מחכה לסיום הקורונה כדי לחזור לנתח ילדים באתיופיה ובסין

ד"ר יצחק אנגל ניתח ילדים חולי עקמת באדיס אבבה, וכבר תוכננה לו נסיעה דומה, שבוטלה. "רק כשחוזרים ממקום כזה, מבינים כמה טוב לנו פה, גם כרופאים וגם כחולים"

זהר אליה טוריאל

|

12.08.20 | 02:50

ד"ר יצחק אנגל בבית החולים מאיר. "לפעמים יותר בטוח להיות דווקא בבית חולים. אסור לוותר על טיפולים" (צילום: יריב כץ)
ד"ר יצחק אנגל בבית החולים מאיר. "לפעמים יותר בטוח להיות דווקא בבית חולים. אסור לוותר על טיפולים" (צילום: יריב כץ)
מטפלים בילדים חולי עקמת בבית החולים באדיס אבבה (מימין: ד"ר אנגל). "אין שם רופאים שמכירים את התחום" (צילום: אלבום פרטי)
מטפלים בילדים חולי עקמת בבית החולים באדיס אבבה (מימין: ד"ר אנגל). "אין שם רופאים שמכירים את התחום" (צילום: אלבום פרטי)

מגפת הקורונה שינתה תוכניות לאנשים רבים ברחבי העולם, ובמקרה של ד"ר יצחק (איציק) אנגל, מנהל היחידה לעמוד שדרה בבית החולים מאיר בכפר סבא, היא מנעה ממנו לנתח ילדים סינים שסובלים מעקמת (עיוות בעמוד השדרה). ד"ר אנגל אמור היה לטוס לבייג'ינג לפני כחודשיים, אבל התוכנית בוטלה. עכשיו הוא מחכה שהמצב ישתפר, ושהוא יוכל לנסוע לסין, כפי שנסע בשנה שעברה לאתיופיה, שם פגש ילדים והורים שהטיפול הרפואי שהוא העניק להם היה עבורם עד אז בגדר חלום בלתי מושג. המציאות שראה במזרח אפריקה היוותה עבורו הלם תרבותי ומקצועי.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

"בכל אתיופיה, מדינה של יותר מ-100 מיליון איש, אין מי שיעשה ניתוחי עקמת", הוא אומר. "אין שם רופאים שמכירים את התחום, וגם אין ציוד מתאים, כולל דברים בסיסיים, שלנו נראים מובנים מאליהם, כמו מסכות, כפפות סטריליות, חומרי הרדמה ואפילו מיזוג אוויר: בחום הכבד משתמשים במאווררים. מערכת החשמל קורסת לפעמים באמצע ניתוח, ופתאום יש חושך. אי אפשר להבין את זה. רק כשאתה חוזר ממקום כזה, אתה מבין כמה טוב לנו פה, גם כרופאים וגם כחולים".

 

חדר הניתוח באתיופיה. אין מזגן, אז משתמשים במאוורר (צילום: אלבום פרטי)
    חדר הניתוח באתיופיה. אין מזגן, אז משתמשים במאוורר(צילום: אלבום פרטי)

     

    ישראלי אחד מול שני מצרים

     

    ד"ר אנגל (49) יצא לאתיופיה במארס 2019 במסגרת משלחת שארגנה ומימנה חברת הציוד הרפואי NuVasive. כבר ביום שבו נחתו באדיס אבבה, נסעו חברי המשלחת, ביניהם טכנאי אמריקאי שהביא ציוד, לבית חולים קטן במרכז העיר, שם חיכו להם, בשקט ובסדר מופתי, כ-30 ילדים ולצדם בני משפחותיהם. "הילדים שניתחנו הגיעו ממשפחות עניות מהכפרים שסביב אדיס אבבה", אומר ד"ר אנגל. "אחד מהם הלך ברגל שלושה ימים מהכפר שלו כדי לקבל טיפול. בדקנו את כולם, ואבחנו 18 שמצבם התאים לניתוח. בתשעת הימים הבאים ניתחנו מדי יום שני ילדים. בדרך כלל הניתוחים האלה נמשכים כארבע שעות, אבל בגלל חוסר הציוד והתנאים שם, הם התארכו בשעתיים נוספות. הייתה שם, לדוגמה, רק מכונת שיקוף אחת, ואם היא לא עבדה, לא הייתה שום דרך לראות צילום".

     

    בראש המשלחת עמד ד"ר כמאל איברהים, אורתופד אמריקאי ממוצא מצרי, וחבר נוסף בקבוצה היה רופא ממצרים. "כשהתברר לי שיש שני רופאים מצריים, היו לי חששות", מודה ד"ר אנגל, "אבל לא היה שום מתח, והכל עבר טוב. הייתה אווירה טובה של עבודה, עשייה ותרומה. סדר היום היה קבוע: קמים בבוקר, אוכלים, יוצאים לטנדר שהסיע אותנו לבית החולים, מנתחים עד שש בערב וחוזרים למלון. בערב היינו קצת שותים ומדברים. הייתי מאוד מופתע מרמת הבקיאות של ד"ר איברהים בפוליטיקה הישראלית: זה היה לפני אחד מסבבי הבחירות, והוא ממש שלט בחומר. עד היום יש לנו קבוצת ווטסאפ, שדרכה כולנו שומרים על קשר".

     

    ד"ר אנגל (מימין) עם ד"ר איברהים (שני משמאל) ושני רופאים מקומיים. "היו לי חששות" (צילום: אלבום פרטי)
      ד"ר אנגל (מימין) עם ד"ר איברהים (שני משמאל) ושני רופאים מקומיים. "היו לי חששות"(צילום: אלבום פרטי)

       

      ההורים לא אשמים

       

      התנאים העלובים שבהם עבד באתיופיה עומדים בניגוד גמור למצב ביחידה שבניהולו, שמתגאה בטכניקות ובציוד ניתוח מהמתקדמים בעולם. הבעיה היא שהחולים ממעטים להגיע עכשיו. בשבועות הראשונים של משבר הקורונה ישבו אנגל ועמיתיו חסרי מעש ופכרו אצבעות בתסכול: החולים פשוט לא באו. "הרבה חולים מבוגרים וגם הורים של חולים לא הגיעו לטיפולים ולניתוחים, כי הם חששו להידבק", אומר ד"ר אנגל. "אבל בבית החולים מאיר מאוד מקפידים על ריחוק, הפרדה ומסכות, כך שלפעמים יותר בטוח להיות דווקא בבית חולים. אסור לוותר על טיפולים".

       

      החולים מגיעים אליו, לבית החולים או למרפאה במדיקל סנטר בהרצליה, בדרך כלל בגיל ההתבגרות, הגיל שבו מתגלה אצלם העקמת. עד אז היו בריאים לגמרי. "הרבה הורים חושבים שאולי הם עשו משהו לא בסדר עם הילד, ולכן הוא חטף את זה", אומר אנגל. "הם חושבים, אולי זה קרה בגלל התיק הכבד שהילד סחב, או בגלל הישיבה הממושכת מול המחשב, ולי חשוב להסביר להם שזה לא באשמתם: אין קשר בין העקמת לבין הדרך שבה הילד יושב או סוחב את התיק. למעשה, אנחנו כלל לא יודעים מה הסיבה להופעת העקמת. בדרך כלל היא מתגלה במסגרת בדיקות שגרתיות או בצילומי חזה עקב מחלה נשימתית, ואז ההורים חושבים שהם פספסו אותה. העקמת שכיחה יותר אצל בנות, בגיל שבו ההורים רואים את הילדים רק כשהם לבושים, ולכן קשה להם לזהות משהו לא תקין בגב".

       

      לא כל החולים מתאימים לניתוח, והפתרון המוצע הוא לבישת מעין מחוך – כיסוי פלסטיק המורכב על הגב ובית החזה, שאותו צריך ללבוש 23 שעות ביממה. לך תשכנע מתבגרות ומתבגרים להגיע ככה לחטיבה. בגיל שבו המראה הוא הכל, זאת הודעה לא פשוטה, ויש מקרים שבהם ההורים פשוט מוותרים על הטיפול הזה, אף שלדברי ד"ר אנגל, הוא היחידי שהוכח כהצלחה. "הטיפול מרתיע את הילדים, וההורים מזדהים איתם, אבל בסופו של דבר, זה לא כל כך קשה. היום כמעט בכל מחזור יש ילד או ילדה עם מחוך, ולא שמים לב לזה. זה טיפול מאוד שכיח, והוא מצליח לעצור את התקדמות העקמת".

       

      חדר הניתוח באדיס אבבה. "אחד הילדים הלך ברגל שלושה ימים כדי לקבל טיפול" (צילום: אלבום פרטי)
        חדר הניתוח באדיס אבבה. "אחד הילדים הלך ברגל שלושה ימים כדי לקבל טיפול"(צילום: אלבום פרטי)

         

        אין תחרות עם האישה

         

        אנגל גדל בחולון; אמו מורה, ואביו עבד בחברת מקורות. לרפואה הגיע ברגע האחרון: הוא נרשם לעתודה באיחור, ועד שהגיעו התוצאות, כבר שירת בגדוד שריון. אחרי שנים חזר לבוץ ולמארבים כרופא גדודי וחטיבתי. "הייתי רופא במוצב ריחן בלבנון במשך כמה חודשים", הוא אומר. "זה מאוד מאתגר להיות רופא בצבא: מדובר באחריות גדולה בגיל צעיר. ישבתי עם כולם במוצב, גם תחת הפגזות".

         

        את ההתמחות שלו באורתופדיה כירורגית עשה בבית החולים מאיר, ואחריה נסע לניו יורק להתמחות בניתוחים של עמוד שדרה. מאז שחזר לארץ, ב-2009, הוא במאיר. בתחילה ניהל את השירות לניתוחי עמוד שדרה לנוער ולמתבגרים, ולאחרונה התמנה למנהל היחידה שמטפלת גם בילדים ובמבוגרים. "מדובר ביחידה עצמאית לגמרי", אומר אנגל. "מאושפזים בה אנשים שיש להם רק בעיות עמוד שדרה: פריצות דיסק, שברים, חוליות, כאבי גב. מאז שעשיתי עבודת גמר בנושא טיפול בעקמת ילדים, ידעתי שאני רוצה להיות מנתח של עמודי שדרה. זה היה סמוך לתחילת הפעילות במאיר, ומהר מאוד מצאתי את מקומי כאן".

         

        הוא גר בהרצליה עם אשתו ענת ושני ילדיהם (בת 20 ובן 16). ד"ר ענת אנגל, שאותה הכיר כשלמד רפואה בעתודה, היא כיום מנכ"לית המרכז הרפואי וולפסון בחולון. כשאני שואלת אותו אם אי פעם הייתה ביניהם תחרות, הוא צוחק. "להפך, אני מפרגן, ותמיד תמכתי בה. חוץ מזה, היא פנימאית, ומדובר בשני תחומים שונים, כך שגם אם אנחנו מדברים על רפואה, אין בינינו התייעצויות מקצועיות. היא הגיעה לטופ מבחינה ניהולית, וכמנהלת בית חולים היא קובעת מדיניות בריאות. אני, לעומת זאת, עדיין מטפל בחולים, וניהול היחידה הוא הטופ בשבילי מבחינה מקצועית".

         

         

           

          גם ד"ר גילת רייש נסעה לטפל בילדים בחו"ל. הקליקו על התמונה:

           

          ד"ר רייש בבית חולים בלאוס. "יש עוד צרות חוץ מקורונה". הקליקו על התמונה (צילום: גילת רייש)
          ד"ר רייש בבית חולים בלאוס. "יש עוד צרות חוץ מקורונה". הקליקו על התמונה (צילום: גילת רייש)

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד