דודו פישר: "התפילה תהיה שונה השנה. יש פה איזשהו מסר מלמעלה"
אז מה נשתנה? "היום, כשאתה אומר: 'אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך', אתה יודע מה זו מגפה", מסביר הזמר, שהשנה, באופן חריג, שוהה בחגים בארץ ולא מופיע בחו"ל
אנחנו מתקרבים ליום כיפור, היום הזה בשנה שמבקש מאיתנו להסתכל פנימה ולעשות חשבון נפש. בכל שנה רגילה אנחנו עוצרים ליום אחד את מרוץ החיים ומתרכזים במה שחשוב לכל אחד מאיתנו. חלקנו מתפללים בבית הכנסת, אחרים מבלים זמן איכות עם היקרים לנו, מרכיבים פאזל ענק עם המשפחה: לכל אחד יש את הטקסים ואת המחוות הקטנות שלו סביב היום הזה.
השנה זה אחרת. כבר כמה חודשים שאנחנו חיים במציאות שמאלצת אותנו להתכנס ולהתחשבן עם עצמנו בכל יום מחדש. המשמעות האמיתית של יום כיפור מרחפת מעלינו בכל בוקר כשאנחנו מתעוררים, ובכל לילה לפני השינה. ומה למדנו בתקופה הזאת? לצערי, נראה שבינתיים לא למדנו כלום. כאילו כל מה שנותר לנו בימי הקורונה זה לשנוא אחד את השני, וכמה שיותר, יותר טוב. חיפשתי איזשהו גורם מאחד, מישהו שיודע לדבר עם כולנו ולכולנו, כדי שלפני יום כיפור לפחות ננסה לבנות גשר בין אדם לחברו. ואין יותר גשר כזה מדודו פישר – אחד החזנים הגדולים בדורנו וגם כוכב בינלאומי שהופיע על הבמות הגדולות בעולם, כולל בברודוויי.
צפו בו בהופעה בלאס וגאס:
בשנים רגילות אי אפשר היה לפגוש אותו בארץ בימים הנוראיים, כי הוא הוא היה מופיע כחזן בבתי כנסת בחו"ל, מלווה קהילה יהודית כלשהי בראש השנה וביום כיפור. השנה הוא כאן. "זו אחת הפעמים היחידות מאז גיל 17 שאני בארץ בתקופה הזאת", הוא אומר. "אני אהיה בבית בנתניה, עם אמא שלי. הוצאתי אותה מהדיור המוגן לכל תקופת הסגר, והיא תהיה אצלי. בסגר הקודם היא הייתה בדיכאון. היא בת 89, וכל הזמן שאלה אותי: 'למה אתה לא בא?' היא לא הבינה למה אף אחד לא בא לבית האבות. אני חושב שיותר אנשים ימותו מדיכאון מאשר מהמחלה, ואני לא מדבר רק על המבוגרים. אני מדבר גם על צעירים, על חבר'ה מהתעשייה שלנו: עובדי במה, נגנים, מלווים".
איפה תתפלל?
"כל הזמן אומרים: 'לא להיות בחללים סגורים', אז ממש מתחת לבית שלי, על הדשא, יש מניין, ספרדי אמנם, ואני לא כל כך מבין את הנוסח שלהם, אבל אולי אצטרף אליהם – או שאלך לבית כנסת שבו ייתנו לעשרה אנשים להיכנס וישמרו מרחקים גדולים בין אחד לשני. בשבתות אני מתפלל לבד עכשיו. אני מפחד".
אתה מרגיש שהתפילה מקבלת משמעות אחרת השנה?
"התפילה תהיה שונה השנה. כל מילה תבוא באמת מהלב. היום, כשאתה אומר: 'אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך' – אתה יודע מה זו מגפה. לא הכרנו כזה דבר. פתאום אנחנו תקועים. כל העולם תקוע. יש פה איזשהו מסר מלמעלה שאנחנו צריכים ללמוד ולהבין מהו. זה לא יכול לעבור סתם ככה. לצערי, אני לא מרגיש שמשהו משתנה בשיח. הרגשתי את זה בהתחלה, כשכולם היו בשביל כולם. היום אין כולם, וזה מאוד מאכזב. אני לא מדבר רק על העניין של דתי או לא דתי. אנחנו עושים משהו לכדור הארץ, שהוא נחלתו של ה' לפי האמונה שלנו: הוא ברא אותנו ואת העולם הזה, ואנחנו לוקחים והורסים אותו. הורסים את הסביבה ואת היחסים בין אחד לשני; יש אי-קבלה של האחר. אלה דברים נוראיים".
אז בוא נעבור לדבר על משהו משמח – על שמואל-מיכאל, בן הזקונים שלך. אתה נהנה מהאבהות המאוחרת?
"הבן הגדול שלי בן 44, הקטן בן ארבע, ובאמצע יש לי עוד בן ובת. האמת היא שבגיל שלי (68) לא קל להיות אבא, אבל זה טעם החיים. פתאום יש לך מישהו קטנצ'יק שאתה איתו כל הזמן. אני כל הזמן מחבק ומנשק אותו, מפריע לו לישון. אני לא הייתי שם עם הילדים הגדולים שלי. הייתי אז כל הזמן בנסיעות, ואשתי הייתה זאת שדאגה להם. היום אני מרגיש שאני מגדל את הילד הזה ונותן לו דברים שאני רוצה לתת. הוא מקשקש על הפסנתר, תוקע בשופר; ילד מאוד מוכשר. זאת באמת הרגשה מטורפת. אנחנו משחקים ביחד: סקטבורד, אופניים, הולכים לים".
