"האהבה שקיבלתי כל חיי עזרה לי להתמודד עם מות בני התינוק"

שלוש שנים חלפו מאז שאיבדה לימור אמיר את בנה התינוק, גיא. הוא נפטר ממחלה קשה כשהיה בן עשרה חודשים, ובשבעה אמר לה בעלה גלעד משפט שמלווה אותה מאז: "לא איבדנו את גיא, אלא הרווחנו אותו לזמן קצר". "במבט לאחור", אומרת אמיר, "הבנתי שזה מה שהנחה אותנו: הבחירה להתמקד במה שקורה עכשיו, לראות את הטוב שקיים, לקבל, לא להילחם – ובעיקר לאהוב". אמיר מסבירה שלה ולבעלה לא הייתה שליטה על התוצאה, אבל עדיין נותרה להם הזכות לבחור את הדרך. היום היא מבקשת להעביר הלאה את הדברים החשובים והמשמעותיים שלמדה בעקבות האסון.

מי את?

"לימור, בת 46, נשואה לגלעד ואמא של נדב ושי, תאומים בני 16. גרה במושבה יסוד המעלה שבגליל העליון".

ומה את עושה?

"אני תרפיסטית באמנויות, המלווה זוגות והורים כעצמאית, ומטפלת רגשית במשרד החינוך ובמחלקת הרווחה של המועצה האזורית גליל עליון. למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ותרפיה באמנות במכללת תל חי".

לימור אמיר בילדותה. "בית חם, אוהב ופתוח לעולם"

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בעכו, בת זקונים במשפחה של ארבע בנות. אבי אדריאן נולד בתוניסיה, ב-1955 עלה לארץ עם משפחתו, ובמשך שנים רבות עבד במשרד הבריאות. אמי ז'קלין נולדה במרוקו, עלתה לארץ לבדה כנערה והגיעה לקיבוץ בית אורן. בארץ היא למדה ספּרות והייתה בעלת מספרה ומורה לספּרות בפנימיות לנערות בסיכון. הבית שלנו היה חם, אוהב ופתוח לעולם, עם חינוך לערכים של נתינה ועזרה לזולת. לא פעם הביאה אמא שלי נערות מהפנימיות שבהן לימדה, וסיפרה בהתנדבות במוסד לילדים עם צרכים מיוחדים. אבי, אוהד כדורגל מושבע, ניהל את קבוצת הכדורגל של הפועל עכו, ובשבתות היינו חוצים את פסי הרכבת והולכים לראות משחקים במגרש העירוני. ביני לבין שלוש אחיותיי הגדולות היה קשר קרוב, והן פינקו אותי מאוד. הקשר הקרוב בינינו נשמר גם היום".

עם הוריה. "נתינה ועזרה לזולת"

לאחר סיום התיכון היא התגייסה לחיל המודיעין, ובמהלך השירות הכירה את גלעד, בן יסוד המעלה. "מאז אנחנו ביחד", היא אומרת. "ב-1999 נישאנו, וב-2003 נולדו לנו התאומים נדב ושי. אחרי חופשת הלידה התחלתי לעבוד בתפקיד אדמיניסטרטיבי בחברת הייטק, אבל בשלב מסוים הרגשתי מיצוי, אז עזבתי והלכתי ללמוד תרפיה באמנות. לאחר סיום הלימודים התקבלתי לעבודה בבתי ספר, ובמקביל פתחתי קליניקה עצמאית.

"ב-2015 נולד לנו גיא – תינוק מתוק, נינוח וחייכן, שהביא המון אושר לחיים של כולנו. נהניתי מאוד מההורות המאוחרת שלי; היא באה לי בדיוק בזמן; אבל כשגיא היה בן חצי שנה, שמנו לב שמשהו השתנה: הוא היה לא רגוע והרבה לבכות. בהמשך הבחנו גם ברפיון בתנוחת הראש שלו ובשיתוק בחצי הפנים. הרופא הראשון שאליו פניתי, לא התרגש, אבל אני לא הייתי רגועה והתעקשתי על בדיקות נוספות. בדיקת סי.טי בבית החולים הדסה בירושלים אישרה את חששותינו: התברר שגיא סובל מגידול בגזע המוח וחייב להיכנס לניתוח מיידי, קשה ומורכב. המנתח אמר לנו שגיא היה גיבור ועמד יפה בניתוח, אבל השיתוק בחצי הפנים שלו יישאר, הוא לא ישמע באוזן אחת, ובשל אופיו האגרסיבי של הגידול נזדקק גם לטיפולים כימותרפיים. עדיין, מדובר היה בהצלחה.

נדב ושי אמיר עם אחיהם הקטן, גיא. "הביא המון אושר לחיים של כולנו"

"גיא התאושש יפה מהניתוח, ואנחנו היינו באופוריה: הרגשנו שקיבלנו את הילד שלנו בחזרה. אלא שעד מהרה העלתה בדיקת MRI שהגידול חזר, והוא מתפשט במהירות עצומה. בהתייעצות עם רופאים מומחים בארץ ובחו"ל הובהר לנו כי סיכויי ההצלחה של טיפולים כימותרפיים לגיא הם אפסיים, ויגרמו בוודאות סבל רב. גלעד ואני ידענו שלא נעשה את זה לילד שלנו. הודענו לרופאים שאנחנו מוותרים על הכימותרפיה, החלטה שמשמעותה היא הכרה בכך שגיא לא ישרוד את הגידול הזה. הרופאים חיזקו אותנו מאוד ואמרו לנו: 'אתם לא מקבלים את ההחלטה הקלה, אלא את ההחלטה הקשה, אבל זוהי ההחלטה הנכונה'.

"הבאנו את גיא הביתה. ידענו שמצפה לנו תקופה לא קלה, אבל רצינו לעבור אותה ביחד, במקום שלנו. קיבלנו ליווי של הוספיס בית מטעם המועצה האזורית, והתמיכה הייתה מופלאה. סיפרנו לנדב ולשי שלמחלה של גיא אין תרופה, ושהוא הולך למות. הקשבנו לפחדים שלהם והסברנו שאנחנו איתם, ושאם יהיה להם קשה, נמצא פתרונות. זו הייתה תקופת האביב. מסביב הכל פרח, והרבינו לשהות בגינה שלנו, עם הנוף של מטע הזיתים הצמוד והגולן שבאופק. היינו מוקפים באהבה של המשפחות שלנו והחברים, שלקחו על עצמם את ניהול הבית ואפשרו לנו להקדיש את עצמנו לגיא. גלעד ואני לא בזבזנו זמן על מתחים בינינו: כל אחד מאיתנו עשה את הדברים שהוא חזק בהם, ואת כל האנרגיות שלנו תיעלנו כדי להקל על גיא. כל חיוך של גיא וכל תקשורת איתו נעשו יקרים מפז; כל הבעה שלו הייתה אושר עילאי. הצלחנו לקיים שגרה נורמלית במציאות לא נורמלית.

"עם הזמן גיא הלך ודעך. בלי שיגידו לנו, ידענו שהסוף קרוב. אחר צהריים אחד בתחילת מאי 2016 הוא התעורר מהשינה, ואני לקחתי אותו ושמתי אותו עליי. לאחר כשעתיים גלעד החליף אותי ויצאתי לריצה עם חברות. בעשרה לשש הרמנו את הראש, ומעלינו עבר להק של חסידות בצורת ראש חץ, כמו מבטאות את מילות השיר שתמיד שרנו לגיא: 'מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך'. בדיעבד אני יודעת שזה היה הרגע שבו נשם גיא את נשימתו האחרונה. הוא הלך לעולמו כשהוא מחובק ועטוף באהבה. אני יודעת שגיא בחר בגלעד להיות איתו ברגע הזה, ואני מקבלת את הבחירה הזו שלו. שבועיים לאחר מכן חגגנו בר מצווה לתאומים שלנו, מוקפים במשפחות שלנו ובחברים קרובים. לצד שברון הלב היו גם שמחה ואהבה, שהדגישו את הבחירה שלנו להמשיך לחיות. בימים אלה אני מופיעה עם הרצאה בשם 'זה תמיד אהבה', שבאמצעותה אני מבקשת להעביר הלאה את מה שלמדנו בזכות גיא".

הבעל, גלעד, עם גיא. "תדר של אהבה, רוך וזכּות"

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך ללימור של היום?

"כל חיי הייתי מוקפת באהבה - של משפחתי, של חברים וחברות. ואז התברכתי גם בגלעד, במשפחתו ובחברים שהוא הביא לקשר שלנו. בזכות זה, כשנדרשתי להתמודד עם מחלתו ומותו של בני התינוק, היו לי הכוחות לעשות את זה. ולא רק לעשות, אלא גם לבחור, ביחד עם גלעד, את הדרך הנכונה לגיא ולנו. ידענו אז, ואנחנו יודעים גם היום, שעשינו בשבילו את הטוב ביותר שניתן. אני מאמינה שגיא בא לעולם כדי ללמד אותנו את הכוחות ואת העוצמות שלנו, וברגעים שבהם הגעגוע אליו גובר, אני מתחברת לתדר שלו, שהיה תדר של אהבה, רוך וזכּות".

מסר לאומה?

"המוות הוא חלק מהחיים. לפעמים הוא מגיע בשיבה טובה, אבל לצערנו, גם תינוקות וילדים מתים. זה קשה מנשוא, אנחנו לא בוחרים בזה, אבל זה קורה, ואין לנו דרך להילחם בזה. מרגע שקיבלנו את מצבו של גיא כעובדה קיימת, בלי לנסות להתנגד אליה או להילחם בה, הבנו שעכשיו גיא עדיין כאן, והוא צוחק ומושיט אלינו ידיים, ואנחנו מתמקדים בהנאה ולא בכאב. הבחירה הזו פינתה לנו המון מקום לאהבה ולזמן חסד של נתינה ופרידה שמאפשרות לנו כיום לחיות חיים לא מושלמים, אבל שלמים".

"אני רוצה לתת תקווה לנשים מוכות: אפשר לצאת מזה ולהתחיל מחדש". הקליקו על התמונה:

דורון זאוברמן. "לא יכולתי לזהות מראש את הסימנים, וכשהבנתי, האלימות כבר נעשתה חלק קבוע בחיי". הקליקו על התמונה (צילום: עמית גרין)