ד"ר גילת רייש, מומחית לרפואת ילדים במכבי שירותי בריאות במעלה אדומים, רצתה לחגוג את יום הולדתה ה-60, שיחול בקיץ הקרוב, בצורה מיוחדת, והעניקה לעצמה מתנה מאוד לא שגרתית: בינואר האחרון היא טסה ללאוס שבדרום-מזרח אסיה ושהתה שם חודש, במהלכו התנדבה בבית חולים מקומי לילדים. היא נפגשה עם כפריים, טיפלה במקרים קשים של תחלואה והזנחה וראתה דברים שאחרי עשרות שנים כרופאה לא האמינה שהם עדיין קיימים.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"ראיתי ילדים עם טטנוס, שזה משהו שאנחנו כבר לא רואים בארץ, ועם מחלות קשות שעליהן קראתי רק בספרים", היא אומרת. "כמעט מחצית מהילדים שם סובלים מתת-תזונה או משברים קשים, ואין CT, אין MRI ואין אנטיביוטיקות בסיסיות. אמצעי האבחנה דלים, והמקרים מאוד מסובכים בגלל היגיינה ירודה ומכיוון שחולים מגיעים לטיפול מאוד מאוחר. יש גם המון מקרים של כוויות קשות, כי חלק מהכפריים חיים בבקתות עם מדורת בישול שממלאת אותה בעשן. בהרבה בקתות אין מים זורמים, ובחוץ יש ביוב, עוני קשה ורעב".
הכירו את לאוס:
החזקתי להם את היד
ד"ר רייש היא אישה לבבית ומאירת פנים, שמאחוריה עשרות שנות עבודה והתנדבות, ובכל זאת, מה מביא אמא וסבתא לעזוב את ביתה הנוח, לנסוע לצד השני של העולם, לגור בתנאים לא פשוטים ולטפל שם בחולים כל כך קשים? "לפני 14 שנה טיילתי בקמבודיה וראיתי בית חולים לילדים", היא אומרת. "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי בית חולים במדינת עולם שלישית, וזה כל כך טלטל אותי, שאמרתי שיום אחד אני אתנדב בכזה מקום. מאז ילדיי גדלו, ההורים שלי נפטרו, ואחרי שנגמרה שנת האבל על אמי הרגשתי שהגיע הזמן להגשים את החלום. מאז ומתמיד יש לי תפיסה של תיקון עולם: אני חושבת שכיהודים וכישראלים אנחנו צריכים לדאוג לקרובים לנו, אבל יש לנו גם תפקיד בעולם – להוסיף לו טוב, ולא רק בבית. שמעתי על בית חולים בלאוס עם תוכנית למתנדבים מכל העולם שמכשירים רופאים מקומיים, ואחרי שבועיים כבר היה לי כרטיס טיסה".
בית החולים שבו בחרה נמצא בעיר לואנג-פרבאנג, יעד פופולרי למטיילים, ומשרת יותר מ-40 אלף ילדים בשנה מכל האזור. ד"ר רייש שכרה לעצמה בית בעיר, ובנוסף לעבודה בבית החולים עצמו כמנהלת מרפאות החוץ, הצטרפה למרפאות ניידות שנוסעות לכפרים ועוקבות אחר ילדים ששוחררו. כך היא נחשפה לתנאי החיים הקשים שלהם ולמדה להכיר את האמונות ואת המנהגים המקומיים. "אזרחי לאוס מאמינים שמי שתורם דם, פוגע בעצמו", היא מספרת. "רבים שם סובלים ממחלות זיהומיות תורשתיות ומתת-תזונה, כך שגם אם הם היו רוצים לתרום, זה לא היה מתאפשר. יש שם ילדים בסכנת חיים עם המוגלובין נמוך או מחלות דם קשות שחייבים דם – ובנק הדם ריק".
כשהיא הבחינה בחומרת המצב, החליטה לעשות מעשה. "באותה תקופה היו בלאוס כ-200 מטיילים ישראלים, אנשים צעירים ובריאים שמבינים מה זה להציל חיים ועד כמה חשוב לתרום דם. הלכתי לבית חב"ד והתחלתי לדבר עם מטיילים בסעודת שבת. הצעתי להם לנסוע לבית החולים, שנמצא במרחק של רבע שעה נסיעה ממרכז העיר, ולתרום דם. הייתה היענות מרגשת מאוד. גם בבית חב"ד שיתפו איתי פעולה בשמחה. פגשתי חבר'ה שבארץ פוחדים לתרום דם, אבל שם הם תרמו כי הבינו את החשיבות. לחלקם החזקתי את היד תוך כדי תרומה. הם הרגישו שנתנו משהו למקום, לעולם ולאנשים. כמובן שווידאתי שהתהליך נקי ובטיחותי, שהערכות הן סטריליות וחד-פעמיות, ושאת הכל מנקים ומחטאים היטב. בבית החולים לא ראו דבר כזה. אם הם מקבלים 12 תרומות דם בחודש, זה נחשב המון – ופתאום, כבר בפעם הראשונה, אחרי שדיברתי בסעודת שבת בבית חב"ד, הגיעו 26 ישראלים שתרמו דם. עד שעזבתי, הגיעו 99 תרומות דם של ישראלים. במו עיניי ראיתי שחלקן הצילו חיים של ילדים. עכשיו יש לישראלים שם טוב בעיר הזאת. לי קראו 'Queen of Blood', ואני מרגישה שהצלחתי קצת לתקן עולם".
הייתה לי פוסט-טראומה
ד"ר רייש היא אמנם רופאת ילדים, אבל עוסקת גם בטיפול בטראומה ובפוסט-טראומה, וזאת בעקבות חוויה אישית שעברה. 30 ביולי 1997. רייש עבדה אז בהנהלה של מכבי שירותי בריאות, סמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים, ועמדה בכניסה לשוק בדיוק כשהיה שם פיגוע התאבדות שגרם למותם של 16 בני אדם ולפציעתם של 178. אחד הפצועים היה ילד בן עשר, שחייו ניצלו בזכותה. "היו בומים, ומיד אחריהם רגע של שקט, והציפורים התרוממו והתחילו לעוף", היא נזכרת. "המחשבה הראשונה הייתה לברוח, אבל נכנסתי פנימה. על הרצפה בכניסה שכב ילד קטן עם דימום עורקי מבית החזה. כנראה שחשבו שהוא כבר מת ולכן השאירו אותו שם, אבל אני ראיתי שהוא חי, אז כרעתי על הברכיים, ובמשך 50 דקות חסמתי את הפציעה שלו עם הידיים.
"אחרי הפיצוץ הכל נחסם, ולקח המון זמן עד שהגיע חילוץ. כל אותו זמן הילד היה בהכרה, ואני עודדתי והרגעתי אותו. כשהגיע האמבולנס, שמו אותו על קרש והכניסו את שנינו. בבית החולים, כשאמרו לי להוריד את הידיים שלי מהילד ולקחו אותו לחדר ניתוח, נשארתי רועדת כולי. חיכיתי להורים שלו ונשארתי עד שהוא יצא מהניתוח. לימים, נהיינו חברים טובים. כל השנים ליוויתי אותו רגשית, וכשהוא התחתן, בירכתי אותו מתחת לחופה. לפני כמה חודשים נולד לו בן".
היא עצמה עברה תקופה קשה. "אחרי הפיגוע סבלתי מסימפטומים מוזרים: אי-שקט, פלאשבקים, חוסר יכולת לישון. הייתה לי פוסט-טראומה תקינה – כלומר, תגובה שהלמה את האירוע ודעכה עם הזמן. כך החל העניין שלי בנושא, והתחלתי לחקור אותו. עברתי הדרכה בתחום בבית החולים הדסה ולקחתי קורסים בהרווארד. בעקבות זאת התנדבתי במשלחות מטעם ארגונים בינלאומיים: נסעתי לתאילנד אחרי הצונאמי במסגרת הג'וינט, וליפן מטעם Israaid , שם טיפלתי בפוסט-טראומות בלי לדעת את השפה. השתמשתי במודלים של עבודה לא ורבאלית: טיפול באמנות, פסיכודרמה, תיאטרון פלייבק. עבדנו עם מורים, גננות ועובדים סוציאליים ולימדנו אותם לעבוד עם מטופלים".
קור רוח וסולידריות
גם בארץ היא מרבה להתנדב בארגונים שונים, בהם צוות החירום היישובי בכפר אדומים, שבו היא גרה, יחידת החילוץ מגילות, מד"א ועוד. "ההתנדבות אצלי באה מהבית, לאורך דורות", היא אומרת. "בילדותי בירושלים הייתי מצטרפת לסבתא שלי, שהייתה הולכת כל יום שישי להדליק נרות שבת עם נשים מאושפזות בבית חולים. זה היה בשנות ה-60, כשלא הייתה מודעות לרווחה הנפשית של המטופלים, אבל סבתא שלי ידעה שלהדליק נרות שבת לבד בבית חולים זה רגע מאוד קשה. בית החולים היה ריק בליל שבת, והיא הייתה מביאה איתה אור, ליטוף ושיחה. שנים אחר כך אנשים סיפרו לי שהיא עזרה להם ברגעי מצוקה".
את הרפואה קיבלה מסבה, שהיה רופא ילדים. "מגיל צעיר ידעתי שזה מה שאעשה. אני מאוד אוהבת ילדים, ויש משהו אופטימי ברפואת ילדים. היא משלבת את הטיפול בהורים וקשורה מאוד ליחסים ביניהם. אני מאמינה שאם מגדלים ילדים טוב ברמה הפיזית והרגשית, נותנים להם חיים טובים וארוכים".
לה ולבעלה שימי, פסיכולוג קליני, יש ארבעה ילדים (ניתאי, 30, דביר 28, רויה, 27, ושוהם 26) ושני נכדים.
הם לא הרימו גבה כשסיפרת להם שאת נוסעת ללאוס לחודש?
"בעלי קצת דאג לי שאהיה לבד, אבל הוא כבר מכיר את הג'וקים שלי. הילדים יודעים שיש להם אמא משוגעת, וחוץ מזה, גם הבן הגדול שלי רופא, והוא כבר היה בעצמו בשתי משלחות".
ואיך עוברים עלייך ימי הקורונה?
"אני מרגישה שהחוסן הנפשי של כולנו חשוב מאוד. אנחנו צריכים לשמור על קור רוח וסולידריות חברתית, ולראות למי אפשר לעזור. אבל יש עוד צרות חוץ מהקורונה. יש אנשים שנמצאים במצוקה קשה, יש חולים במחלות אחרות, וצריך למצוא דרכים ללוות אותם, גם אם אי-אפשר פיזית. אולי לעשות להם קניות, לדבר איתם, להיות רגישים אליהם. אני חולמת לחזור ללאוס אחרי הקורונה ולגייס כספים כדי לעבות את פרויקט בנק הדם שם. מדובר בהצלת חיים במחיר אפסי, ואם המערב לא יעשה את זה שם, זה לא יקרה".
מה גרם לאשתו של כוכב הטלוויזיה לנסוע להודו לבד? הקליקו על התמונה:
