השבוע אני רוצה לחגוג את יום ההולדת ה-90 (שיחול ביום שישי הקרוב, 4.8) של נעמי פולני - הכוכבת הגדולה של הצ'יזבטרון, הבמאית המיתולוגית של הלהקות הצבאיות, האמא של התרנגולים, הכוריאוגרפית המבריקה עם הסגנון שייחודי רק לה – ובקיצור, ההיפסטרית הכי מבוגרת שיצא לי לפגוש. ואם אתם לא סומכים עליי, צפו בקליפ שהיא הוציאה לפני כמה חודשים, "קח את ליבי", ומיד תבינו על מה אני מדבר:
אני מוכרח לציין שהפגישה הראשונה שלנו הייתה קצת מבהילה. זה קרה לפני כמה שנים, בהופעת בוקר מנומנמת בבית היוצר בנמל תל אביב, כשהגעתי להתארח לשלושה שירים בסדרת מופעים המוקדשים ליוצרים ותיקים – "בוקר של זהב". בקהל ישבו כמה עשרות קשישים שנהנו מהמזגן והשלימו שעות שינה, ומאחור, בפינת הקפה, ישבו הפיליפינים שהביאו אותם והתלחששו ביניהם. ישבתי בחדר הקטן שמאחורי הקלעים וחיכיתי שיגיע תורי לעלות לבמה. הזמרת ששרה לפניי סיימה את הביצוע שלה בקרשנדו עוצמתי, הקהל העייף מחא כפיים באדישות, ופתאום נשמע קול צעקה: "אני לא מקבלת את הביצוע הזה!" כן, כן: זאת הייתה נעמי פולני, שהחליטה להוסיף קצת פלפל לבוקר המנומנם.
"הזמרת לא מבינה על מה היא שרה", המשיכה נעמי. "צריך לשיר את המילים האלה בלחישה עדינה, בערגה, אבל היא שרה בקול גדול ודרמטי. היא רצחה את השיר!"
הזמרת ירדה מהבמה נבוכה, והמנחה התנצל בשם נעמי והחמיא לזמרת על הביצוע המרשים. מיד אחריה אני עליתי לבמה מפוחד: הדגשתי והטעמתי כל הברה, בתקווה שנעמי לא תכתוש גם אותי. לשמחתי, זה עבר בשלום.
הקשיבו לה מותחת ביקורת על שירים מסוימים:
כמה שנים מאוחר יותר למדתי להכיר את נעמי פולני דרך הסיפורים של רבקה זהר. רבקה סיפרה לי איך ב-1972, כשהיא נאלצה לפנות את הדירה שלה בתל אביב, נעמי מיד הציעה שתתארח אצלה בבית, אירוח שנמשך חצי שנה. כשרבקה התלבטה למי למסור את כלבת הלברדור הגדולה שהייתה לה, נעמי מיד אמרה: "בלי הכלבה את לא נכנסת!" מאז ועד היום הן חברות טובות.
מהסיפורים של רבקה הבנתי עד כמה נעמי פולני היא דמות מרתקת. היא סיפרה לי, למשל, איך ערב אחד נעמי התהלכה בבית בצורה מוזרה, וכשרבקה שאלה אותה: "נעמי, מה את עושה?" – היא ענתה: "אני מתחקה אחרי הליכה של קיפוד". למחרת, בחזרה, היא שילבה את ההליכה הקיפודית בכוריאוגרפיה שבנתה. ואגב חזרות, רבקה השתתפה באלבום "משירי תנועות הנוער" (יחד עם אריק לביא, גידי גוב, חנן יובל ואילנה רובינא), שנעמי ניהלה מוזיקלית, והיא מספרת שהם יכלו לעבוד על שורה אחת בשיר במשך שבוע שלם. רבקה גם מספרת שנעמי היא פרפקציוניסטית ברמות הקשות ביותר: מפרקת כל שיר לפרטי פרטים, רושמת בדקדקנות במחברת שלה, מתעקשת על כל ניואנס קטן. כל צליל, כל תנועה, חייבים להיות מדויקים, והיא לא תוותר עד שהכל יהיה מושלם בעיניה.
לאחרונה ביצעה רבקה את השיר "אליפלט" בערב הוקרה לכבוד נעמי. כמי שיודעת עם מי יש לה עסק, היא התאמנה על השיר במשך חודש שלם והתעמקה בכל מילה ומילה - כי עם כל הכבוד לחברות רבת השנים, היא ידעה שנעמי יכולה לצאת גם עליה אם חלילה תטעה.
כשקראתי את הבלוג פוסט פלמ"חניקי, שכלל שיחות שקיימה דליה גוטמן עם נעמי ופורסם כאן, בערוץ אנשים של Xnet, גיליתי שמלבד החברות עם רבקה יש לנעמי ולי עוד כמה דברים במשותף. אני כתבתי כאן לפני שבועיים על החבר הכי טוב שלי, "קורקי", הקורקינט החשמלי שלי, ואילו נעמי סיפרה באחת השיחות בהתלהבות על "רוזה", הקלנועית שקיבלה במתנה מקיבוץ אפיקים. חוץ מחיבה בלתי מוסברת ל"אופני המחמד" שלנו, שנינו מכורים קשים לשפה העברית. "אני אזרחית שאוהבת את הלשון", אמרה נעמי בשיחה אחרת. "זה נחמד לבטא את הטעם שבגוף שלנו לגבי המילה, לנסות להגיד בדיוק כמו שזה מתנגן לי בגוף. לכן זה נעים כל כך".
היא מספרת על מילים שהיא אוהבת במיוחד, כמו "זְלוֹלֶת" (ג'אנק פוד בעברית תקנית), שלדעתה בצליל שלה יש את כל הטעמים הנחשקים בזלילה, או "שְווּנג", מילה מושאלת מגרמנית, שבצליל שלה מתחבאת ביקורת סמויה. ויש גם מילים שהיא סולדת מהן, כמו "וואו" - אוסף הברות חנפניות שלטעמה לא מבטא כלום ("למה לא להגיד בפשטות: 'איזה יופי'?")
לדעתי, ההישג הכי גדול של נעמי פולני הוא השפה העשירה שלה, שפה צבעונית שמחברת חלקיקי צלילים והברות עם תנועות מחול ומנגינות שמשתלבות יחד ויוצרות עולם ומלואו. נעמי פולני לא מדברת עברית - היא מדברת נעמי-פולנית, שזאת עברית משודרגת, עברית שאתה יכול לא רק לשמוע, אלא ממש להרגיש, למשש, לטעום ולהריח. עברית שמפעילה את כל החושים.
אז מה נאחל לגברת המיוחדת הזאת לכבוד יום הולדתה ה-90? ננסה משהו כמו "רק בריאות ועד 120", והיא בטח תענה לנו בנעמי-פולנית: "מספיק עם הבדיחה הנהדרת הזאת".
__________________________________________________________
רוצים מתכון של נעמי פולני ל"עוגת גבינה משובחה במיוחד"? הקליקו על התמונה:
