השאלות "המונוגמיה לאן", והאם נאמנות מוחלטת לבן זוג אחד למשך כל החיים היא אפשרית, נבדקות בשנים האחרונות יותר ויותר, והדיבור על יחסים פתוחים ועל ריבוי אהבות (פוליאמוריה) כבר לא נעשה במחשכים. לא מעט אנשים הופכים בשאלות האלה, בוחנים אותן, משתעשעים במחשבה ואף קופצים למים העמוקים של המהפכה תוך ניתוץ המוסכמות המקובלות ונעיצת אצבע משולשת בלב הפוליטיקלי-קורקט.
בין האנשים הללו נמצאים 33 נשים וגברים שבחרו בא-מונוגמיה לסוגיה ולגווניה, ושהמונולוגים החושפניים שלהם מופיעים בספר "יחסים פקוחים" מאת זהר כרמי וליאת שדה-סעדון (הוצאת אדמה, זמין להורדה באפליקציית עברית). את הספר, שראה אור לאחרונה, כתבו השתיים משני עברי האוקיינוס, שכן כרמי חיה בחוף המזרחי של ארצות הברית, ושדה-סעדון גרה ביישוב הר חלוץ שבגליל. במשך שלוש שנים וחצי הן ישבו בחדר וירטואלי משותף ורקמו יחד את מה שהן מקוות שיהיה מעין "ערות" של עולם היחסים הפתוחים. בספר הן דנות בדילמות שעולות מהסיפורים; הן גם מתייחסות למושגים מהעולם הא-מונוגמי, כמו נישואים פתוחים, זוגיות מאפשרת, פוליאמוריה, חילופי זוגות ועוד. וכל זה קורה כשכרמי נשואה לגבר, אם לשלושה, מנחת סדנאות, מטפלת וואטסו, דולה, כותבת; ושדה-סעדון נשואה לגבר, אם לשניים, עובדת בתחום המחשבים, כותבת. אבל איכשהו שתיהן חלמו על הספר הזה בלילה, ואז הבינו שהן צריכות לכתוב אותו יחד.
"בכל פעם שאני מספרת איך הספר נולד, אני מרגישה כאילו שאני מספרת סיפור אגדה", אומרת זהר כרמי. "לילה אחד, לפני יותר מארבע שנים, הלכתי לישון עם מחשבה שהלוואי שיהיה בעולם ספר שכל-כולו מונולוגים על החיים של זוגות ביחסים פתוחים, וחשבתי שאולי אני צריכה לכתוב את הספר הזה".
רצית להתחיל לחיות ככה?
"לא, אבל באותה תקופה כתבתי רומן שבו הדמות הראשית מאוהבת בשני גברים, ונתקעתי. לא ידעתי לאן היא אמורה להמשיך מכאן. חשבתי שאם יהיה ספר בנושא הזה, אוכל לשאוב ממנו תשובות לשאלה מה צריך לקרות לדמות שלי. ומכיוון שלא הכרתי ספר כזה, חשבתי לפני השינה שאולי זה רעיון טוב שאכתוב אותו. ואז קמתי בבוקר, וכמעט התעלפתי לתוך הטלפון, כי חיכתה לי הודעה מליאת, שדי קראה את המחשבות שלי, מתברר".
ליאת שדה-סעדון, שהייתה המורה למחשבים של זהר כרמי לפני 20 ומשהו שנה ("זהר הייתה תלמידה איומה", היא צוחקת), אכן כתבה לה הודעה. "כתבתי לזהר שאני חושבת לכתוב ספר על אנשים שחיים בזוגיות פתוחה", משחזרת שדה-סעדון, "ושאני יודעת שהיא מכירה המון אנשים, אז אולי היא תוכל לחבר אותי לכאלה שירצו להתראיין לספר".
ולמה רצית לכתוב ספר על יחסים פתוחים?
"את לא תאמיני, אבל גם לי היה ספר במגירה שנתקע עם דמויות שלא יודעות לאן להתקדם. כמה ימים לפני שכתבתי לזוהר, הגיע אליי חבר, ישב אצלי בגינה וסיפר שהוא גילה שאשתו בוגדת בו, והם במשבר גדול, ואשתו רוצה לפתוח את היחסים, כי היא אומרת שזה חזק ממנה, כי היא אוהבת גם אותו וגם את הגבר האחר. החבר הלך, אבל אני נשארתי עם הסיפור. אמרתי לעצמי: 'וואו! יש הרבה סיפורים כאלה, ומישהו צריך להוציא אותם לעולם'. חשבתי שאם אתחיל לצוד סיפורים כאלה, זה יעזור לי להתקדם גם עם הדמויות שלי".
טוב, זה מיסטי מדי: שתיכן תקועות עם דמויות בתוך רומן בכתובים, ושתיכן מחליטות לראיין זוגות פוליאמוריים כדי לחלץ את העלילה מדרך ללא מוצא.
כרמי: "זה נשמע לא אמיתי, אבל בכל פעם שאנחנו מספרות את הסיפור הזה, יש לי צמרמורת. ליאת ואני מכירות 20 שנה, מאז שהילדים הבכורים שלנו נולדו. הכרנו בסדנת עיסוי תינוקות, ואז נזכרנו שהכרנו עוד קודם, כשליאת ניסתה ללמד אותי מחשבים במסגרת החברה שבה עבדתי".
שדה-סעדון: "כשהפייסבוק פרץ לחיינו, חידשנו קשר, וכשחשבתי על הספר, פניתי לזוהר. היו לי אז 500 חברים בפייסבוק, ולה היו בערך 5,000, אז היה לי ברור שהאנשים הא-מונוגמיים שאני מחפשת, יגיעו ממנה. וכשהבנו ששתינו נרדמנו עם אותן מחשבות, ושתינו נמצאות באותה סיטואציה של רומנים שתקועים במגירה, תוך שתי דקות היינו בשיחת סקייפ ואמרנו: 'יאללה, נכתוב את הספר הזה ביחד'. אני בן אדם הכי זוגי, והכי מתאים לי לעשות דברים ביחד".
צפו בסרטון שהן העלו במסגרת קמפיין ההדסטארט שלהן:
מה למדתן מהמסע הזה?
שדה-סעדון: "אני בת 45, חיה 25 שנה עם אותו איש אהוב שאיתו אני מגיל 20, אבל יצאתי למסע הזה כי היה לי חשוב להביא את האופציה הזו, כדי שהילדים שלי יגדלו בעולם שיש בו אפשרויות בחירה. רציתי שיידעו שיש כל מיני אופציות לזוגיות, ושאפשר לבחור".
כרמי: "מה שאותי מניע זה חופש הבחירה מההיבט הפמיניסטי: חשוב לי שלבת שלי, שנולדה אחרי שני בנים, יהיה חופש בחירה כהעצמה של האוטונומיה של האישה בעולם ושל הצרכים שלה. זה היה המנוע העיקרי שלי לכתיבת הספר. אני לא רואה את העולם בנוי מזוגות. הפוקוס מבחינתי הוא תמיד האינדיבידואל. וככל שפגשנו עוד ועוד מרואיינים לספר, הבנו עד כמה שזה נכון".
אז המונוגמיה מתה?
שדה-סעדון: "אני לא חושבת. לדעתי, מה שצריך למות זה התפיסה שהמונוגמיה היא האופציה היחידה. יש מי שהיא מתאימה להם, זה ברור, אבל הם מיעוט. רוב האנשים בעולם חיים במונוגמיה לא כי הם בחרו בה, אלא כי אמרו להם שככה צריך, ושזו האופציה היחידה".
זוהר: "שיעור הקשרים שמתקיימים מחוץ לנישואים בלי שבן הזוג יודע, ושיעור הגירושים הגבוה מספרים לנו על פרקטיקה שהיא לא מונוגמית. כמה אנשים מונוגמיים יש בעולם? כנראה סביב ה-15 אחוז, שזה מספר זעום. יותר מ-50 אחוז מהזוגות מתגרשים, ובקרב 70 עד 80 אחוז מהזוגות יש בגידות. זאת אומרת שגם אלה שחיים במונוגמיה באופן מוצהר, הפרקטיקה שלהם היא א-מונוגמית".
צפו בתוכנית "סליחה על השאלה" של כאן 11 שהוקדשה לריבוי אהבות:
הספר שלהן כולל מונולוגים של אנשים שרוצים לשים הכל על השולחן ולהתמודד עם מה שיחסים הפתוחים מביאים לחיים. "ואז גם עולה המודעות לנושא", אומרת שדה-סעדון, "כי אם אני רוצה לקיים מערכות יחסים נוספות, ואני לא מחביאה את העניין אלא מדברת עליו, אני יכולה לשמוע עוד צדדים, ויש שיח, ויש התפתחות".
ומה למדתן מהשיח הזה?
"שכל דבר שמחליטים לדבר עליו ולשים אותו על השולחן, הוא מנוע צמיחה. הרבה פעמים יש פחד גדול מאוד מפתיחת הזוגיות".
הפחד הזה מובן.
כרמי: "בטח, כי אנחנו חיים בחברה שלא נותנת לגיטימציה ליחסים פתוחים, ולכן רוב המרואיינים שלנו בספר מופיעים בעילום שם. ברור שכל עוד הפטריארכיה תמשיך לשמר את האישה מדוכאת, כך זה יישאר. היום כבר ברור לנו שהא-מונוגמיה היא קודם כל בחירה פמיניסטית, ושנשים רוצות לפתוח את היחסים יותר מגברים. אבל למדנו גם שהגברים בעולם הא-מונוגמי יותר פמיניסטים מאלה שבכלל האוכלוסייה, ומבחינתי זה מנוע אדיר של עניין ותשוקה ביצירה הזו".
ועדיין, יש מוסכמות חברתיות מיושנות למדי, מה שיוצר קונפליקט בלתי נמנע בין מה שמצופה ממני חברתית לבין מה שאני אולי רוצה. איך מנצחים אותו? קופצים למים, מעזים לפרוץ דרך גם עבור אחרים, ממש כפי שעשו שתי הכותבות וגם 33 המרואיינים לספר, ששבועיים מיום צאתו לאור כבר נמכר באפליקציית עברית במאות עותקים. "האנשים שהתראיינו לספר הם אנשים אמיצים, שהיו מוכנים לסלול דרך חדשה ולא ידועה", אומרת שדה-סעדון. "ההליכה בדרך הזו מפגישה אותם עם המון התמודדויות, פחדים, כאבים וקנאות שנוצרות במערכות היחסים כשפותחים אותה, אבל מתברר שהם לא מוכנים לוותר על ההתנסות הזו. אצל חלק זה מגיע בגלל ירידה בתשוקה המינית בזוגיות ארוכת שנים, והם רוצים לעורר או לגוון את התשוקה עם מישהו אחר, אבל בלי להסתיר מבן הזוג, אלא תוך שיתוף שלו ויצירת שיח. יש גם כאלה שמגיעים לזה כי הם התאהבו במישהו, והם מרגישים צורך לספר על כך לבן הזוג, שהוא האדם הכי קרוב להם, כי זו סערה רגשית גדולה שהם חייבים לחלוק. לפעמים זה קורה כי בגדת, ונתפסת, ומתוך המשבר נוצר שיח".
ואיך מתמודדים עם הקנאה?
כרמי: "קודם כל, חשוב להבין שהקנאה לא עומדת בפני עצמה: היא ביטוי להרבה דברים, ותמיד נובעת ממשהו – למשל, מתחושה של בעלות. לימדו אותי שאם אני אוהבת, אני אמורה לקנא, אבל בעצם אין לי בעלות עליו, ולו אין בעלות עליי. הקנאה יכולה לנבוע גם מחוסר ביטחון או מחרדת נטישה, כך שאם נטפל בהם, היא תעבור".
שדה-סעדון: "ראינו שככל שיש יותר ביטחון במערכת היחסים הזוגית, אפשר לעוף יותר על החופש מחוץ לקשר".
ד"ר מאשה הלוי נמצאת במערכת יחסים פוליאמורית. הקליקו על התמונה:
