ג'יין אוסטן רצתה להצחיק את משפחתה וכתבה שיר על אחייניתה

ג'יין אוסטן היא סופרת אנגלייה אהובה מאוד. גם כיום, יותר מ-200 שנה אחרי מותה, ספריה ממשיכים להימכר ומשמשים בסיס לסרטי קולנוע עדכניים ולסדרות טלוויזיה שמושכות צופים רבים. יש גם מחקר אקדמי פורה העוסק ברומנים שכתבה. אבל לא רק את הרומנים המפורסמים עיבדו יוצרים לאקרן: לפני כארבע שנים יצא הסרט "אהבה וידידות", שהתבסס על סיפור קצר של אוסטן, "ליידי סוזן".

העיבוד הראשון לקולנוע של יצירתה נעשה כשחברת MGM הפיקה ב-1940 סרט על פי הרומן "גאווה ודעה קדומה" בכיכובו של לורנס אוליבייה. החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 הפיקה רשת הטלוויזיה הבריטית BBC סדרות דרמה לפי ספריה של אוסטן, ובהן השתדלו לשמור על נאמנות למקור, לדמויות ולתלבושות של התקופה. ב-1995 החל גל חדש של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה של יצירותיה, בעקבות סרטה של אמה תומפסון על פי הרומן "על תבונה ורגישות". כמו כן, הופקה סדרת הטלוויזיה הפופולרית "גאווה ודעה קדומה".

השירים שכתבה אוסטן מוכרים הרבה פחות. היא כתבה אותם בעיקר כדי להשתעשע ולהצחיק את בני משפחתה, והם נכתבו בקלילות, קצובים ומחורזים, שופעי הומור ושנונים. חלקם מזכירים מבחינה מסוימת את הפרוזה שלה; ליתר דיוק, את אפיון הדמויות שבו היא הצטיינה כל כך, את חריפות מבטה שראה חולשות, ואת שנינותה כשתיארה אנשים מגוחכים כמו דמותו של הכומר הנפוח מר קולינס בספרה המוכר ביותר, "גאווה ודעה קדומה".

הנה, למשל, השיר "פועל שמח", שבו היא משרטטת בקווים מהירים דמות של פועל שמגיע לתפילה בכנסייה (כאן בתרגום שלי):

פּוֹעֵל שָׂמֵחַ בְּבִגְדֵי שַׁבָּת

מְעִיל קָצָר, מֻטְלָא וּמְקֻשָּׁט,

לַכְּנֵסִיָּה הוֹלֵךְ לְאַט לְאַט,

חָבוּשׁ בְּכוֹבַע, הוּא זוֹרֵק מַבָּט

לַפֶּרַח שֶׁלַּלּוּלָאָה מֻצְמָד

וְנִיחוֹחוֹ מַרְנִין, אֵין שֶׁמֶץ קָט

שֶׁל רֶגֶשׁ שֶׁל קִנְאָה בְּשׁוּם זוּלַת,

בְּשׁוּם גַּנְדְּרָן – בְּלוֹנְדוֹן מְבֻיָּת.

הוּא מִתְיַשֵּׁב בַּכְּנֵסִיָּה בַּלָּאט

וּמְכַבֵּד אֶת הַמָּקוֹם, כִּמְעַט

מֵבִין אֶת הַתְּפִלּוֹת, אַךְ מְמוֹטָט,

נִרְדַּם, יָשַׁן בְּקוֹל דְּמָמָה מֻחְלָט,

אֲבָל מֵקִיץ בַּסּוֹף וְלֹא נִמְלָט.

האתגר התרגומי היה כמובן לשמר את החריזה שבה בחרה אוסטן לכתוב את השיר: כל השורות מסתיימות באותו צליל. החריזה המיוחדת, לצד תוכנו של השיר, מייצרת אפקט קומי ומשעשע. אוסטן מצביעה על הפער בין רצינות כוונותיו של הפועל המגיע לכנסייה בתחושה של חגיגיות וחובה, לבין מה שקורה בפועל: הוא מתקשה לעקוב אחרי התפילה ונרדם, אבל ממשיך להיות מרוצה מעצמו. גם בגדיו המטולאים אינם מטרידים אותו. אשריו וטוב לו.

בשיר אחר, "מין דברי קילוסין לידידה צעירה", מתבדחת אוסטן על חשבונה של צעירה ששמה אנה, ומתארת את החשיבות העצמית המופרזת שבה אותה אנה נוהגת (גם השיר הזה מופיע כאן בתרגום שלי):

בַּחֲרוּזִים שְׁקוּלִים אֶמְנֶה

אֶת הַקְּסָמִים שֶׁל אָנָה,

תְּחִלָּה: מוֹחָה אֵינוֹ מֻגְבָּל,

עָצוּם כְּמוֹ הַסָּוָנָה.

אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר

עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ,

כִּי הֶקֵּפוֹ הוּא חֲמִשָּׁה

מִילִין, אֲבָל פִּי מֵאָה.

וּשְׁנִינוּתָהּ עַל חֲבֵרִים

נוֹפֶלֶת כְּמוֹ נָיָגְרָה,

שָׁם תַּיָּרִים לוֹטְשִׁים מַבָּט,

שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ כְּמוֹ שָׁרָה.

חוֹרֶצֶת דִּין סָמִיךְ, אָפֵל,

כְּמוֹ חֹרֶשׁ טְרַנְסְאַטְלַנְטִי,

וּמַצִּיעָה עֶזְרָה כְּמוֹ צֵל

לְכָל מִי שֶׁלֹּא אַנְטִי.

אִם אֶת שִׂכְלָהּ נַגְדִּיר, נִרְאֶה

אֲמֵרִיקָה מֻתֶּשֶׁת.

הַדִּמּוּיִים כְּבָר יִתְמַצּוּ

מִכָּל אוֹתָהּ יַבֶּשֶׁת.

כֵּיצַד אוּכַל אֶת מְלֹא דְּמוּתָהּ

לִרְקֹם וּלְהַבִּיעַ,

אֵיךְ אֲצַיֵּר אֶת הַפָּנִים,

אֶת כָּל הַטּוּב אַשְׁמִיעַ?

צָרִיךְ לִמְצֹא עוֹלָם אַחֵר,

לָשׁוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ,

רַק כָּךְ תּוּכַל אָז הַשָּׂפָה

לוֹמַר אֶת כָּל שְׁבָחֶיהָ.

את השיר כתבה אוסטן על אחייניתה, אנה אוסטן-לפרוי, שנחשבה במשפחתה "ילדה שובבה". גם אנה, כמו דודתה, שלחה את ידה בכתיבה, אמנם במידה פחותה של הצלחה, ובכל זאת פרסמה ארבעה ספרים. בניגוד לאוסטן, אנה נישאה (בגיל 20), חרף התנגדות של בני משפחתה, והייתה אם לשבעה ילדים. בצעירותה, אחרי שהסתפרה במפתיע, כינתה אותה דודתה "אנה-מאוד בווריאציות שונות".

בשיר שלפנינו ניכרת העוקצנות החביבה של הדודה כלפי אחייניתה: לכאורה, אוסטן משבחת אותה על שלל תכונותיה הטובות, תבונתה המופלגת, שנינותה, נכונותה לתת עצה טובה, ובעצם, בשל ההפרזות – "אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר/ עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ" – סונטת בה וחומדת לצון ברוח טובה ובחיבה גלויה.

אנה הרבתה להתכתב עם דודתה וניסתה אפילו לשדך בינה לבין תומס לפרוי, פוליטיקאי ושופט. יש מי שסבורים שהוא האיש שעליו התבססה אוסטן כשיצרה את דמותו המוכרת כל כך של מר דארסי ברומן "גאווה ודעה קדומה". אכן, לפרוי חיזר אחריה ממש בתקופה שהיא כתבה את הספר, אבל בניגוד לאהבה הממומשת של אליזבת ומר דארסי, תומס לא נשא את אוסטין לאישה.

אחד הספרים שכתבה אנה אוסטן-לפרוי עסק בחייה של דודתה המפורסמת. הוא נקרא "זיכרונות על ג'יין אוסטן" וראה אור ב-1864 – 47 שנים אחרי מותה של הסופרת. הנה פסקה מתוכו (בתרגום שלי): "דודה ג'יין הייתה החביבה ביותר על הילדים במשפחה. היא השתובבה איתם, והסיפורים הארוכים ועתירי הפרטים שסיפרה היו פשוט מקסימים! היא סיפרה אותם בהמשכים, ותמיד התחננו כמובן שתמשיך, גם כשהנסיבות לא אפשרו זאת. היא ארגה אותם מלא-כלום, רק מתוך יכולת ההמצאה המופלאה שלה. כמה חבל שכבר אי אפשר לשחזר אף אחד מהם!"

אכן, חבל. ובכל זאת, כמה טוב שנותרו בידינו בכל זאת ניצוצות מגאונותה של ג'יין אוסטן.

מה הסיפור שמאחורי אחד הלהיטים הכי גדולים של ריטה? הקליקו על התמונה:

"זה היה קסום, אחר כל כך מכל מה שהתעסקנו איתו עד אז". הקליקו על התמונה (צילום: שלום בר טל)