יניב זוקה מגדיר את עצמו כיום כאדם נקי, וזה לא מובן מאליו מבחינתו: שנים הוא צרך סמים ואלכוהול בקביעות, עד שעבר תהליך ארוך וקשה של גמילה שגרם לכך שכבר חמש שנים הוא לא נוגע לא בסם ולא במשקה. אלא שהוא עדיין מכור, וההתמכרות הנוכחית שלו הרבה יותר בריאה: זוקה פיתח אובססיה לרכיבה על אופניים, ולאחרונה השתתף במרוץ גראן פונדו ערבה, הנחשב לאירוע אופני הכביש התחרותי הגדול בישראל.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"מכור הוא מכור, ולא משנה למה הוא מכור", אומר זוקה. "החומר שאליו אתה מכור, לא קובע; מה שקובע הוא מידת האובססיביות והכפייתיות שלך. אם מחליפים התמכרות בהתמכרות, אז היום אני מכור לאופניים: בעשור האחרון החלפתי 60-50 זוגות, קניתי המון ציוד יקר, הסתכלתי שעות על חלקי אופניים באינטרנט, והיום אני מכיר כל בורג וכל חלק".
ההתמכרות הקודמת שלו החלה בארצות הברית. אחרי שלא הצליח לסיים בגרות והשתחרר מצה"ל כנכה בעקבות פציעה, נסע לאמריקה, שם חיפש את הדרך המהירה להצלחה ומצא אותה במכירה של מכונות הימורים. הכסף הגיע בקלות, ואיתו הגיעו האלכוהול והסמים, שליוו אותו גם אחרי שחזר לארץ. "לפני שש שנים הגעתי לתחתית", הוא אומר. "התנתקתי מאמא שלי ומהאחים שלי, הזוגיות שלי הייתה גמורה, הייתי מקבל אוכל מכל מיני ארגונים ואוסף ירקות בשוק בסוף היום. הייתי נרקומן לכל דבר: חשיש, כדורי שינה, ריטלין בכמויות, אלכוהול. אם היו נשארים לי כמה שקלים – במקום לקנות מעדן לילדים, הייתי קונה בירה. עד כדי כך לא ראיתי בעיניים. הרגשתי קורבן של היקום; הייתי מלא זעם. היום אני מבין שהייתי צריך משהו שיקרר את הלבה ואת הריקנות שבערו בי".
הכירו את המרוץ שעוזר לו להתקרר:
מוזיקה, סמים ובחורות בשירותים
יניב זוקה (47), המכונה "יאן", גדל בשכונת קריית שלום בתל אביב, ובגיל 12 אותר כמחונן ונשלח ללמוד בפנימיית בויאר היוקרתית בירושלים. "קריית שלום היא לא שכונת פשע, אבל הייתה אלימות ברחובות, ובבית תמיד היה מתח בין ההורים. אני הייתי ילד עדין והרגשתי שלא טוב לי לגדול ככה. בפנימייה הרגשתי בבית. היו שם ילדים שבאו מרקע דומה לשלי, שמדברים וחושבים כמוני. אם הייתה בהם אלימות, היא נעקרה מהשורש".
כשהיה בכיתה י"א, נפרדה אמו מאביו והכניסה לחייה בן זוג אחר – "ואני הייתי מגיע מהפנימייה הביתה, כועס על אמא שלי כי היה לה בן זוג אחר, וגורם לה לבכות", הוא מספר. "השנים האחרונות שלי בפנימייה היו קטסטרופה, וזה השפיע גם על השירות הצבאי. תמיד רציתי להיות מישהו, להגיע רחוק, וחשבתי שזה יקרה בצבא, אבל נפצעתי בגב וסבלתי מפריצת דיסק. אחרי שהשתחררתי, ניסיתי למצוא חיים חדשים בניו יורק".
הוא חי שם באזור האפור: קרוב לעולם הפשע והעבריינות, אבל לא לגמרי בפנים. הכסף היה מהיר; המועדונים מסנוורים; הסמים זמינים. "בשנים האלה ניו יורק הייתה סדום ועמורה. הסמים היו חלק מהמסיבות ונמכרו בגלוי. החיים האלה מצאו חן בעיניי, עם המועדונים הכי טובים, שהיה קשה להיכנס אליהם, המוזיקה, הסמים והבחורות הכי יפות בעולם, שהיו תופסות אותי ולוקחות אותי לשירותים. הכל בא בטבעיות והרגיש כמו חלום מתוק. הרגשתי חלק מהבוהמה, הרגשתי שווה. במשך היום עבדתי, רכבתי על אופנועים וחייתי חיים כאילו רגילים, אבל כל הזמן עם סמים: אקסטזי, אל-אס-די, גראס. חשבתי שהכל בסדר, אבל לא יכולתי להיפרד מהסם. בשלב מסוים הייתי הולך למועדונים רק בשביל זה".
את "הבומבה", כדבריו, קיבל ב-1996: הוא יצא ממועדון, עלה על אופנוע כשהוא מסומם לגמרי, וכשעצר ברמזור, ירה בו שודד, גנב ממנו את האופנוע ועל הדרך כמעט הרג אותו. גם בניו יורק של אז היה זה אירוע חריג בעוצמתו. "נכנסתי לבית החולים עם מעיים מחוררים. גססתי שלושה ימים, אבל אחרי שלושה שבועות השתחררתי מבית החולים. החלטתי לעזוב את החיים האלה. באותה תקופה הייתי נכנס למקומות מסוכנים, מרתפים חשוכים בהארלם ובברונקס, מסתובב עם הרבה כסף מזומן, והבנתי שאני לא רוצה לחזור לזה. ניסיתי לתווך נדל"ן, אבל זאת עבודה שדורשת הרבה סבלנות, השקעה נפשית, צריך ללכת עם חליפה ועניבה, וזה היה לי קשה מאוד. ראיתי שלא ייצא ממני שום דבר בארצות הברית, אז חזרתי לארץ וחשבתי שלפחות אלמד ואהיה אקדמאי. אובחנתי כבעל הפרעת קשב, אז התחלתי לקחת ריטלין. השלמתי בגרויות עם ציונים מעולים, אבל לא הצלחתי ללמוד תואר שלם".
בארץ הוא התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. לפרנסתו עבד כמציל וכמדריך כושר, אבל במקביל המשיך להשתמש בסמים – וגם לעשות ספורט באופן כפייתי. "אשתי התייחסה לעישון שלי בשלוות נפש, אבל הגראס הוציא אותי מפוקוס. מה ששמר עליי היה הריטלין והספורט, אבל העמסתי על הגוף שלי יותר מדי. רציתי להיות חזק יותר, שרירי יותר, ונפצעתי הרבה ואושפזתי כמה פעמים לניתוחים. כמובן שזה פגע לי בעבודה. הלקוחות התחילו לעזוב, צ'קים חזרו".
הוא התקיים על ביטוח לאומי ודמי אבטלה, צרך סמים באופן יומיומי והמשיך לחפש כיוון. ניסה ללמוד תזונה, נרשם לקורס אלקטרוניקה של לשכת התעסוקה אבל לא הצליח להתמקד בשום דבר עד שהחליט לקחת את חייו בידיו. ב- 2014 ניגש ליחידה למניעת התמכרויות וביקש עזרה. "חששתי למות", הוא מודה בפשטות. "עד אז לא הגדרתי את עצמי כנרקומן, כי לא השתמשתי במזרקים, אבל ההידרדרות בשנה האחרונה הייתה חסרת מעצורים. היום אני מבין שגם שלוק מכוס יין בקידוש אסור לי לקחת, ושזאת מחלה חשוכת מרפא. התחלתי תהליך ארוך של ניקיון והתנזרות מסמים, עם טיפול אינטנסיבי במרכז יום, ועכשיו אני בתוכנית 12 הצעדים".
זה פגע לי באגו
כיום הוא גרוש, גר עם אמו בתל אביב ("אנחנו מסתדרים מעולה"), עובד, נפגש קבוע עם הילדים ("הם מדהימים") ועושה מדיטציה. זה יותר מעשור שהספורט העיקרי שלו הוא רכיבה על אופניים, אבל עכשיו הוא מבין שגם את זה צריך לעשות במינון נכון. "צריך שהדברים יגיעו בצורה מאוזנת. 90 אחוז מהחיים שלי אני עם גוף תפוס. אני לא נהנה מהחיים. כשאני עולה על אופניים, אני לא מחפש להתפנן אלא את המאמץ, הקתרזיס, ואני מתיש את עצמי".
מאחוריו ניתוחים וקיבועים, והוא סובל מכאבי ברכיים וגב, אבל למרות כל אלה, בתחילת מארס השתתף במרוץ התובעני בערבה יחד עם מקצוענים מהשורה הראשונה וסיים אותו בשלוש שעות ו-25 דקות. "חטפתי שוק מהתחרות", הוא מודה. "פתאום קלטתי איזה מקצוענים יש, וזה פגע לי באגו. בכל מה שעשיתי, תמיד לקחתי את עצמי לקצה, אבל היום אני לוקח את הכל לטובה. זה בסדר שלא אהיה לאנס ארמסטרונג. היום אני עושה פעמיים ביום מדיטציה כדי להיות קשוב לעצמי, עושה דו"ח יומי ומשתדל לקחת את הכל באיזי".
איך אתה מתמודד עם הסגר שנכפה עלינו עכשיו?
"אני מאמין שזה עוד שלב בהתפתחות הרוחנית שלי. לוקחים לי את האופניים, וזאת הבחינה שלי. אולי הכל לטובה, כי שום התמכרות היא לא בריאה. אני מנסה לחשוב על דרכים חלופיות לספורט, מחפש פרצות שבהן אפשר לעשות אימוני כוח, ומקפיד יותר על תזונה, כי אני שורף פחות קלוריות".
גם היא נעזרת באופניים במסגרת התמודדות אישית לא שגרתית. הקליקו על התמונה:
