אין ברירה, חוזרים לשגרה: איך זה שאני לא מתגעגעת כמעט לכלום?

למשך ימים ארוכים לא הצטרכנו יותר מדי, לא קנינו יותר מדי, לא שאפנו ליותר מדי, לא רצנו, לא החלפנו, לא דרשנו, לא חיפשנו. בעיקר מצאנו. את עצמנו. מה רע?

ענת לב אדלרפורסם: 06.05.20 04:04
חוזרים לשגרה (1): שדרות רוטשילד בתל אביב (צילום: טל שחר)
חוזרים לשגרה (1): שדרות רוטשילד בתל אביב (צילום: טל שחר)
חוזרים לשגרה (2): תלמידים בירושלים (צילום: אלכס קולומויסקי)
חוזרים לשגרה (2): תלמידים בירושלים (צילום: אלכס קולומויסקי)

לפני כמה ימים הייתה לי שיחה בזום ונשאלתי לגבי פעילויות שלי מטרום ימי הקורונה שאני מתגעגעת אליהן ושאשמח לחזור לזרועותיהן. חשבתי שנייה, ולא מצאתי הרבה כאלה. ממש נבהלתי להודות בכך בפני עצמי, ועוד יותר קבל עם וזום: מה, יכול להיות שכל כך הרבה דברים בחיים "הקודמים" שלי לא אהבתי, עד שאני לא מתגעגעת אליהם? עד כדי כך חייתי על אוטומט, ולא בחרתי את הפעולות שלי באופן מודע? או גרוע מכך: האם נכנעתי לקצב שהוא לא שלי, רק כדי לעמוד בסטנדרטים שלא אני קבעתי? ואיפה כל הדיבורים שלי על להיות נאמנה לעצמי? ואם אני עצמי לא מתגעגעת למלוא החיים הקודמים של עצמה – אני בבעיה, לא?

 

רגע לפני שאנסה לענות, מילה אחת על זום: אם יש משהו שאני יכולה להתחייב עליו, זה שאני לא אתגעגע לזום. כן, זה נוח, לא צריך לצאת מהבית כדי לדבר עם אנשים, אבל גם תפוח זה נוח: הוא לא מטפטף, לא נוזל, לא מתקלקל, אבל ברור שעדיף שתחזור כבר העונה של האפרסקים השווים. 

 

בחזרה לגעגועים. יותר נכון, לחוסר הגעגועים ולפחד שמתעורר בי נוכח ההכרה שאין ברירה, השגרה שלי חזרה. כשבחנתי את העניין ארוכות, גיליתי שיש אמנם כמה דברים מחיי הטרום-קורונאים שאני מתגעגעת אליהם ושחסרים לי, אבל הם נקודתיים (בעיקר מפגשים וחיבוקים עם חברות וחברים שאני אוהבת, וכמובן גם הרצאות ומפגשים עם קהל). באופן עקרוני, אני חייבת להודות – וזה גם מה שאמרתי באותה שיחה בזום: אני ממש, אבל ממש לא מתגעגעת לכלום. אז עכשיו מחכה לי עוד קפיצה למים: אצטרך לחזור לעבוד בקצב הרגיל, ולא מהבית, ולחזור לבזבז כמה שעות יפות מדי יום על נסיעות לעבודה; אצטרך גם להמשיך בלימודי השחייה – לא כדי להתגבר על הפחד (הרי עליו כבר התגברתי, ואני שוחה), אלא כדי לשפר סגנון ולהפוך את הדבר הזה לחלק מחיי. אבל איך עושים את זה? איך חוזרים גם לדברים שלא מאוד התגעגענו אליהם, על אף שהם היו, וכדאי שגם ימשיכו להיות, חלק משגרת חיינו?

 

היו ימים, לפני הקורונה: ענת בבריכה (צילום: נטע בנטוב)
    היו ימים, לפני הקורונה: ענת בבריכה(צילום: נטע בנטוב)

     

    "איך זה יכול להיות?" שאלה אותי חברה טובה כשסיפרתי לה על זה, ומיד, מהדאגה, היא בדקה: "לכלום? לכלום את לא מתגעגעת? לא לברים, לא למסעדות, לא לנסיעות, לא ליציאות, לא לקניונים, לא לשופינג, לא לחנויות בגדים, לא לבתי קפה? אפילו לא אליי?"

     

    "עד אלייך", אמרתי לה. "אלייך אני מתגעגעת כמו שמדונה מתגעגעת לגיל 45" (נו, טוב, בואו נודה, גם אני).

     

    כשדעתה התרצתה, היא המשיכה: "גם לא לטיול בחוץ, לטבע, לחוף הים, לחוג שחייה?" ואני חשבתי שכן, יצאתי מהבית ארבע-חמש פעמים בשבועות האחרונים, בעיקר לירקן או להפגנות, וגם גנבנו בשישי האחרון, כשכבר היה די אס"ק, ביקור אצל החברים הכי טובים (יש להם סלון גדול, שמרנו שני מטרים) - אבל בגדול, היה לי די טוב במרפסת שלי, מול תאורת היום המתחלפת, או על הספה עם הספרים, הנטפליקס והטלפון. וכשאני מבינה שתכף יעלו ויבואו האורות הגבוהים של פנסי השגרה, ממש בא לי לעצום עיניים כדי לא להסתנוור. כי בזמן שבכבישים כבר מדווחים על פקקים, ואפילו הילדים חזרו לבית הספר, אני מבינה שככל שהתקופה הזו הרחיקה אותי מהחוץ, ככה היא דחסה אותי אל הפנים, עד שצימחתי לי חבל טבור פנימי בתוכי, ואני מבועתת מהמחשבה שאצטרך לגזור אותו ולהפקיר שוב את הזנתי ואת חילוף החומרים שלי בידי גורם חיצוני שיקבע את הקצב.

     

    אני ממש לא רוצה לשוב ולזנוח את הפנימית, שאותה גיליתי עכשיו שוב, ושחזרתי אליה, בלי שתכננתי, ממרחקים, כאיש שגמא וגמע שנים ארוכות של הליכה במדבר שכולו דברים חיצוניים.

     

    וכשהעזתי וסיפרתי על התחושות הללו לעוד חברות וחברים, חלקם הגדול אישרו שגם הם מצאו טוב במצב החדש: פתאום הם מבינים שלא בא להם להמשיך לרוץ כמו קודם, ולא בא להם להיות מונעים על ידי קצב מטורף, פנימי או חיצוני, והם די אוהבים את הטמפו האיטי של הקורונה, וכפי שכתב הסופר הצרפתי גוסטב פלובר: "התחושה הכי קרובה לאושר היא שלווה". כי אם נניח בצד את הדאגות הכלכליות המדירות שינה מעיניהם של רבים מאיתנו, כולל אני, אז מתברר שיש  משהו בריחוף הקורוני הזה, שגרם לנו להתכנסות עדינה, שגרם לנו לעצור, למתוח את הימים כמו חתול שמתפנק על חומה בשמש הרכה. למשך ימים ארוכים לא הצטרכנו יותר מדי, לא קנינו יותר מדי, לא שאפנו ליותר מדי, לא רצנו, לא החלפנו, לא דרשנו, לא חיפשנו. בעיקר מצאנו. את עצמנו. את המשפחות שלנו. את הילדים שלנו. את הדברים שמעניינים אותנו. 

     

    ילדים בירושלים, השבוע. תכף יעלו ויבואו האורות הגבוהים של פנסי השגרה (צילום: אלכס קולומויסקי)
      ילדים בירושלים, השבוע. תכף יעלו ויבואו האורות הגבוהים של פנסי השגרה(צילום: אלכס קולומויסקי)

       

      אני מהר מאוד הבנתי שבתוך הוויית הזמן הלא ממהר שהפכתי להיות – בה אני רוצה להישאר. פתאום גם הזמן לא חסר לי יותר, ובשבועות הללו לא אמרתי אפילו פעם אחת את המשפט "אין לי זמן", והרי לפני הקורונה זה היה בערך כמו למסור את הפרטים האישיים שלי כך: "קוראים לי ענת, ואין לי זמן". והנה, עכשיו הזמן עצמו הוא הווה מתמשך שפורט עצמו לנימי מקצבים שנוטעים בגוף את הידיעה שכמו ספורטאי על הליכון, אנחנו אלה שמכוונים את המהירות. והנה, הבין גופי, והבינה נפשי, מה הקצב ומהו טווח התנועה הנחוצים לי, והיכן איני רוצה להיות עוד, ובעיקר היכן אני כמהה להישאר. וזה בדיוק מה שמפחיד אותי: שעם החזרה לשגרה לא אוכל להמשיך להישאר שאובה ורפויה ונטענת מהווייתי הפנימית, בלי להזדקק לשום גירוי חיצוני, אלא אם אלה שיחות עם אנשים אהובים וחכמים ומילים שאני שומעת, או קוראת, או כותבת, או מוחקת, ושמאפשרות לי מעוף מתוך עצמי באמצעות דמיון ומחשבה. מין חוט שקוף וגמיש שמחזיק את התנועה, אבל גם מבטיח שהיא תחזור שוב לבסיסה – חבל טבור פנימי שעליו אני תולה צילומי פולארויד איטיים. ואני מבינה שאני לא רוצה: לא רוצה לחזור לרוץ, לא רוצה לחזור לא להבחין, לא להספיק, לא להתממש בתוך הרגע, אלא לחלוף על פניו כמו שחולפים על פני תחנת אוטובוס ריקה.

       

      לעצמי אני אומרת: הלוואי שאצליח לאחוז גם בחיים החדשים-קודמים שלי במניפת האיטיות, לפרוס את חופת אחר הצהריים על המרפסת, להבחין בצבעים המתחלפים של השעות והימים ולהגיד לעצמי: אז מה אם כל העולם רץ? אז מה אם כל העולם מסתחרר על גלגל ענק? אני רוצה להיות תא של התקיימות איטית, בקצב שלי, ולהרגיש שאני לא מפסידה דבר. איך אמרתי לילדים שלי כשהם היו קטנים? "אז מה אם כולם הולכים? אני לא אמא של כולם".

       

      הלוואי שאצליח במשימתי. הלוואי שאצליח לפתח לעצמי קצב פנימי משלי, גם אם כל העולם יחזור לרוץ כמו משוגע. והוא יחזור, שלא יהיה לכם ספק. אני מבטיחה לדווח אם הצלחתי במשימה. ואם לא, כבר הכנתי לעצמי אסטרטגיית יציאה: דרווין, חוקר האבולוציה, אמר שלא החזקים שורדים, אלא המסתגלים, אז אם אפסיד את המאוויים שלי, זה רק מפני שלא היה לי סיכוי, ופשוט נכנעתי לאבולוציה. על זה, תסכימו איתי, לא אוכל לבוא בטענות לעצמי.

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      ענת לב-אדלר
      |
      |
      ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.