בכלל, אתה עובר תקופה סוערת: מצד אחד, עברת השנה פרידה בחייך האישיים, ומצד שני חזרת לפעילות מקצועית ענפה, ויש הרבה פרויקטים בדרך.
"יש מלא תוכניות, המון דברים שאני עובד עליהם: מופע בתיאטרון היידיש, מופע חדש עם ננסי ברנדס, אני מקבל השנה פרס מהאגודה לשמירת היידיש וגם זכיתי במקום הראשון בפסטיבל קליפים בלוס אנג'לס עם שיר שביצעתי שכתבה ססיליה מרגוליס, יוצרת שמקדישה את כל חייה להנצחת השואה. את הקליפ צילמנו באוקראינה. זה שיר ישן שהרב קרליבך שר בעבר, וההקלטה שלו משולבת בקליפ החדש".
צפו בו:
איפה אתה מרגיש יותר נוח, כחזן בבית כנסת או כזמר-שחקן בתיאטרון?
"יש הרבה אנשים שאומרים שהבלט היא האמנות הכי קשה, כי רק בעזרת תנועות גוף ומוזיקה אתה צריך להביא אנשים לרגש מסוים. אני חושב שחזנות זה הרבה יותר קשה: אתה עומד עם הגב לקהל, אין לך תזמורת, אין הגברה, אין כלום; אנשים אפילו לא רואים את הפנים שלך, הם יושבים מאחוריך – ורק בעזרת הקול שלך אתה צריך להביא אותם להתפרצויות של בכי ושמחה, של רצון לקום לרקוד, של רצון להודות לה' על כל מה שהוא נותן לנו".
איך הגעת לחזנות?
"הייתי במקהלת הרבנות הצבאית, וכשהשתחררתי, רציתי ללכת ללמוד רפואת שיניים. זה היה החלום שלי. מיד אחרי הצבא הייתה חתונה של חבר, וביקשו ממני לשיר. כשסיימתי לשיר, ניגש אליי מישהו ושאל אותי באנגלית: 'איפה אתה חזן?' אמרתי לו שאני לא חזן. הוא שאל: 'מה אתה עושה?' אמרתי לו שאני הולך ללמוד רפואת שיניים. הוא אמר: 'השתגעת? עם קול כמו שלך אתה תריח פיות מסריחים של אנשים כל חייך?' ואז הוא אמר: 'אני נשיא של בית כנסת בוויניפג, קנדה. אני רוצה שתבוא אלינו לראש השנה וליום כיפור'. לא ידעתי מה להגיד, כי הייתי צריך ללמוד את זה, ולא היה הרבה זמן. אז הוא אמר: 'אתן לך 5,000 דולר'. מיד הסכמתי, וככה התחלתי את הקריירה שלי כחזן. אהבתי את המעמד החדש. פתאום כולם מתפעלים ממך, מנסים לסדר לך שידוכים. כשחזרתי לארץ, במקום ללמוד רפואת שיניים, הלכתי ללמוד באקדמיה למוזיקה בתל אביב. משם הדרך הייתה סלולה".
ועדיין, אתה כנראה החזן היחיד בהיסטוריה שזכה להופיע בתפקיד ראשי בברודוויי.
"ב-1986 הגעתי ללונדון, ובת דודה שלי אמרה לי שאני חייב ללכת לראות מחזמר בשם 'עלובי החיים'. היא אמרה: 'הייתי במחזמר הזה ודמיינתי שאני רואה אותך על הבמה'. ישבתי בשורה 4, כיסא 1, בצד. ז'אן ולז'אן יצא, התחיל לשיר, ואני אמרתי לעצמי: 'זה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שאני אוהב'. כשחזרתי לארץ, גיליתי שבדיוק עובדים על גרסה של 'עלובי החיים' בקאמרי. הליהוק כבר היה סגור, אבל בכל זאת סידרו לי אודישן. זה היה האודישן הראשון שעשיתי בחיים. סיימתי לשיר והיה שקט. עוד באותו יום הזמינו אותי לפגישה עם הבמאי מלונדון. בתיאטרון קצת חששו, כי לא היה לי רקע במשחק, אבל אחרי שנפגשתי עם הבמאי, הוא מיד אמר שהוא לא רואה אף אחד אחר בתפקיד הזה. ככה הוא קיבל אותי, וככה הוא הפך אותי לשחקן. אחר כך המפיק האמריקאי קמרון מקינטוש הגיע לארץ כדי לראות את המחזמר וישר אמר שהוא רוצה אותי בברודוויי, ואני גאה בכך שלקחו אותי על אף שלא הופעתי בשישי-שבת. זה לא היה עד אז, ולא היה מאז. אני אומר שזה היה בזכות ברכה שקיבלתי מהרבי מלובביץ'. אמרתי לו שהם רוצים אותי שם, אבל אמרתי להם: 'בלי שישי-שבת', ועכשיו אני לא שומע מהם כבר חצי שנה ולא יודע מה לעשות. הרבי לקח לי את היד, היה לו באמת איזה כוח בעיניים, והוא אמר לי ביידיש: 'תחזיק את היהדות שלך חזק, והכל יסתדר'. שבועיים לאחר מכן קיבלתי טלפון מקמרון מקינטוש שאני מתחיל חזרות לברודוויי".
פישר בהפקה הישראלית הראשונה של "עלובי החיים" (1987):
לסיום, מה אתה מאחל לנו לשנה החדשה?
"שנחזור לחיות את החיים שלנו כמו לפני הקורונה, אבל שנהיה אנשים קצת יותר טובים".
הוא היה מוזיקאי חילוני, אבל שיר שלו מבוצע בבתי כנסת ביום כיפור. הקליקו על התמונה:
