רגע שתם ביקלס לא תשכח
"החיים קצרים. תעשה כל מה שבא לך, גם אם זה נשמע מופרע או מופרך, כמו לעבוד עם אריות", אומרת תֹם ביקלס. היא אמנם רק בת 22, צעירה מכדי לחלק עצות ותובנות לחיים, אבל הצצה לקורות החיים שלה תעלה שיש לה על מה להתבסס: בגיל 13 היא ניצחה את מחלת הסרטן, כשהייתה בת 17 פורסמה תמונה שלה במגזין האופנה היוקרתי "ווג איטליה", ומאז הבינה שאין חלום שהיא לא יכולה להגשים, גם אם צריך בשביל זה להגיע לשמורת טבע נידחת בדרום אפריקה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
>> הפרובוקציות של כוכב הרשת החרדי מלך זילברשלג
המחשבה להתנדב ביבשת השחורה עלתה זמן קצר אחרי שהשתחררה מצה"ל. "פחות דיברה אליי טיסה להודו או לדרום אמריקה", היא אומרת. "רציתי משהו אחר, אז חיפשתי בגוגל 'התנדבות עם בעלי חיים בעולם', ומצאתי את דרום אפריקה". מכאן, הדרך לשגרת חיים שכוללת טיגריסים, אנטילופות וזברות הייתה קצרה.
הלביאות השובבות והאוהבות
כבר פעמיים טסה ביקלס להתנדב בדרום אפריקה. "בפעם הראשונה עבדתי בבית מחסה לחיות בר, ובשנייה במקום שמתמחה בצ'יטות", היא מספרת. "יחד עם מתנדבים נוספים מרחבי העולם עבדתי עם החיות ועבור החיות: הוצאנו אריות ופילים לטיולים, ניקינו כלובים ובנינו בריכה לטיגריס".
שגרת היום החלה בשבע וחצי בבוקר והסתיימה בחמש אחר הצהריים, אבל גם מחוץ לשעות העבודה היה קשה להתנתק מהחיות. "בדרך לחדר האוכל חצו אותנו ג'ירפות, ואחר הצהריים שיחקנו לפעמים עם השועלים או עם הדורבן".
לא פחדת?
"עבדנו רק עם חיות שכבר באו במגע עם אנשים, כאלה שגודלו על ידי בני אדם או נפצעו באופן שלא מאפשר להן לחזור לטבע. היו בשמורה גם חיות פראיות, שאיתן לא באנו במגע; רק וידאנו שהן מחוסנות והשארנו להן אוכל".
החיות החביבות עליה היו שלוש לביאות אחיות, שהגיעו לשמורה בגיל חצי שנה. "הן היו הכי שובבות, אבל גם הראו הכי הרבה אהבה. בגיל הזה עדיין אפשר לעבוד איתן; כשהן גדלות, כבר אין אינטראקציה. היינו מוציאים אותן לפעמים לטיול באזור אחר בשמורה ומשחררים אותן כדי שירוצו קצת וייהנו. תוך כדי הטיול הן היו הולכות לידנו, ואנחנו היינו מחזיקים אותן בזנב. באותם רגעים חשבתי כמה זה מטורף שאני מוציאה לטיול אריה באפריקה".
אבל בשלווה הפסטורלית הזו היו גם כמה היתקלויות לא נעימות. "רצינו למצוא אקססוריז מגניבים לכלוב של הלמורים והחלטנו לחפש אותם במקומות אחרים בשמורה. נסענו למקום שבו הפיקו פעם סדרה: הוקם שם סט של עיירה, וכשהצילומים הסתיימו, פשוט נטשו אותו. ראיתי שם צמיג שחשבתי שיתאים לכלוב, וכשהרמתי אותו, גיליתי נחיל של דַבּורים אפריקאיים. אמנם היו לי כפפות, אבל לבשתי מכנסיים קצרים ונעקצתי חמש פעמים, כשכל עקיצה התנפחה לקוטר של עשרה סנטימטרים. היה שורף, כואב, ממש לא נעים, אבל זו לגמרי הייתה פאשלה שלי שלא היו לי מכנסיים ארוכים. בפעם אחרת מתנדבת אחזה בגדר והתחשמלה ממנה. יצא שכל התאונות לא נגרמו מהחיות, אלא מחוסר תשומת לב או שאננות של האדם".
את כל אלה היא תיעדה במצלמתה, העלתה לרשת וקיבלה מאות תגובות, שחלקן כללו טענות על כך שגם החיות בשמורות וגם המתנדבים בהן עוברים ניצול. "חלק מהטענות האלה מוצדקות, כי לא כל בית מחסה הוא לגמרי כשר", אומרת ביקלס. "יש כאלה שמוכרים את בעלי החיים או מתעללים בהם, אז צריך לבדוק טוב לאן מגיעים ולשמוע חוות דעת של מתנדבים קודמים. המתנדבים הם דרך טובה לתחזק את החוות הללו: הם כוח עבודה ומשלמים סכום כסף סמלי. אין ספק שיש בעייתיות בחלק מהמקומות האלה, אבל אני הגעתי למקומות טובים, ובשבילי זו הייתה הגשמת חלום".
הייתי פצצה מתקתקת
בנסיעות האלה שילבה בין שתי אהבות גדולות שלה: בעלי חיים וצילום. היא החלה לצלם בגיל 16, ומהר מאוד נעשתה צלמת אופנה עסוקה. "התחלתי לצלם כשעוד לא היה לי רישיון נהיגה", היא מספרת. "גם הייתי מבריזה מבית הספר בשביל לצלם". הוריה היו מודעים להברזות, מכיוון שהסטודיו שבו נערכו הצילומים היה ממוקם בקומה התחתונה של ביתם ברחובות. "צילמתי את רוסלנה רודינה, אלכסה דול, דורון מטלון, שלומית מלכה, תובל שפיר, דניאל מורשת ואחרים. את כולם הייתי מביאה הביתה; הייתי מכינה קפה ופלטת ירקות, ותוך כדי צילומים היינו יושבים על הגג או בגינה".
בתוך זמן קצר ראתה ברכה בעמלה. "כשנכנסתי לתחום הזה, הייתי באמוק ושלחתי את הצילומים שלי לכל מגזין אפשרי, מודפס או אינטרנטי. אמרתי לעצמי שגם אם רק אחד מהם יפרסם את התמונות שלי, ייצא לי מזה משהו. יום אחד הודיעו לי מ'ווג איטליה' שתמונה שצילמתי תפורסם באתר האינטרנט שלהם. מאוד התרגשתי. מאז התפרסמו שם חמש תמונות שלי".
בצבא שירתה כצלמת ב"במחנה", והעבודות שלה מאותה תקופה סללו לה דרך לכתבה מצולמת ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". "השירות הצבאי כצלמת נתן לי פן אחר בעבודה", היא אומרת. "אחרי תקופה ארוכה של צילומי אופנה שנערכו בסטודיו שלי ושאני שלטתי בהם, פתאום נדרשתי לצלם תרגילים ואימונים בתנאים שממש לא אני קבעתי".
אחת התמונות הללו זכתה בפרס מפקד "במחנה" ומרמזת על הנסיבות המיוחדות שבהן התגייסה ביקלס לצה"ל: היה לה פטור משירות, משום שבילדותה חלתה בסרטן, אבל היא התעקשה להתנדב. התמונה שזכתה בפרס, שתלויה כיום בחדר השינה שלה, מציגה חיילת במדי חיל האוויר ישובה על כיסא גלגלים, מוקפת חיילים העומדים זקופים (ראו למעלה). "לתמונה קוראים 'אני נשבעת', וצילמתי אותה בהשבעה של טירונות מתנדבים לפני שלוש שנים", מספרת ביקלס.
את מחלת הסרטן שלה איבחן אביה, פרופ' יעקב ביקלס, רופא בכיר בתחום האורתופדיה האונקולוגית, שהתמחה ביואינג סרקומה - סוג הסרטן שתקף את בתו כשהייתה בת 12. "הייתי פצצה מתקתקת", היא אומרת. "אבא שלי קרא לגידול שמצאו אצלי 'נדיר, על סף חסר תקדים' – גם בגלל המיקום שלו, בתוך עמוד השדרה ועל העצבים, וגם כי הצורה שלו הייתה מוזרה. אם הגידול היה זז או גדל אחרת, זה היה יכול להיגמר בשיתוק או אפילו במוות. למזלי, אבא שלי הבחין בתסמינים ועלה על הגידול בזמן, לפני שהוא שלח גרורות או התפתח".
מיד לאחר האבחון עברה ניתוח להסרת הגידול, ואחריו הגיעה סדרת טיפולים. "החלק הקשה היה הטיפולים הכימיים: כל השיער נשר, ירדתי במשקל, ומכיוון שלא הייתה לי מערכת חיסונית, שמו אותי בבידוד, ובחלק מהזמן הייתי על כיסא גלגלים. זו הרגשה שאין לך שליטה על הגוף שלך. הנחמה הייתה שנתנו לי תאריך סיום, אז עשיתי טבלת ייאוש, וכל פעם מחקתי עוד יום, עד הטיפול הכימי האחרון. לקראת גיל 14 סיימתי הכל והצלחתי לחזור לשגרה - ללימודים ולחברים".
מאז היא סובלת מבעיות קלות בגב וברגל שמאל, אבל הן לא מגבילות אותה ביומיום. "אף פעם אי אפשר לדעת אם המחלה תחזור", אומרת ביקלס, "אבל אומרים שאחרי שבע שנים נקיות, הסיכויים לטובתך". בקרוב תחזור למכללה למינהל ותתחיל שנה שנייה בלימודי ניהול ותקשורת. כשהיא נשאלת על החלומות שעוד נשארו לה להגשים, היא בוחרת לשלב קצת מכל דבר: "להיות מצטיינת דיקן, לשמש כשליחה של 'נשיונל ג'יאוגרפיק' בארץ וכמובן לחזור לאפריקה".
______________________________________________________
גם טיבור יגר מצלם בעלי חיים, אבל בארץ. הקליקו על התמונה:
