אסתר הלוי תהיה במאי הקרוב בת 80 – גיל מכובד, לכל הדעות – אבל זה לא מונע ממנה לנסוע באוטובוס מדי שבוע מביתה בתל אביב לקצה הצפוני של העיר כדי ללמוד לרכוב על אופניים. בינתיים היא לא מדוושת לבד – הלוי חושבת יותר מדי, וההסבר בנושא עוד יגיע – אבל אין ספק שכשהיא תתגבר על העניין הזה של החשיבה ותשחרר את התנועה, לא תהיה לה בעיה לגמוא מרחקים ללא עזרה. האם המטרה שלה היא להצטרף ללהקות המדוושים שממלאות את שבילי האופניים בשנים האחרונות? ממש לא: הסיבה שהחלה ללמוד לרכוב היא הרבה יותר עמוקה, ואין לה קשר לאופנה כזו או אחרת.
"הרכיבה על אופניים היא עניין לא פתור, שיושב אצלי מאז שאני ילדה", היא אומרת. "אנחנו חמישה ילדים במשפחה: ארבעת הראשונים לא קיבלו אופניים; רק בן הזקונים קיבל, ואני אף פעם לא השלמתי עם חוסר הצדק הזה".
ולמה לא קיבלתם אופניים?
"בעיקר כי ההורים פחדו. הם פשוט פחדו מהרכיבה".
אז בעצם את סוחבת פחד שהוא לא שלך.
"אני לא סוחבת את הפחד, כמו את הרצון לנער מעליי סוף-סוף את תוצאותיו של הפחד הזה – שאת צודקת, הוא לא שלי, אלא של ההורים שלי. כי אם ההורים שלי פחדו לתת לנו לרכוב על אופניים, למה זו בעיה שלי? אני הרי לא פחדתי כילדה לרכוב על אופניים, פשוט לא נתנו לי" (ואת המילים האחרונות היא אומרת בקול שמתנגן כלפי מעלה, כאילו חזרה להיות הילדה מאז).
הרצון לעלות על אופניים ולדווש קינן בה כבר לפני שנים, כשילדיה החלו לרכוב יחד עם אביהם ברחובותיה של עיר מגוריהם באותה תקופה, ירושלים. "פתאום בעלי והילדים התחילו לרכוב, ואני נזכרתי שאופס, אני לא יודעת לעשות את זה. יום אחד אמרתי למנשה, בעלי, ששמעתי שיש בפתח תקווה מישהו שמלחים גלגלי עזר על כל סוג של אופניים שמביאים אליו. בעלי הרים גבה, כי האופציה הייתה להרכיב גלגלי עזר על אופני הרים ענקיים שהיו לנו בבית, אבל מכיוון שהוא רצה לשמח אותי, הוא מילא את בקשתי, נסע כל הדרך מירושלים לפתח תקווה וחזר עם זוג אופניים מחוזק בגלגלי עזר. מיהרתי לצאת לרכיבה ראשונה ברחוב של הבית, רחוב ירושלמי שקט ללא מוצא; דיוושתי הלוך ושוב, ופתאום יוצאת השכנה עם מצלמה ומצלמת אותי בזמן שאני רוכבת. אחר כך היא הראתה לי את התמונות, ואני ראיתי כמה מגוחכת אני נראית, אז מיד ירדתי מהאופניים".
עד כדי כך?
"ברור. את יודעת מה זה, אמא לילדים רוכבת על אופני הרים עם גלגלי עזר? תנסי לדמיין את זה. מיד נכנסתי הביתה ואמרתי לבעלי: 'מה דעתך שתיסע בחזרה לפתח תקווה ותגיד לאיש הנחמד להוריד בחזרה את גלגלי העזר?' ובזה סיימתי עם החלום הזה'".
אז ויתרת על החלום בגלל בושה?
"כן. ויתרתי על החלום כי התביישתי מאיך שנראיתי. זה היה אבסורד לרכוב ככה".
היא אולי חשבה שוויתרה על החלום, אבל החלום לא ויתר עליה, ואחרי הרבה שנים, כשכבר גרה בתל אביב, שמעה על מורה לרכיבה על אופניים. "הגעתי אליו ושאלתי: 'אתה מלמד גם אנשים בוגרים?' והוא אמר: 'תלוי כמה בוגרים'. כששמע שאני בת 75, הוא לא הסכים ללמד אותי. הוא פחד שאפול, ושהוא יצטרך לשאת בתוצאות". כעבור כעשר שנים, באמצע שיעור ציור, שמעה את אחת מחברותיה לכיתה מספרת על בעלה, שהגיע לגבורות והתחיל ללמוד לרכוב על אופניים. "נעמדו לי האוזניים כאילו שאני ארנבת, וקפצתי עליה", מספרת הלוי. 'מי זה? מי זה המורה שלו?' שאלתי אותה, ולא נרגעתי עד שקיבלתי את הטלפון של יוסי קט, שהיום הוא המורה שלי".
קט, שידוע בתל אביב כמורה מיתולוגי לרכיבה על אופניים גם למבוגרים, גם לילדים וגם לאנשים עם מוגבלויות (גילוי נאות: גם אני לקחתי אצלו כמה שיעורים לפני עשור בערך), הסכים ללמד את הלוי. היא, מצידה, הזהירה אותו שמספר השיעורים שתצטרך לקחת, יהיה גבוה. "התקשרתי אליו בזהירות, כדי לא לקבל שוב דחייה, אבל לא הפחיד אותו הגיל המבוגר שלי. הוא אמר שאצלו כולם לומדים, לא חשוב באיזה גיל. כמעט התחלתי לבכות כששמעתי את זה. קבעתי איתו מיד ועליתי סוף-סוף על האופניים. מאז אני מתמידה. כל שבוע אני לוקחת אוטובוס למקום שבו יוסי מלמד, לא רחוק מהדר יוסף, והוא מדריך אותי".
מה הכי קשה לך בלימודים עד כה?
"לוותר על החשיבה. הרי בן אדם שרוכב על אופניים לא חושב, כי הגוף נהפך להיות חלק מהכלי, ואת לא חושבת: את נעה. אבל אני כל הזמן חושבת: 'האם עשיתי את זה נכון? אולי אני לא יושבת טוב? מה עם הפדאלים?' ויוסי אומר: 'תפסיקי לחשוב. זה הפלונטר שלך'. אבל אני בת מזל שור, ואני לא מוותרת. אני אעשה את זה".
מה אומרים הנכדים?
"חושבים שאני משוגעת לגמרי. אני לומדת גם אימפרוביזציה, ויידיש, ומציירת, ולומדת תיאטרון בובות. אבל הם מבסוטים מזה שאני סבתא צעירה. הם גם לא קוראים לי סבתא, אלא 'באבי', שזה סבתא ביידיש. הנכד הקטן, בן התשע, מחכה שארכב איתו. הוא אומר לי: 'באבי, זה לא כל כך קשה'".
והילדים שלך מרוצים?
"הילדים אומרים לי: 'אמא, מה את צריכה את זה? ואם תפלי? את הרי נוהגת, עזבי אופניים'. מצד שני, הם מאוד תומכים ומעודדים אותי לעשות כל מה שבא לי".
אבל הם צודקים: אם תפלי, תפלי גם עליהם. מה ענית להם?
"אמרתי להם: 'נו, אז מה? ומה אם אתם תפלו?' הם שבויים בקונספציה שבגיל מבוגר נופלים, ואילו אני שבויה בקונספציה שבגיל ארבע נופלים".
את מדברת עם ההורים בראש ואומרת להם: תראו אותי?
"לא. לא עלה בדעתי לדבר איתם, כי אין בי כעס עליהם. הבנתי אותם. הבנתי את הפחד שלהם".
ומה יוסי המדריך אומר לך?
"הוא אומר שאני חייבת להירגע ולא לחשוב, ואז זה ילך לי. לדעתו, אני יודעת בדיוק מה לעשות, ואני רק צריכה להירגע ולהתמסר".
לשחרר.
"כן, זו המילה. בדיוק".
ומתי תשחררי?
"מתי אשחרר? זו שאלה טובה. יבוא היום", היא צוחקת.
יש לך חלום מסוים שקשור ברכיבה?
"החלום היחיד הוא לעשות 'וי' על הסעיף הזה ברשימה שלי. כמו בסרט 'מחוברים לחיים', יש לי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות לפני שאמות, ורכיבה על אופניים היא אחד מהם. אני בסך הכל רוצה לסמן 'וי' ליד הסעיף הזה, זה הכל".
באיזה פחד נאבקת המעצבת סבטלנה קריחלי? הקליקו על התמונה:
