המשורר היה מאוכזב ומתוסכל - והתפרסם בזכות צמד זמרים ידוע

אהובתו, יפהפייה בשם אמה לוהן שפרד, סירבה להצעת הנישואים שלו. היא אמנם עוררה בו תחושה שהיא מחבבת אותו, ואף עודדה את ניסיונותיו לכתוב שירים, אבל בחרה להינשא לגבר אחר, איש עסקים יפה תואר וכריזמטי. ליבו של אדווין ארלינגטון רובינסון, שבני משפחתו כינו אותו בשם החיבה ווין, נשבר: לא היה זה סתם גבר אחר, מישהו זר ורחוק - מכל הגברים בעולם בחרה שפרד להינשא דווקא לאחיו הבכור, הרמן, שנחשב מוצלח ממנו.

עוד כשהיה תינוק הרגיש אדווין ארלינגטון רובינסון שאינו לגמרי רצוי. כשנולד, ב-1869, אכזב את הוריו, שהשתוקקו לבת אחרי שני בנים. מפח הנפש שלהם היה כה עמוק, שבמשך כשנה הם סירבו לקבוע לו שם, עד שידידי המשפחה אילצו אותם לעשות זאת. שנים לאחר מכן, כשאהובתו נישאה לאחיו, החליט להיעדר מטקס הנישואים, עזב את בית הוריו במדינת מיין שבארצות הברית ועבר לניו יורק. הרחק מהם נרשם ללימודים באוניברסיטה, המשיך לכתוב שירים ואפילו פרסם ספר, שלא זכה לתשומת לב מיוחדת. ואז התרחשו כמה טלטלות בחייו: אביו מת ממחלה, אחיו הבכור התאבד, והאח הרמן, שגזל ממנו את אהובתו, נכשל בעסקים, הואשם בגניבה, עזב את אשתו וזמן מה לאחר מכן מת מאלכוהוליזם. אשתו אמה, שעברה לגור עם ילדיה בבית הוריו של בעלה, הייתה שוב פנויה, ולא התנגדה לתמיכתו הכספית של גיסה, אבל שוב ושוב סירבה להינשא לו.

צפו בסרט תיעודי קצר עליו:

אבל עם כל האכזבות, הייתה גם נחת. ספרו השני של רובינסון, " ילדי הלילה", שראה אור ב-1897, כלל שיר אחד, "ריצ'רד קורי", שזיכה את המשורר האמריקאי בתהילה רבת שנים: השיר מופיע באנתולוגיות רבות, סיימון וגרפונקל הלחינו ושרו אותו (ראו סרטון למעלה; הגרסה שלהם אינה נאמנה למקור, אלא עיבוד של מילות השיר), והוא מופיע אפילו בתוכנית לימודי האנגלית בבתי הספר התיכוניים בישראל לקראת בחינת הבגרות. הנה הוא כאן, בתרגומה של זיוה שמיר:

תָּמִיד כְּשֶׁאֶל הָעִיר יָרַד לוֹ רִיצַ'רְד קוֹרִי,

אָנוּ, אַנְשֵׁי קַרְנוֹת רְחוֹב, הִבַּטְנוּ בּוֹ:

הָיָה הוּא גֶ'נְטְלְמֶן עַד קְצֵה צִפֹּרֶן,

טָהֹר וְדַק גִּזְרָה כְּמֶלֶךְ בְּעַמּוֹ.

תָּמִיד הָיָה לָבוּשׁ בַּאֲנִינוּת וָטַעַם,

כֹּה אֱנוֹשִׁי הָיָה בְּדִבּוּרוֹ;

לִבִּי כִּמְעַט פָּרַח שָׁעָה שֶׁפַּעַם

הִקְדִּים בִּרְכַּת שָׁלוֹם לִי בְּעָבְרוֹ.

וְהוּא הָיָה עָשִׁיר, עָשִׁיר כְּקֹרַח,

הָיָה הוּא כְּמוֹ נָסִיךְ בַּמַרְאִיתוֹ,

נִהֵל הוּא אֶת חַיָּיו בְּאֵיזֶה אֹרַח,

שֶׁכָּל אֶחָד רָצָה לְהִתְחַלֵּף אִתּוֹ.

וְכָך טָרַחְנוּ וְהִמְשַׁכְנוּ לְקַווֹת,

וְשֻׁלְחָנֵנוּ רֵיק, בַּכִּיס אֵין גְּרוּשׁ.

וְרִיצַ'רְד קוֹרִי, בְּעֶרֶב לֹא עָבוֹת,

שָׁב לְחַדְרוֹ, תָּקַע כַּדּוּר בָּרֹאש.

הקשיבו לשיר באנגלית:

מזכרת נצח לקנאה

גיסתו של המשורר, אמה, הבינה מיד שמי שהעניק לו את ההשראה לכתיבת השיר היה אחיו, הלא הוא בעלה המנוח (ואולי גם האח הבכור, המוצלח כל כך, שהתאבד), והיא הגדירה את השיר כך: "ה.א.ר (ראשי התיבות של שם בעלה – עע"א): הגילום של עתידו המבטיח ושל סופו הפתאומי".

אבל "ריצ'רד קורי" לא מתייחס רק לפער שבין הבטחות לאכזבות, אלא גם לזה שבין מראית העין למציאות. "פשוטי העם" צופים בריצ'רד קורי מרחוק בהערצה, הוא "יורד" אל העיר, והם ניצבים ב"קרנות הרחוב" ומביטים בו. הם אחוזי התפעלות מכל מה שיש בו: יופיו, בגדיו האנינים, ההדר שבו הוא מתנהל בעולם, עושרו, מעמדו הרם והנישא. כשהוא מואיל בטובו לפנות אליהם בדברים, הם לא יודעים את נפשם מרוב התרגשות. והם, כמובן, מקנאים בו: כל כך היו רוצים להתחלף איתו, לחיות כמוהו. כל זאת עד שיום אחד, בלי שמישהו מהם יצפה לכך, קורי תוקע לעצמו כדור בראש. מתאבד. אז מי היה בעצם קורי? איך התנהלו חייו באמת? מה חש בזמן שרבים כל כך קינאו בו?

לא פעם, כשאני נתקלת באנשים המריעים לידועי שם – למשל, ההמונים הצובאים על בני משפחת המלוכה הבריטית, מצפים להם בחג המולד בבואם ובצאתם אל הכנסייה, מתרגשים אם מישהו מהם ניגש ואומר להם מילה או לוחץ להם את היד - אני חושבת על ריצ'רד קורי ועל חייו, שהיו מן הסתם עגומים מאוד בסתר, כנראה כמו אלה של שני אחיו המוצלחים של אדווין ארלינגטון רובינסון, שמתו בטרם עת ובבושת פנים. הוא עצמו לא זכה מעולם באהובתו, אבל שירו המפורסם נותר אחריו ואחרי שני אחיו - מזכרת נצח לקנאה, וכנראה גם לבוז, שהוא חש כלפיהם.

אחד מבני הזוג כתב שיר ישראלי מפורסם מאוד. מה הסיפור שמאחוריו? הקליקו על התמונה:

חנה ושמואל הספרי. לאן נעלמה היונה המובטחת? הקליקו על התמונה (צילום: יאיר שגיא)