השנה – 1963. ברדיו משדרים משהו מוזר. הוא מתחיל בדיבור קצוב, מחויך: "חבר'ה, חבר'ה, רגע, רגע", שנענה בתשובה: "הם גירשו משם את נוח, לא עזרו הצעקות". מה זה, מערכון? מיהם "מנדל צבינגי ופושקש", שהדוברים רוצים לתקוע להם מכות? כשהקולות התלכדו, והצטרפה אליהם מנגינה, התברר שזה אינו מערכון, אלא שיר, והוא ארוך, משתנה בלי הרף ומגוון מאוד: מדי פעם מדקלמים אותו, מדי פעם שרים. יש בו מילים מתוך משחקי ילדים ("אסומניה אבודניה", אן-דן-דינו"), דיאלוגים ("לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן/ צ'וץ' נסע לכפר סבא"), קריאות ביניים ("עוזי מפחד מאבא"), פרצי צחוק ואפילו מילים גסות! ברדיו! ("רפי נוד", "בנות מחורבנות", "מסובבת את התחת").
התדהמה הייתה רבה, מה גם שהשיר נמשך, כך היה נדמה, עד אינסוף. אכן, אורכו יותר משש דקות, ובשמיעה הראשונה אי אפשר היה לצפות לאן יגיע, עד מתי יימשך ומה עוד יכלול.
מדובר ב"שיר השכונה" שאת מילותיו חיבר חיים חפר, סשה ארגוב הלחין, גיל אלדמע עיבד, וביצעו חברי ההרכב השני של להקת התרנגולים: גברי בנאי, דבורה דותן, ליאור ייני, שייקה לוי, עמירם ספקטור, ישראל פוליאקוב (פולי), עליזה רוזן והנגנים תובל פטר ויגאל קלאוס. הנה הבתים הראשונים שלו (את הטקסט המלא אפשר למצוא כאן):
חבר'ה, חבר'ה רגע, רגע
מנדל צבינגי ופושקש
משחקים בכדורגל
כאן אצלנו במגרש
הם גירשו משם את נוח
לא עזרו הצעקות
בוא נתפוס אותם בכוח
ונתקע להם מכות
לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן
צ'וץ' נסע לכפר סבא
לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן
עוזי מפחד מאבא
לך ותקרא לג'ים ואודי
אהרל'ה ושמעון רודי
לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן
נו שיבואו
תביט ותראה איך שהם הורסים מגרש
צ'וץ' נסע לכפר סבא
תביט ותראה איך שהם הורסים מגרש
עוזי מפחד מאבא
תסתכל עליו על מנדל
לא מכניס אפילו פנדל
תביט ותראה איך שהם הורסים מגרש
נו שיבואו....
הקשיבו לשיר בהקלטה המקורית מ-1963:
משב רוח מהפכני
את השיר הזמינה אצל יוצריו נעמי פולני, מייסדת להקת התרנגולים. "היא לא חתומה (על השיר – עע"א)", היטיב להסביר עלי מוהר בכתבה שהופיעה בעיתון "העיר" ולימים בספר "עוד מהנעשה בעירנו", "אבל היא חוללה אותו, גרמה לו שיקרה, וקשה כבר לתאר את הפתעתן של אוזניים צעירות בשומען לראשונה את השיר הזה, את החידוש והראשוניות שהיו בו, את משב הרוח המהפכני שעבר בו במפולש ופרץ נתיב חדש ללשונו של הזמר העברי".
אוכל להעיד ממקור ראשון: אנחנו, בני הנוער של אותם ימים, התמגנטנו אל "שיר השכונה". הכל בו היה מוכר, ועם זאת – מעוצב: משחקי הכדור והקלאס, החול שבמרכז השכונה, הילדים שירדו עם החבל, הגיר, האבנים, הגוגואים, הבורות. שפת הדיבור שלנו השתקפה בו. הבנו אותו היטב, והתרגשנו ממנו.
היו גם מי שהזדעזעו ממנו והציפו את מערכות העיתונים במכתבים זועמים. הקוראת מרים ברוקמן, לדוגמה, כתבה מכתב שבו התלוננה על "גסויות מעל גלי האתר" ("מעריב", 7.6.63). בתגובה, שלח הקורא יעקב שרף מכתב משלו. "טענתה בדבר 'הגשת טקסט קלוקל' היא נכונה כשלעצמה", כתב, אבל המשיך בכך שניחם את הגברת המתקוממת ואת שאר הקוראים: "הנוער הישראלי שואב את מילותיו ממקורות אחרים, ולאו דווקא מפזמונים". עוד קבע שרף: "'שיר השכונה'... הוא שיר המשקף נאמנה את שמו". כלומר, לדעתו אין צורך לחשוש מפני השפעתו הרעה, שהרי הוא אינו משקף את התרבות המקומית הנעלה, אלא רק את זאת של "השכונה".
החיילים הזייפנים קיבלו קנס
השיר הצליח מאוד, עד כדי כך שחודשים אחדים אחרי שהתפרסם, הקליטה אותו להקה אלמונית שקראה לעצמה "להקת השכונה", והביצוע שלה ראה אור על גבי תקליט שהפיקה חברת מקולית ושהתחרה בביצוע המקורי של התרנגולים שיצא בחברת הד ארצי. בית המשפט אמנם אסר על הפצת הזיוף, אבל מקולית המשיכה להפיץ את התקליט הלא חוקי. גם המשטרה הצבאית החוקרת נדרשה לפרשה: כשהתעורר חשד שחברי "להקת השכונה" הם חיילים בלהקה צבאית, נפתחה חקירה, והתברר שהם חברים בלהקת פיקוד מרכז.
אחד המשתתפים בזיוף, מיקי כהן, תיאר באתר "עונג שבת" איך הוא נוצר. "בסוף קיץ 1963", כתב, "'שיר השכונה' של התרנגולים התחיל להתנגן כשלאגר (היום קוראים לזה להיט) היסטרי, ואיתו עוד מספר שירים מהתוכנית השנייה של התרנגולים בבימויה של נעמי פולני. אלא, שנעמי, ששאפה תמיד לשלמות ולא התפשרה עד שהגיעה אליה, סירבה להוציא תקליט של שירי התרנגולים עד שאכן יגיעו לשלמות. בינתיים, קול ישראל וגלי צה"ל – זה מה שהיה אז – שידרו את השיר מסרט הקלטה, והמוני בית ישראל, שרצו לרכוש את התקליט, לא יכלו לעשות זאת, כי תקליט לא יצא. את הדרישה הזאת ביקש למלא יהודי ממולח שהייתה לו חברת תקליטים בשם מקולית, שהתחרתה עם חברת הד ארצי, בעלת הזכויות על שירי התרנגולים. מה הוא עשה? פנה לחברי להקת פיקוד מרכז של אותם הימים והציע להם לחקות את 'שיר השכונה' ועוד שני שירים, ולהוציא אותם בתקליט קטן במהירות של 45".
החיילים הגיעו בחשאי לאולפן הקלטות ששכן במרתף של בית פרטי ביפו, הקליטו את השיר, והתקליט ראה אור. "המונים צבאו על חנויות התקליטים וקנו את התקליט הקטן שהיה זול בהרבה מהתקליט המקורי'", מוסיף כהן. לאחר מכן הושת על הזייפנים קנס כספי, והם ספגו עונש נוסף, חמור לא פחות: חפר וארגוב, יוצרי "שיר השכונה", החליטו להחרים את להקת פיקוד מרכז וסירבו לכתוב לה שירים, "עד שישתחררו כל אלה שהשתתפו בזיוף".
הקשיבו לגרסה המזויפת:
יש הטוענים כי הכותב לא דייק בדברים, שכן השיר בביצוע המקורי כבר הופץ באותה עת, אבל התקליט הזה היה הרבה יותר יקר מהגרסה המזויפת. בכל מקרה, "שיר השכונה" היה השיר הישראלי המצליח ביותר ב-1963 ונחשב עד היום לאחד השירים הישראליים האהובים ביותר בכל הזמנים. המלחין סשה ארגוב סיפר פעם שהוא לא נוהג לחכות למוזות עד "שיואילו לבוא", אלא שהוא "מחזיק אותן ברצועה ומדגדג אותן". נדמה שבמקרה של "שיר השכונה", המוזות צייתו לכל מי שהיה שותף ביצירתו.
"זאת עוגת גבינה משובחה במיוחד", מבטיחה נעמי פולני. הקליקו על התמונה:
