום אני מבין שלא יקרה כלום אם לא אעשה הכל ב-100 אחוז".
בנוסף, הוא החליט להגשים חלום ולהתחיל תואר שלישי. עבודת הדוקטורט שלו מזקקת את כל מה שעשה וחווה, ועוסקת בדימוי המזרחי בעיני בתי המשפט. עכשיו הוא עדיין קם בחמש בבוקר, אבל כדי לקרוא, ללמוד ולהתאמן במכון כושר. את התוצאות של האימונים רואים בתחביב המוזר שלו – פרסום בפייסבוק של תמונות שלו בלי חולצה. "בעבר חייתי שנה בגרמניה", הוא מסביר, "ונחשפתי שם לתרבות הגוף החופשי. ראיתי נשים בנות 80 שלא מתביישות באיך שהן נראות, בעוד שרובנו חיים מאחורי מסכות. אני מחובר לתרבות היוונית הקלאסית שבה עירום הוא לא לשם עירום, אלא כדי להראות שכמו שאנחנו יוצרים את החיים שלנו, אנחנו יכולים ליצור את הגוף שלנו".
"הרגשתי מגעיל, שמן, מכוער, טיפש, כלומניק". הקליקו על התמונה:
