שלום חמדה'לה, חשבתי לגמור את הביסקוויט עם התה ולטלפן אלייך.
תה זו המצאה נפלאה. ההורים שלי באו מאוקראינה, אז אצלנו היה רק תה. אמא שלי לא ידעה שיש נס קפה. אין כמו תה שעושה מסאז' לאברים שדרכם הוא עובר. הלגימות החמימות האלה. את עוצמת המתיקות אני זוכרת שכבר תיארתי לך. אני שותה ויסוצקי לימון ולפעמים ויסוצקי עם העטיפה הירוקה. זהו. לזה הסכנתי. והביסקוויט - לעיתים אני מרגישה חשק ללעוס משהו. יש לי חשק לקחת את הפרומין היבש ולטבול בתה, אבל אין כמו העוגיות שאני אופה לבד. יש יותר "בטניות", כמו אלה עם הטחינה הגולמית שמתפוררות בפה. אני אוהבת את אלה שצריך קצת לכרסם אותן.
כשהייתי באה לסשה ארגוב לעבוד, מיד כשנכנסתי הוא היה שואל: "נעמי, כוס תה?" סשה אהב כל מיני פטנטים קטנים. כשהוא מצא משהו, הוא תמיד קנה כמה, ואחד היה נותן לי. למשל, תער שמצד אחד יש לו גבנון מפלסטיק שבו אוחזים ומשתוללים על הדף, לפי הרצון.
אני מחביאה דברים כאלה בארון הבגדים. בין הגופיות המקופלות ובין הסוודרים יש שביל חשוך, ושם אני שומרת גם סכין של סבא שלי שכורתת אפילו ענפים של בננות. יש לי עוד כלי כזה שהלהב שלו עדיין רענן, כאילו נברא לפני חודשיים, אבל הסכין של סבא שלי - רואים שהוא עבר חיים, ולכן אני שומרת אותו שם, ב"שביל" בין הבגדים, ואני מצפינה שם עוד דברים מסוימים.
יש אזרחים שמטמינים במקומות האפלוליים האלה כרטיס הגרלה או שטרות כסף שחביבים עליהם. ההורים שלי היו מחביאים שם סוכריות וביסקוויטים בשקית חומה, רעננה, לקראת האורחים שיבואו למשחק הרֶמי השבועי. אחי ואני תמיד פענחנו את המסתור היקר, והשקיות תמיד הצטמקו.
אצלי בבית מתקיים למעשה, באופן מובהק, בלגן פרטי שלי שבו אני מוצאת את כל הצרכים, כל צורך וצורך. אני שולחת יד וקולעת בול ודולה על עיוור את היחידה שאני רוצה בה. לפעמים קורה שאיזו נפש טובה מתערבת ו"עושה סדר". בשבילי זה יום עונש, כי אחר כך אני לא מוצאת כלום.
זה ידוע שהבלגן הפרטי הוא ידידו הטוב של האדם. הוא תמיד מרצה את רצונו. אבל יש בלגנים גדולים שמענים אותי. כשאני עומדת נוכח אחד כזה, אני נזכרת בהם, ויש לי עוגמה אדירה ומצפון לוהט. זה דבר איום. ההכרה בנוכחותם של אלה מזפתת את הרוח עד תום, גם ביום שהתחיל עם חיוך.
לחן של סשה ארגוב, ניהול מוזיקלי והעמדה של נעמי - "שיר אהבה חיילי" בביצוע התרנגולים:
לחן של סשה ארגוב, ניהול מוזיקלי של נעמי, הפקה של דליה גוטמן - "השמלה הסגולה" בביצוע גידי גוב, דבורה דותן, חנן יובל, נתנאלה ועליזה רוזן:
ג'אנק פוד בעברית
שלום חמדתי, רק אכבה את הרדיו. הוא נדחף. כל הזמן הוא נדחף. די, חבר'ה, מספיק. מספיק עם החוכמות. זהו. עכשיו שקט. אפשר לדבר.
אני אוהבת את המילה החדשה לג'אנק פוד: "זְלוֹלֶת", כי הצליל שלה מדגים את תוכנה. כמו בקבוק. כמו זמזום. צליל המילה הנהגית מזכיר את הפעולה עצמה. יש ב"זלולת" צליל של כל הטעמים הנחשקים בזלילה. "איי, איזה זלולת". זה כל כך ממצה את העניין. התפרסמו השבוע עוד שורה של הצעות, אבל לא חתמתי את זה בזיכרוני.
אני אוהבת מילים חדשות. רוביק רוזנטל כתב פעם בעיתון על מילים לועזיות שאנחנו משתמשים בהן. הפעם הוא הדגים מילים מגרמנית. למשל, "שוונג". במילה הזו יש טעם של ה"זלולת". היא מתארת מצב שהוא לא נִכְבָּד. "הוא הרביץ שוונג" - תמיד יש בזה ביקורת. "תעשה את זה בשוונג" - אין בזה טעם של הערכה. אנחנו אומרים את זה כאילו, יאללה, היפטר מזה. "זלולת" ו"שוונג" שייכות לאותו טעם של רתיעה. את לא חושבת? אני סתם מסתכנת ואומרת. אני אוהבת מילים חדשות, אבל אל תיקחו לנו את ה"שוונג".
את זוכרת שפעם דיברנו על מילים שאנחנו אוהבות? תבואה, יוגב, שדמה, תוגה. את אוהבת את "כיסופים" - אני לא. אני לא אוהבת את המצב. "כיסופים" מצטייר אצלי כמשולל תקווה, משולל אמונה שזה יהפוך למציאות. כאילו השער נעול. "געגוע" לא חוסם את אפשרות המימוש - "כיסופים" כן. כך נדמה לי.
אני אזרחית שאוהבת את הלשון. זה נחמד לבטא את הטעם שבגוף שלנו לגבי המילה, לנסות להגיד בדיוק כמו שזה מתנגן לי בגוף. לכן זה נעים כל כך. תראי לאן הגענו מ"זלולת".
לשיחות קודמות של נעמי פולני ודליה גוטמן - לחצו כאן
