החיים של נועה הגלעדי השתנו לפני 13 שנים. שנה קודם לכן היא סיימה בהצטיינות לימודי אמנות בבצלאל והייתה בתקופה של חיפושי עבודה ומקורות פרנסה. "התחלתי לעבוד במשתלה", היא מספרת, "ועבדתי שם גם לפני ליל הסדר, שזו תקופה לחוצה במיוחד. באותם ימים קיבלתי כמה תשובות שליליות לבקשות למלגות, עישנתי שתי קופסאות סיגריות ביום, כמעט לא אכלתי ולא ישנתי טוב בלילה מרוב דאגות. פתאום קיבלתי מייל חיובי מסקוטלנד לגבי מלגה, והייתי צריכה לנסוע לשם, אבל זה נפל על תערוכת יחיד שלי בחיפה. התחלתי לחשוב איך אהיה בשני המקומות באותם זמנים, וחוויתי התקף חרדה קיצוני שלא טופל".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הסוהרת התחרשה בן לילה ונאלצה לפרוש מהעבודה ולפתוח דף חדש
מכאן הדברים החלו להידרדר. הגלעדי, כיום בת 40, אובחנה כסובלת מהפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה), מה שגרם לשינוי מהותי במסלול חייה. "הדבר הכי מפחיד זה להבין שאתה משוגע", היא אומרת, "שאתה לא בקו השפיות, ושהרופאים מאשרים לך את זה". אבל היום, אחרי לא מעט דרמות שעברה, ובהן אחת ארוכה ותובענית במיוחד, פיזית ונפשית, היא כבר לא פוחדת.
הכירו אותה:
מטופלת בליתיום, כמו קורט קוביין
הגלעדי, במקור ממושב רמות מאיר שליד רחובות וכיום גרה בקיבוץ שדה נחמיה שבאצבע הגליל, מגדירה את סיפור החיים שלה כ"סוער ומלא דרמה". היא אמנם עשתה כבר בנעוריה כל מיני דברים אמיצים, כמו נסיעה להודו ולנפאל לבד בגיל 17, אבל זה לא הכין אותה למה שציפה לה בבגרותה. ניצני המשבר נבטו עוד במהלך לימודיה בבצלאל, כשאביה נפטר מסרטן אחרי "שנתיים קשות מאוד של גסיסה מזעזעת", לדבריה. האב אפשר לה ללמוד אמנות ללא דאגות כלכליות, אבל עם תום הלימודים היה עליה להתחיל לפרנס את עצמה, מה שהכניס אותה למתח חריג. "לכל אחד יש מְכל בגודל מסוים", היא מתארת בציוריות, "ולפעמים יש שלב שהמכל מתמלא, ואתה לא יכול להכיל יותר. זה כנראה היה המצב שלי ביום ההוא לפני ליל הסדר. הגעתי למשתלה כשאני גוש של אדרנלין עם מיליון דברים על הראש".
היום הזה התחיל כשלמשתלה נכנס ספּק ששאל אותה לשמה. "אמרתי לו: 'נועה הגלעדי', והוא שאל אם אני יודעת מי היה אליהו הגלעדי. ודאי שידעתי: זה אליהו הנביא, אליהו הגלעדי, שבא לבקר ולשתות יין בליל הסדר. זה היה גם שמו של סבא שלי. אחר כך, כשיצאתי לארוחת צהריים, ראיתי שהגיעה חומה של עננים ממערב. עליתי לגבעה שמעל המשתלה וחוויתי מעין התגלות תנ"כית. היו רעם אדיר וברק מסנוור ושמעתי את קולו של סבא שלי אומר לי ש'הגיע הזמן'. פירשתי את זה ש'הגיע הזמן למות'. זה היה כאילו כל השמיים התנקזו כמו טורנדו לאוזן שלי, והבנתי שאני הולכת למות".
זה היה התקף פסיכוטי, חוויה מפחידה מאוד. "האיש הזה שגרם לי למחשבה על אליהו הגלעדי, כוכב ליל הסדר, פתח איזו תגובת שרשרת", היא מנתחת. "אבל הסיבה האמיתית הייתה העומס הבלתי נסבל שהיה עליי. לא יכולתי להכיל אותו. בתוך ההתקף שמעתי גם את הקול של אבא שלי אומר לי ש'יש לי עוד זמן' – כלומר, אני עוד לא מתה. אחר כך קראו לאמא שלי, חוה, ולאחד מאחיי, נמרוד, כדי שיבואו לעזור לי. באותו שלב כבר תכננתי מסע שלום עולמי שיתחיל באמסטרדם, אז נמרוד, שהוא בחור חכם, נכנס לראש שלי ואמר לי לבוא הביתה כדי לקחת מעיל, כי באמסטרדם יהיה לי קר. לזה הקשבתי, וככה השתכנעתי שאני צריכה לטפל בעצמי".
אחרי שהכל נרגע קצת, היא קיבלה עזרה, ואובחנה אצלה ההפרעה הדו-קוטבית. כולנו חווים שינויים במצבי הרוח – לפעמים אנחנו שמחים ועליזים ולעתים מדוכאים וחסרי אנרגיה - אבל כאן מדובר בשינויים חדים במיוחד: מצד אחד, תקופות של דיכאון עמוק, חוסר שינה, חוסר תיאבון ולפעמים אף מחשבות אובדניות; ומצד שני, תקופות של מצב רוח מרומם, תחושה של יכולות-על ומסוגלות להוציא לפועל כמעט כל רעיון.
קבלו הסבר נוסף:
"בתקופות של מאניה הרגשתי אגו מאוד גדול, יצירתיות, רצון לשנות ולהציל את העולם", מספרת הגלעדי, "ובתקופות הדפרסיה היו דיכאונות מאוד קשים. אני לא מהמתאבדים, אבל לאדם שסובל ממאניה-דפרסיה קשה יותר להכיל. הסנסור הרגשי יותר חזק, לטוב ולרע. אני הרבה יותר רגישה לטעמים, לריחות, לעונות השנה. מאז שהמחלה התגלתה, התחלתי להיות מטופלת בליתיום, כמו קורט קוביין, שכתב על זה שיר, וזה מאוד עוזר לי.
"המאניה האחרונה הייתה ב-2011, ובעקבות זאת המשפחה שלי שכנעה אותי להיכנס לתהליך שיקום. אושפזתי ארבעה חודשים במחלקה סגורה ואחר כך עברתי להוסטל חירם שבקיבוץ הרדוף, שעוזר לאנשים שנקלעו למשבר נפשי להשתקם דרך קשרים חברתיים, חיי קהילה, עבודה, אמנות וליווי אישי. הייתי שם שנתיים וחצי, שבמהלכן הפסקתי לעשן ולקחתי אחריות על החיים שלי. ארגז הכלים שלי כולל פעילות גופנית, צילום ורישומים. הספורט שלי זה רכיבה על אופניים. זו תרפיה בשבילי. ואני מצלמת טבע. לפני ארבע שנים וחצי החלטתי לעבור ולחיות בצפון - אזור שיש בו הרבה מים, ואני אוהבת מים".
כל אחד עלול להשתגע
המעבר לצפון עשה לה טוב. בדצמבר 2017 היא הציגה תערוכת רישומים שלה בגלריה שביישוב מתת, ומבחינתה זה היה ניצחון חשוב ראשון. ניצחון נוסף רשמה לעצמה בספטמבר האחרון, כשעלתה על אופניים עם ציוד צילום מינימלי ויצאה למסע של 40 יום מקיבוץ שדה נחמיה ועד ראס-א-שטן שבסיני – מרחק של יותר מ-650 ק"מ. המסע הזה, דרך השבר הסורי-אפריקאי, סימל עבורה את ההתמודדות עם השבר שלה עצמה וגם סוג של יציאה מהארון – חשיפה מלאה של היותה מאנית-דפרסיבית. "הפסקתי להסתיר את המחלה", היא אומרת בגאווה.
לדבריה, לפני שיצאה לדרך התייעצה עם רוכבי אופניים מיומנים. היא אמרה להם, בין השאר, שאין לה כושר גופני גבוה במיוחד, ובני שיחה טענו שלקחה על עצמה משימה תובענית מדי. "הם חשבו שאני משוגעת, אבל ממילא כבר יש לי את הטייטל הזה", היא צוחקת. "נכנסתי לכושר תוך כדי המסע. הרכיבה היומיומית הייתה נהדרת. כשאתה רוכב על אופניים, אתה נעשה חלק מהנוף. מזג האוויר היה חם, ופגשתי בדרך אנשים מופלאים, בישראל וגם בסיני. החוויה הכי חזקה הייתה כשהגעתי לסיני. בחוף הראשון שהייתי בו, הריף היה מרוחק. התחלתי לשנרקל ולחפש אותו, ופתאום ראיתי יצור עגול גדול. שנינו נבהלנו. התברר שזו הייתה צבת ים. בלב, בפנים, הבעתי משאלה – שהצבה הזו תוביל אותי לריף. שחיתי אחריה, ובכל פעם שנוצר בינינו מרחק של כמה מטרים, היא חיכתה לי קצת עד שהגעתי אליה. בסוף הגענו יחד לריף. היא עזבה אותי ושנירקלתי להנאתי, אבל אחר כך חזרה אליי שוב".
בעקבות המסע יצאה הגלעדי לסדרת הרצאות, "על קו השבר", שבהן היא מציגה את סיפורה (הרצאתה הבאה תיערך ב-9.3 בסינמטק ראש פינה). "זה מרכז העשייה שלי בחיים כרגע", היא אומרת. "חשוב לי שאנשים יבינו ששיגעון יכול לקרות לכל אחד. זה משהו שקשה לתפוס, אבל כל אחד עלול להשתגע. הקושי הגדול בעיניי הוא לא בהתמודדות עם התסמינים, אלא עם הסטיגמה. המטרה שלי היא לעורר מודעות להפרעות הנפשיות ולשבור סטיגמות. אני גם מסבירה שמסע האופניים הוכיח שאני יכולה, שהמחלה לא מגדירה אותי".
גם יעל מישלי יצאה למסע קשה ומעניין. הקליקו על התמונה:
