"זה הדבר הכי מפחיד וגם הכי מתגמל: צריך להעז להסכים למות"
לא, אנחנו לא מדברים על מחלה חשוכת מרפא, חס וחלילה, אלא על נכונות לעשות שינוי משמעותי במערכת היחסים שלנו. ד"ר מאשה הלוי עשתה את זה ונשארה בחיים
המגשרת הזוגית והדוקטור לגיאוגרפיה מאשה הלוי, שנוהגת לספר בגילוי לב על פתיחת הנישואים שלה ועל היחסים השקופים שהיא מנהלת עם בעל ועם חבר, פרסמה בינואר האחרון פוסט שהנושא שלו היה הפחד מעונש.
"מה אנחנו רוצים מהזוגיות?" כתבה. "כמובן, אנחנו רוצים אותנטיות, אבל לרוב גם נרצה אותנטיות שבתוכה יהיו אכפתיות ותשוקה ואהבה ועניין משותף וכד', אבל לפעמים, אולי הרבה פעמים, מתישהו חלק מהדברים הללו נעלמים בזוגיות ארוכת טווח, אולי לתמיד ואולי זמנית, אבל את זה אנחנו לרוב לא מוכנים לראות, כי אם נראה את זה בעצמנו, או נראה לבן הזוג שלנו, נצטרך לעשות עם זה משהו או נקבל עונש. העונש יכול לנוע מפרצוף, דרך עימות, כעס וצעקות ועד אלימות, נטישה, ענישה כלכלית, ניכור הורי וכד'. לכן, רובנו מסתובבים עם מסכות גם בביתנו שלנו, העיקר שלא יענישו אותנו. נעשה סקס מריצוי, נצא לבילוי שלא בא לנו עליו, נישאר בבית במקום לעשות מה שאנחנו באמת רוצים, וכד'. חוסר החופש הזה להיות מי שאנחנו, יעלה לנו בתחושה של קורבן, חנק ותסכול, ויעלה לבן הזוג שלנו בהתחשבנויות, כעסים, התרחקויות וסיכות קטנות שנתקע בו כדי להחזיר.
"אז מה אפשר לעשות כדי להפסיק לפחד מעונשים? אני חושבת שהדבר העיקרי הוא שינוי תפיסה והכרה בכך שבן הזוג אינו שלוחה שלנו, אינו ספק צרכים שלנו, ומותר לו להפסיק לאהוב אותנו ולהימשך אלינו וגם לעזוב אותנו. מותר לו, ואין שום צורך להעניש על זה. זו זכותו המלאה (יותר מזה, זה לא לגמרי נשלט. ועוד יותר מזה, סיכוי סביר שתרמנו לזה, אז אולי כדאי לקחת גם על זה אחריות). זה כמובן יכול להיות עצוב ומפחיד, אבל אין שום חובה בעולם לאהוב אותנו או להימשך אלינו או שיהיה אכפת מאיתנו. ולא מגיעות על זה סנקציות".
הכירו את ד"ר מאשה הלוי:
ד"ר הלוי, בת 47 (שלושה ילדים, שלושה חתולים, שני בני זוג וספר אחד, "לחיות פתוח"), עובדת עם אנשים על היכולת להיות מי שהם בתוך מערכות יחסים. היא מתמחה בעבודה על ריצוי ופחדים, שנועדה לגרום לכך שאנשים יוכלו להבין מה הם באמת רוצים וצריכים, וינועו לעבר מה שנכון להם. הלוי עצמה התמודדה עם לא מעט פחדים כשעלה הרעיון של פתיחת נישואיה. "היו לי כמה קפיצות לתהום והתמודדויות לא פשוטות עם פחדים", אמרה לי.
למשל?
"הסיפור של פתיחת היחסים נולד מהפחד למות ולהזדקן, שהתחיל בגיל 40", אמרה, ולא הבינה עד כמה היא מזיזה לי את כל הענבלים של הלב. הרי הייתי שם. הרי אני מכירה את התחושה הזו שעוד מעט הסוף מגיע. אבל זו תחושה מדומה, כמו שגם הלוי גילתה. "המחשבה הזו, שעוד מעט אהיה לא רלבנטית, הביאה איתה קודם כל המון דחיפוּת ותחושה שאני חייבת לעשות הכל עכשיו, כי תכף זהו זה. הפחד מפני הסוף הניע אותי לפעולה, והתחלתי לשאול את עצמי: האם חייתי את החיים שלי כמו שרציתי? האם עשיתי מה שנכון לי?"
ואז היא זרקה עליי פצצה. "תראי, אני מחבבת את הפחד הזה. יש לו תפקיד חשוב. הוא נועד להעיר אותנו, לגרום לנו לחיות ולממש את החיים שלנו בתשוקה ובעוצמה בכל אספקט אפשרי. הרי אם לא היה פחד מוות, כולנו היינו יכולים לרבוץ על הספה כל היום ולא לעשות כלום".
ואכן, הפחד הוא דחף. הוא דוחף אותנו לחיות בכל הכוח ונועד להבהיר לנו ששום דבר אינו מובן מאליו. או כמו שאומרת ד"ר הלוי: "הרי כל האנשים הקרובים לנו, כולל בני הזוג, הילדים והחברים – כולם ימותו מתישהו, ולכן צריך לחיות עכשיו. אנחנו פה לזמן קצוב. זה לא אומר שצריך להסתובב בחרדות, אבל כשנזכרים בזה, מבינים שכרגע יש לנו אוצר בידיים, ותכף הוא גם לא יהיה, ולכן זה פחד חמוד בעיניי".
יש פחדים לא חמודים?
"בהחלט. כל פחד שהוא משתק, שהוא יותר חרדה, פחות חמוד בעיניי, אבל צריך לזכור שהכוונה של הפחד היא תמיד חיובית: היא הישרדותית, היא בשבילנו. הפחדים הם חברים, הם נועדו לשמור עלינו. הבעיה היא שאנחנו מפענחים את רוב הפחדים שלנו כהישרדותיים, ולכן אנחנו מגיבים כאילו יש כאן איזה טיגריס שעומד לטרוף אותנו, ומרגישים שאנחנו הולכים למות".
ואיך זה מתקשר לתחום שלך ולאנשים שמגיעים אלייך כדי לדבר על היחסים שלהם ועל הרצון לפתוח את הקשר?
"לבוא לבן הזוג ולהגיד שאני רוצה לפתוח את המערכת, זה דבר שמסכן את הנישואים ואת הדרך שבה הוא רואה אותי. זה לבוא ולהודות בכל מיני רגשות, רצונות וצרכים שכביכול לא אמורים להיות במערכת יחסים. לכן, כשאת מבקשת אותם, את נקלעת למקום הישרדותי, כי זה מאיים עלייך, אבל זה לא באמת הישרדותי. בסופו של דבר, רוב הפחדים הם נמר של נייר, אבל בדיוק בגללם אנשים לא מעיזים להיות אמיתיים במערכות היחסים שלהם. הפחד משתק אותם".
ואם מדברים על מלך מלכי הפחדים בהקשר הזה, בעיני ד"ר הלוי מדובר בפחד להישאר לבד. "זה אחד הפחדים הכי גדולים של הרבה אנשים. יש לנו צורך קיומי בשייכות: שמישהו יטפל בי, ישמור עליי, ידאג לי. לכן, חרדת הנטישה נפוצה כל כך ולא מאפשרת לאנשים לקחת סיכונים ולזוז ממערכות יחסים שלא טובות להם. אני רואה את זה בקליניקה. אנשים מרגישים שצעד לעבר פרידה הוא כמו צעד לעבר המוות. זה באמת מוות, במובן מסוים, של המוכר והידוע, וזה מאלץ אותנו לצאת לאי-ודאות שמאוד מבהילה אותנו".
ועם הפחדים הללו, היא אומרת, צריכים להתמודד לא רק אלה שמתגרשים אלא גם אלה שפותחים את הקשר. "זוגות שפותחים את מערכת היחסים צריכים ללמוד לחיות באי-ודאות ולהתרגל לידיעה שבן הזוג יכול לעזוב אותך כל יום. זה ממש להסתכל לפחד בעיניים".
ואיך מסתכלים לפחד בעיניים?
"כשהבאתי את הדבר הזה לבעלי, בהדרגה, אפשרתי לו להכיר אותי מחדש. זה לקח זמן, זה תהליך. אני עדיין מביאה לו חלקים שלי שלא העזתי להביא קודם לכן".
ואת עדיין פוחדת?
"זה עדיין הדבר הכי מפחיד וגם הכי מתגמל, וצריך להעז להסכים למות", אומרת ד"ר הלוי, והמשפט הזה כל כך מוצא חן בעיניי, שאני עוצרת וקוראת אותו שוב ושוב ממש עכשיו, כשאני כותבת את דבריה של מי שבעיני רבים העזה לקפוץ לתוך ראשו של התנין. "צריך להעז להסכים למות". ולכן, אומרת הכוהנת הגדולה של התעוזה לקפוץ למים העמוקים של הזוגיות, צריך לתת מספיק מקום לפחדים שאנחנו חווים, "כי כשאני פוחדת להגיד משהו במערכת היחסים שלי, זה הסימן הכי גדול לכך שאני צריכה להגיד אותו".
ומה קורה אם בן הזוג לא מסוגל להכיל את מה שאת אומרת? הרי לא כל אחד ניחן באומץ שלך.
"אצלי היום זה די פשוט: בן אדם שלא יכול להכיל את מי שאני – אני לא אהיה איתו. אני לא רוצה לחיות עם מסכה. אני רוצה להיות מסוגלת להביא את הדברים שאני רוצה ומרגישה לבני הזוג שלי, שהם הדבר הכי אינטימי והכי קרוב לי. אם זה לא ככה, אז בשביל מה אני איתם? נכון, בכל פעם זה לקחת סיכון מחדש כדי להיות אותנטי, ובאמת צריך המון אומץ כדי להיות פגיע. אז אולי אותנטיות שכזו היא לא לכל אחד, אבל אלה שמסוגלים לכך נהנים ממערכת יחסים באיכות אחרת לגמרי, מלאת גילוי עצמי וגילוי בן הזוג, מלאת תשוקה ומלאת אינטימיות".
אז הנה עוד נקודה למחשבה לקראת ולנטיינ'ס דיי, שחל ביום שישי, מחרתיים.
באיזה פחד נאבקת אסתר הלוי? הקליקו על התמונה:
