אנשים

    "אני רוצה לתת תקווה לנשים מוכות: אפשר לצאת מזה ולהתחיל מחדש"

    דורון זאוברמן נפלה קורבן לבן זוג שנקט אלימות קשה כלפיה וכלפי שני בניהם המשותפים. אחרי מאבק משפטי היא הצליחה להימלט ממנו והצילה את עצמה

    נגה שנער-שויערפורסם: 28.05.17 03:20
    דורון זאוברמן. "לא יכולתי לזהות מראש את הסימנים, וכשהבנתי, האלימות כבר נעשתה חלק קבוע בחיי" (צילום: עמית גרין)
    דורון זאוברמן. "לא יכולתי לזהות מראש את הסימנים, וכשהבנתי, האלימות כבר נעשתה חלק קבוע בחיי" (צילום: עמית גרין)
    עם שני הבנים שנולדו לה מבן הזוג ההולנדי. "אני חיה עם האמת שלי עד הסוף, גם אם המחיר עלול להיות כבד" (צילום: אלבום פרטי)
    עם אלי, הבת שנולדה לה מנישואיה הנוכחיים. "בניתי לנו בית חדש, שמתנהל לאורה של זוגיות אוהבת, בריאה וחמה" (צילום: אורית ענבל)

    "אז למה לא קמת והלכת?" אני שואלת אותה, והיא מסבירה לי שלא ביום אחד את נעשית אישה מוכה. "זה קרה לאט-לאט", אומרת דורון זאוברמן. "לא יכולתי לזהות מראש את הסימנים, וכשהבנתי, האלימות כבר נעשתה חלק קבוע בחיי. חשבתי שאם רק אשנה את עצמי, הכל יהיה בסדר. ודווקא בגלל זה חשוב לי לספר: כדי שנשים אחרות לא יאשימו את עצמן באלימות המופנית כלפיהן, וכדי שהן יידעו שאפשר להפסיק את זה ולבנות חיים חדשים, נקיים מאלימות ומלאי אהבה".

     

    מי את?

    "דורון, בת 33, אמא לשלושה ובת הזוג של גד. חיה עם האמת שלי עד הסוף, גם אם המחיר עלול להיות כבד".

     

    ומה את עושה?

    "אני הבעלים של המותג ארוחות קטנות, בישול ביתי וקייטרינג בוטיק, ושל פינה בטבע, בית קפה במושב קדרון שליד גדרה".

     

    זאוברמן במטבח. "התחלתי לבשל כתרפיה" (צילום: אורית ענבל)
      זאוברמן במטבח. "התחלתי לבשל כתרפיה"(צילום: אורית ענבל)

       

      שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

      "נולדתי וגדלתי בקדרון, בת אמצעית במשפחה בת שלושה ילדים. אמי, ילידת רמת גן, הכירה את אבא, בן המושב שלנו, דרך חברים משותפים, ואחרי נישואיהם הם קנו משק במושב. כיום מנהל אבי חברה בינלאומית לציוד חקלאי, ובמקביל ממשיך להפעיל את המשק, שבו יש פרדסים ומטעי פרי. אמי עוסקת בטיפול באמנויות.

       

      "מגיל צעיר הייתי ילדה עם פלפל, עקשנית ודעתנית. ידעתי מי אני ומה אני רוצה. מוסכמות חברתיות לא עניינו אותי: רציתי רק להיות שלמה עם הדרך שלי. כשהייתי בת שבע, אבא שלי התחיל לעבוד בחו"ל והיה מגיע לארץ רק אחת לכמה חודשים. הייתי קשורה אליו מאוד, והמרחק ממנו נחווה אצלי כמשבר. כמה שנים לאחר מכן התחלתי ללמוד רכיבה על סוסים. מהרגע הראשון הרגשתי שמצאתי את מקומי, וחוות הסוסים הפכה לביתי השני. הקִרבה לסוסים הביאה עימה שלווה פנימית, שקודם לא הייתה לי. בגיל 14 קניתי את הסוסה הראשונה שלי, שעליה רכבתי בתחרויות קפיצת מכשולים. זמן קצר לאחר מכן, הוריי התגרשו, אבל הצליחו לשמור על קשר טוב, ועד היום שניהם גרים במושב".

       

      בתקופת הלימודים בהולנד. "הקרבה לסוסים הביאה עימה שלווה פנימית" (צילום: אלבום פרטי)
        בתקופת הלימודים בהולנד. "הקרבה לסוסים הביאה עימה שלווה פנימית"

         

        בצבא היא לא שירתה, משום שהיה עודף בנות במחזור שלה, כך שאחרי סיום התיכון התאפשר לה ללמוד. הבחירה נפלה על אוניברסיטה לרכיבה בהולנד. "הלימודים התנהלו בהולנדית", היא מספרת, "ואני הגעתי לשם ללא ידיעת השפה. לאט-לאט רכשתי אותה, אבל ברמה החברתית הרגשתי זרה. בשנה האחרונה ללימודים עברתי תאונת רכיבה: נפלתי מסוס וסדקתי חוליה בגב. באותה תקופה הכרתי את י', הולנדי שעבד בענף הסוסים כאיש תחזוקה, מבוגר ממני בעשר שנים. בתקופה לא מזהירה בחיי, כאובה ומתוסכלת, הוא היה לי כמושיע ותמך בי בתקופת הניתוח והשיקום.

         

        "עברתי לגור בביתו, ובהתחלה חיינו בסוג של אידיליה. ב-2008 נולד בננו הבכור, ר'. מכיוון שלא היינו נשואים, י' חתם על מסמך שהפך אותו לאפוטרופוס של הילד, עובדה שתתברר כבעלת חשיבות רבה בהמשך. מרגע שילדתי, כל המשאבים תועלו למקום האמהי, אבל בעוד שאני חשתי רגועה ושלווה, בן זוגי הרבה לצאת בלילות עם חברים וחזר הביתה שתוי.

         

        "זמן קצר לאחר הלידה נכנסתי שוב להיריון. במקביל, המצב בבית הידרדר. מתחילת ההיריון י' נקט נגדי אלימות פיזית וטרור כלכלי. כל ויכוח הפך לריב, וכל ריב היה טריגר לאלימות קשה כלפיי. אם האוכל שבישלתי לא היה מספיק חם, לדעתו, הוא השליך אותו על הרצפה. אם העזתי להשאיר מאפרה ליד הכיור, היא הושלכה לעברי. הוא נהג לצאת מהבית ולקחת איתו את המפתח והשאיר אותי כלואה בפנים. הוא גם חתך את כבל המצבר של הרכב כדי שלא אוכל לנסוע. לשיא הגיעו הדברים בשבוע התשיעי להריוני, כשהוא גרר אותי, תוך כדי חניקה, במורד המדרגות. צרחתי את נשמתי, ולא היה מי שיבוא לעזרתי. בשלב הזה בעיקר התביישתי. קיוויתי שהעניינים יסתדרו.

         

        "ב-2010 נולד בני השני, ד', והמצב רק החמיר. להוריי לא סיפרתי כלום. כשהם היו מגיעים לביקור, י' היה מתנהג כמו מלאך. למה לא סיפרתי להם? כי הייתי תשושה מהטיפול בשני בניי; גם האמנתי שזו אשמתי, ואם רק אשתנה, הכל יהיה בסדר. חלמתי על בריחה, אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו. איך אסתדר? ממה אתקיים?

         

        שני הבנים שנולדו לה מיחסיה עם י'. "כל המשאבים תועלו למקום האמהי" (צילום: אלבום פרטי)
          שני הבנים שנולדו לה מיחסיה עם י'. "כל המשאבים תועלו למקום האמהי"

           

          "ב-2011 הגעתי לארץ לניתוח בטן. י' הגיע איתי, אבל אחרי שבוע חזר להולנד. ההחלמה שלי נמשכה חצי שנה, ובסופה הודעתי לו שאני חוזרת להולנד, אבל בתנאים שלי. הבהרתי לו שזו ההזדמנות האחרונה שלו לחיים משותפים. חזרתי להולנד והתחלתי לבשל כתרפיה. הבישול מלווה אותי עד היום. בהתחלה הכל היה טוב, אבל עד מהרה חזרו האלימות, הלעג, ההשפלות והאיומים. בליל שבת אחד, לאחר ויכוח סוער שנגרר לאלימות קשה – בעיטות בי ובבני התינוק - הרמתי טלפון למשטרה. הרגע ההוא, שבו האלימות שלו הופנתה כלפי הילד, היה עבורי נקודת אל-חזור. השוטרים המליצו לי לא לישון בבית באותו לילה, אז לקחתי כמה דברים, הלכתי עם הילדים לישון אצל חברה והרמתי טלפון לאמא שלי. כמה שעות לאחר מכן היא עלתה על טיסה אליי. הרגשתי שאני יכולה לנשום שוב: עכשיו כולם ידעו, והעול כבר לא היה שלי בלבד.

           

          "ביום שבו אמא שלי חזרה לארץ, י' התחיל להטריד אותנו. עברתי לגור עם הילדים אצל חברה אחרת, והוא המשיך להציק לנו והתלונן עליי שאני מזניחה את הילדים. בהמלצת המשטרה וגורמי הרווחה, עזבתי את בית החברה ועברתי לכפר נופש, אבל הוא המשיך לחפש ולהטריד אותי. עורכת דין הולנדית המליצה לי להימלט על נפשי, וזה מה שעשיתי: עזבתי את הולנד וחזרתי לארץ, לאחד הקיבוצים. באותה תקופה הכרתי את גד, רווק, מדריך לרכיבה טיפולית ומלווה שיקום לנפגעי נפש. הוא שמע את הסיפור הקשה שלי ומיד אימץ את ילדיי ואותי אל ליבו. מאז ועד היום הוא להם כאבא לכל דבר.

           

          עם בעלה גד. "הוא שמע את הסיפור הקשה שלי ואימץ אותנו אל ליבו" (צילום: אלבום פרטי)
            עם בעלה גד. "הוא שמע את הסיפור הקשה שלי ואימץ אותנו אל ליבו"

             

            "כשנודע לי' שעזבתי את הולנד, הוא הגיש נגדי תלונה על חטיפת הילדים. על פי אמנת האג, אם ילד נחטף ממדינה כלשהי, ההורה החוטף חייב להשיבו אליה, ללא קשר לנסיבות. יצאתי למאבק משפטי, ולמרות האלימות הקשה שהופנתה כלפיי וכלפי הילדים, בית המשפט בישראל החליט שעליי להחזיר להולנד את בני הבכור, ר', כי י' היה רשום כאפוטרופוס שלו. כשבננו השני נולד, י' לא טרח לרשום את עצמו כאפוטרופוס, כך שהוא ניצל מגורל דומה. בלית ברירה, חזרתי עם ר' להולנד. את בני השני, ד', השארתי בארץ, אצל אמי. זו הייתה פרידה קורעת לב. שמונה חודשים נמשך המשפט נגדי בהולנד. השופט היה עוין וקשוח, אבל ישר. חמש פעמים הוא דחה את החלטתו, ולבסוף פסק לטובתי. פסק הדין קבע שהמשמורת על שני בניי היא שלי בלבד, ללא אפשרות לערעור מצד אביהם.

             

            "ביום שבו קיבלתי את פסק הדין, חזרנו הביתה. הילדים עברו שיקום נפשי, ואני ידעתי אהבה גדולה עם גד. בהמשך נישאנו, וב-2014 הבאנו לעולם את אלי, בתנו המשותפת. כיום אנחנו גרים במושב באזור שבו נולדתי. לאחר החזרה לארץ לקחתי קורס בטבחות והקמתי את 'ארוחות קטנות'. אני גם מפעילה קייטרינג בוטיק, המספק ארוחות המוגשות בצנצנות, ופתחתי בית קפה עם חברה".

             

            בחתונה עם גד. "היום אני יכולה לישון בשקט" (צילום: רועי קמיאל)
              בחתונה עם גד. "היום אני יכולה לישון בשקט"(צילום: רועי קמיאל)

               

              מה לקחת איתך ממסע חייך לדורון של היום?

              "מילדות הלכתי עם האמת שלי בצורה קיצונית. האמנתי בכוח שלי לנתב את חיי ולהפוך מצבים קשים על פיהם, אבל למדתי גם להיעזר באחרים. לעולם לא הייתי מצליחה בלי תמיכתם המסורה והאוהבת של הוריי, אחיי, בן זוגי וסביבתי הקרובה.

               

              "פעמים רבות מופנית אל נשים מוכות השאלה: אז למה לא קמת והלכת? אני רוצה להשיב ולומר שלהפוך לאישה מוכה זה מציאות שנבנית לאט-לאט. לא פעם קשה לזהות את הסימנים מראש, בוודאי אם לא הגעתְ מרקע של אלימות. כשרוצים לפרק קשר עם גבר מכה, מדובר בפירוק מוחלט, כי אין דרך להיפרד מבעל אלים ולהישאר איתו בקשר. את תצטרכי להתחיל הכל מחדש. אבל למרות הקושי האדיר, הצלחתי לחלץ את עצמי מתוך המציאות האיומה שבה שני בניי ואני חיינו. בניתי לנו בית חדש, שמתנהל לאורה של זוגיות אוהבת, בריאה וחמה. אני יכולה לישון היום בשקט וכבר לא מתעוררת בבכי ובפחד. אני רוצה לתת תקווה לכל אישה שסובלת מאלימות ושקוראת עכשיו את הסיפור שלי. התהליך שעברתי לימד אותי לסמוך על עצמי ועל הכוחות שלי ולדעת שאני יכולה לממש את עצמי מכל בחינה".

               

              בית הקפה שבבעלותה. "האמנתי בכוח שלי לנתב את חיי" (צילום: עמית וניצן גרין)
                בית הקפה שבבעלותה. "האמנתי בכוח שלי לנתב את חיי"(צילום: עמית וניצן גרין)

                 

                מסר לאומה?

                "20 שניות של אומץ - זה כל מה שדרוש כדי להתלונן על אלימות כלפיכן. אתן לא אשמות. אישה  שמופנית כלפיה אלימות מכל סוג שהוא, היא לעולם לא אשמה. תגידו את זה קודם כל בקול רם לעצמכן, ואחר כך לחברה טובה או למשפחה. למישהו. פתאום תוכלו לנשום. העול כבר לא יהיה רק שלכן, ותוכלו להתחיל מחדש".

                 

                _________________________________________________________

                 

                "הבנתי שההיריון הוא לא מטרה, אלא אמצעי, והחלטנו להיעזר בפונדקאית". הקליקו על התמונה:

                 

                "למעשה, הולדנו ואנחנו מגדלים שלישייה". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)

                 

                 

                >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
                נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

                ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

                למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

                אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.