באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת הושמע ברדיו לעיתים קרובות שיר בשם "אל תעברי לבד ילדה ברחוב", שמנגינתו תוססת ועליזה, ומילותיו נשמעו לרובנו משעשעות וחביבות - אפילו טבעיות ומובנות מאליהן. השיר היה צרפתי במקור, ואת הגרסה העברית שלו כתב חיים חפר, שלימים זכה בפרס ישראל.
חפר נולד בפולין ב-1925, וכשהיה בן 11 עלה לארץ עם משפחתו וגר ברעננה, שהייתה אז מושבה. על אף שלא נולד כאן, לא היה ישראלי יותר ממנו: הוא שירת בפלמ"ח, השתתף בהברחת מעפילים, ובגיל צעיר החל לפרסם שירים מפרי עטו. חלקם – "הן אפשר", "היו זמנים", "הפרוטה והירח", "היי הג'יפ" – היו לסמלי התקופה שבה הוקמה המדינה. את "אל תעברי לבד ילדה ברחוב" הקליטה שלישיית גשר הירקון בהרכבה הראשון, שכלל את אריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון. אלה המילים:
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט עורג
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט הורג
הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את ליבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט אבוד
כל הגברים כולם יביטו בך
כל אחד לחוד
הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את ליבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט רעב
כל הגברים כולם יביטו בך
בעיני זאב
הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את ליבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?
קשה להאמין שהשיר היה עובר בשלום כיום, בעידן MeToo#, כשנשים מספרות על ההטרדות המיניות שעברו, או, במסגרת המערכה החדשה שמתנהלת לאחרונה, המתויגת #לאהתלוננתי, מסבירות מדוע שתקו כשהטרידו, אנסו או תקפו אותן. דבר דומה אפשר לומר על שיר אחר משנות ה-60, "כשאת אומרת לא" מאת דן אלמגור (מילים) וסשה ארגוב (לחן), שבוצע במקור על ידי התרנגולים:
כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
האם ה"לא" הוא "לא" - ובאמת
אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת",
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".
כשאת אומרת "לא", אני כבר לא יודע
מבולבל ומשתגע כשאת אומרת "לא"
כי אם אומר: "היא לא רוצה ממש",
אולי מחר תכריזי: "הוא חלש!
"זה גבר זה? זה סתם קטין -
שומע לא – ומאמין".
כי אם אלך, אולי תאמרי "חבל"
אם אשאר, אולי תגידי: "מנוול".
כשהיא אומרת "לא", למה היא מתכוונת?
למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא"?
האם זה "לא" כזה מוחלט
או שה"לא" הוא רק זמני בלבד,
אולי הוא "טוב, אך לא עכשיו"
אולי זהו בעצם "נו"
אך אם היו אומרים רק "לא" ו"כן"
אז מה בכלל היה נשאר פה מעניין...
כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתחננת כשאת אומרת "לא"?
כי אם אינך רוצה בכלל בכלל
הגידי לי, "סתלק כבר וחסל!"
תגידי "די" או: "עוף מפה"
רק אל נא, אל תגידי "לא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".
הקשיבו לשיר בביצוע יהורם גאון וגידי גוב:
לימים הוסיף אלמגור לשירו בית המבהיר חד-משמעית ש"לא" פירושו "לא":
כשהיא אומרת "לא", לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא".
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז אל תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!"
בשנות ה-60 האמינו רבים שהטרדה היא חיזור, ושאישה שיוצאת לרחוב מסתכנת בהכרח, "משחקת באש", שהרי מישהו עוד עלול לקשור אותה למיטתו לעד. האם העידן ההוא הסתיים באמת? לאחרונה, אחרי שבית המשפט העליון האמריקאי קיבל לשורותיו שופט, ששלוש נשים התלוננו כי הוא פגע בהן מינית, הכריז נשיא ארצות הברית כי "זוהי תקופה מסוכנת לגברים". בתגובה, עלה ליוטיוב השיר "תקופה מסוכנת" של המוזיקאית והרקדנית לינזי לאב סטיוארט, בת 32 מטקסס, שבו היא שרה על חוויותיה כאישה בת זמננו ועל הסכנות שהיא חשופה להן בחיי היומיום, גם עתה:
"אני לא יכולה ללכת ברחוב מאוחר בלילה ולשוחח בטלפון", היא שרה. "אני לא יכולה לפתוח את החלון בבית, כשאני לבדי. אני לא יכולה ללכת לבד לבר, בלי מלווה. אני לא יכולה ללבוש חצאית מיני, גם אם אין לי חצאית אחרת. אני לא יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית לבד בערב. אני לא יכולה להתבטא בכנות ברשתות החברתיות. אני לא יכולה ללכת למועדון, רק כדי לרקוד עם חברות שלי. אני לא יכולה להשאיר את כוסית המשקה שלי ללא השגחה".
וכאן היא הוסיפה שורה אירונית חוזרת: "אבל מדובר בתקופה מסוכנת לגברים". נכון, זה באמת מסוכן שהמוניטין שלך תלוי ועומד, וכל אישה שתקפת אי פעם עלולה פתאום לצוץ.
"אני לא יכול לדבר עם כל אישה שמתחשק לי, או לשלוח לעברה מבט ישיר", שרה סטיוארט את נקודת המבט של הגברים בני זמננו. "זה כל כך מבלבל. מה, זה, אונס או רק התנהגות חביבה? כל כך לא נוח שצריך לחשוב על זה פעמיים". אכן, לא נוח למי שנאלץ לשקול את ההתנהגות שלו.
ואז היא חוזרת לשיר על מה שנשים חוות: "אני לא יכולה לגור בדירה בקומת קרקע. לא יכולה ללבוש פיג'מה ממשי כשאני עונה לצלצול בדלת. לא יכולה לשתות עוד כוסית, גם אם מתחשק לי. ואסור לי להתעלם ממך או לגרום לך להרגיש שאתה לא חשוב. אני לא יכולה לרוץ בעיר עם אוזניות. לא יכולה לדבר, כעבור 35 שנה, על מי שאנס אותי. לא יתייחסו אליי ברצינות אם אתאפק ואעצור את הדמעות. ואני לא יכולה אף פעם לדבר בכובד ראש על הפחדים שלי".
ושוב היא חוזרת אל קולם של הגברים: "כי ברור, מדובר בתקופה מסוכנת לגברים. הם כבר לא יכולים לכתוב לאישה עוד ועוד הודעות טקסט ולבקש ממנה שתשלח להם צילומי עירום של עצמה. לא יכולים לאלץ אישה לשכב איתם כשלא מתחשק לה. מה בכלל מקנה לה את הזכות להתנגד? כן, מדובר בתקופה מסוכנת לגברים. נשים אוהבות להתנהג כאילו אתה אשם, והן הקורבן! השמלה שלה הייתה קצרה... היא הייתה שתויה... היא לא כזאת תמימה. איזה מזל שהאבא שלך שופט, ולא ירשיעו אותך! אהה, הכל בסדר, כן, כן, כי זאת תקופה מסוכנת לגברים".
ובאותה נימה אירונית היא הייתה יכולה להוסיף: "כן, מדובר בתקופה מסוכנת לגברים, שבה הם לא יכולים לכתוב שירים סקסיסטיים ושובינסטיים כמו פעם".
איזה זיכרונות יש לנעמי פולני מעבודתה עם סשה ארגוב? הקליקו על התמונה:
