בגיל 26 כבר הספיקה אורטל מיליס לצבור חוויות בכמות שלרוב האנשים הייתה מספיקה לחיים שלמים: היא צללה עם כרישים, התחבקה עם צ'יטות, קפצה בנג'י מגובה 216 מטר. היא גם נהגת מרוצים שהתחרתה באליפות ישראל. עם מראה מטופח, עדין וסולידי, היא לא מתרגשת מכך שכולם סביבה מופתעים מכמות האדרנלין שהיא צורכת: מיליס רגילה להיות הבחורה היחידה על מסלול המרוצים, וכבר שמעה הכל.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"כבר היו כאלה שאמרו לי: 'לכי למטבח, זה תחום של גברים, בחורות לא צריכות להיות שם', אבל ברגע שלקחתי אותם על המסלול, הם שתקו", מחייכת מיליס. "לדעתי, זה נובע מאגו: יש גברים שקשה להם לחשוב שבחורה יכולה לנצח אותם בתחום שנחשב כל כך גברי, אבל היו גם כאלה שעודדו ואמרו שכיף לראות נשים על המסלול. בעונות האחרונות כבר באות יותר נשים, ונחמד לגלות שהתחום הזה מתפתח אצלן".
אדרנלין מטורף
מיליס, ילידת הרצליה וכיום תושבת נתניה, אינה היחידה במשפחתה שאוהבת אקסטרים: לאביה יוסי יש רישיונות טיס וסקיפר; אחיה שחר (43) רוכב על אופניים במדרונות תלולים (דאון היל), ועדיין, איש במשפחה לא ציפה שדווקא בת הזקונים תהיה זאת שתיקח את האהבה הזאת כל כך רחוק. "בגיל 12 אבא שלי קנה מאזדה חדשה", היא מספרת. "הוא ראה שאני מסתכלת בפרוספקט ומתעניינת, אז הוא הסביר לי מה זה רכב, איזה חברות יש, איזה דגמים, מה זה כוח סוס, מה זה המנוע וכו'. לשיעורי נהיגה כבר באתי מוכנה. מאז אני נוהגת בכל הזדמנות, ורק על ידני. בידני אני מרגישה את הרכב, מחליטה בעצמי מתי להחליף הילוך, שולטת בכוח של הרכב. זה יותר ספורטיבי ומהנה".
למרוצים הגיעה דרך חברים חובבי רכב. אחד מהם נתן את הפרטים שלה לחברת פרודרייב, שעוסקת בתחום, ומשם הציעו לה לבוא לאימון ניסיון. "בהתחלה חששתי לעשות פדיחות. אין ליגת בנות, כך שהייתי צריכה להתחרות עם גברים, והייתי בטוחה שאגיע למקום אחרון. בסוף הלכתי לאימון, התקבלתי לתחרות, הגעתי עד לגמר אבל לא זכיתי. אחר כך נרשמתי למרוצים נוספים. התחלתי בקטגוריה שבה כל אחד יכול לבוא עם הרכב שלו. נרשמתי לכל העונה עם הרנו-קליאו שלי ועליתי לגמר הגדול עד לשמינייה הסופית".
באליפות ישראל השתתפה רק אחרי שמחיר ההשתתפות ירד. מרוצי מכוניות, מתברר, הם תחביב לא זול. "מדובר בעשרות אלפי שקלים לעונה, וגם כשהיו לי ספונסרים, הכסף לא הספיק. באליפות עצמה לא הגעתי לגמר כי לא עשיתי מספיק מרוצים, שזה אחד הקריטריונים. לא יכולתי להרשות את זה לעצמי מבחינה כלכלית, כי כל מרוץ עולה כעשרת אלפים שקל, אז הפסקתי".
מה נדרש מנהג מרוצים?
"ריכוז, המון אימונים ואהבה לתחום. זה אדרנלין מטורף. כשאני במרוץ, אני שמה לי שיר קופצני ברקע, חושבת רק על המסלול ובעיקר נהנית. לקראת כל פנייה אני מחשבת בראש הכל: גז, ברקס, איפה ואיך להיכנס ולצאת, איזה קו לקח הרכב לפנייך, איזה קו יתאים לך. אני שרה כל הדרך, הקצב מטורף והדופק בשמיים".
ואחרי שהיא דוהרת עם המכונית הקטנה שלה במהירות 218 קמ"ש, מיליס נוסעת איתה – בזהירות – לעבודה הלגמרי-רגילה שלה בחברה של מוקדים טלפוניים. היא אולי מכורה לאתגרים ולריגושים, אבל ביום-יום מדובר באדם מחושב ושקול. "אחרי הכל, אני בחורה מאוד פחדנית", היא מפתיעה, "ודווקא בגלל זה הכל יותר כיפי ומרגש, כי הפחד מעצים את ההנאה".
הנסיעה הזאת שינתה לי את החיים
מיליס לא נולדה כחובבת אקסטרים, אבל תמיד הייתה טיפוס ספורטיבי. בגיל שבע התחילה לעסוק בשחייה תחרותית והמשיכה בכך עד כיתה י"ב, אז עזבה את התחום בגלל פציעה בברך. בצבא שירתה כתצפיתנית, ואחרי השחרור אפילו לא יצאה לטיול הגדול, אלא החלה מיד לעבוד. יצר ההרפתקנות שלה הגיע לידי ביטוי רק לאחר שעברה משבר אישי לפני שלוש שנים. "הייתי בזוגיות לא בריאה, שהתחילה בגיל 15. הייתי מאוד תמימה, והרבה שנים העדפתי לסלוח מאשר לאבד. בסוף נפרדתי מבן הזוג והתחלתי לחיות את החיים, לאהוב אותם וליהנות מהם".
חודשיים אחרי הפרידה היא ארגנה לעצמה טיסה לאפריקה ושהייה בחוות שאליהן מגיעים מתנדבים מכל העולם כדי לעבוד עם חיות בר. בין התנדבות להתנדבות היא טיילה, ריחפה, שחתה, קפצה, טסה וצללה. "אקסטרים לא היה הכיוון שלי. החיים פשוט לקחו אותי לשם", היא אומרת, וכאן מגיעה רשימה ארוכה: "עשיתי סנפלינג, צלילה עם כרישים ועם קרוקודילים בתוך כלוב, עשיתי את הבנג'י הכי גבוה בעולם, צניחה חופשית, רפטינג, חציית אגם בחבל דרך מפלים. הסתובבתי בין איים ומפרצים, טיילתי לבד ולא הרגשתי בודדה אפילו לרגע. הכרתי חברים חדשים מכל העולם, קיבלתי ביטחון לדבר באנגלית, גיליתי על עצמי דברים וחוויתי המון למידה עצמית והתפתחות אישית".
מהיכן הגיע הרעיון לעבוד עם בעלי חיים?
"אני מאוד אוהבת בעלי חיים, ורציתי לעבוד עם חיות בר. באפריקה יש דברים מגניבים. התנדבתי בשתי חוות בדרום אפריקה ובחווה אחת בזימבבואה, ושהיתי חודש בכל אחת מהן. בחווה אחת הצילו בעלי חיים מציד – אריות, צ'יטות, שועלים, סוריקטות. בחווה אחרת מצילים מהכחדה ומרבים צ'יטות וטיגריסים לבנים. בשלישית וטרינרים מקומיים מטפלים בחיות פצועות – ציפורים, נמרים ואריות – במטרה להשיב אותן לטבע. בכל מקום העבודה הייתה לטפל בחיות, להאכיל אותן, לנקות את הכלובים. לפעמים היה צריך לשחק איתן, ולפעמים אפשר היה גם ללטף ולשכב על ידן. זה עלה לא מעט כסף, ותמורתו קיבלתי שלוש ארוחות ביום ולינה בחווה. היה שווה כל שקל. הנסיעה הזאת שינתה לי את החיים".
רק תני לי את ההגה
כיום היא גרה עם כלבה אחת, שלושה חתולים, 11 ארנבים, שני תוכים וגם עם החבר אור גולן (20), שאותו הכירה במפגש של מועדון רכב שבו היא חברה. "כשהכרנו, לא ידעתי בן כמה הוא, וזה מזל, כי אם הייתי יודעת מראש, זה לא היה קורה בינינו. הוא החבר הכי טוב שלי. יש בינינו זוגיות טובה ובריאה, ואני חולמת לקחת אותו לחו"ל. אני לא חושבת שהוא יעשה את כל מה שאני עשיתי, אבל גם על עצמי לא האמנתי שאעשה את הדברים האלה".
את כל הדברים האלה מבטחים ההורים, זהבה ויוסי מיליס, ששניהם, כמה נוח, סוכני ביטוח. "להכל הם עושים לי פוליסות ביטוח", מודה בתם בחיוך, "אבל יש לי מזל. במרוצים פגעו לי ברכב כמה פעמים, אבל לי לא קרה כלום. גם לא נפגעתי בפעילויות האקסטרים. באפריקה נשכו ושרטו אותי קצת, אבל לא משהו רציני. אמא שלי דואגת, כמובן, אבל היא כבר רגילה מאחי הגדול. הוא כבר נפצע בכל מקום אפשרי".
למה בחרת דווקא בעבודה משרדית ולא ניסית למנף את התחביבים שלך לקריירה?
"אני מאמינה שצריך לדעת איך למתן את החיים, כי אם עושים כל היום אקסטרים, זה כבר לא מרגש. מאותה סיבה אני לא אוהבת לראות בטלוויזיה תוכניות על מרוצים. אני, רק תני לי את ההגה. בכביש אני נהגת זהירה, לא עושה שטויות, שומרת את המהירויות רק למסלול".
גם תם ביקלס עברה חוויות מרגשות באפריקה. הקליקו על התמונה:
