בואו נשחק רגע במשחק אסוציאציות. כשאתם חושבים על בית, מה המילה הראשונה שעולה לכם בראש? במקרה שלי, מיד אחרי "אמא" ו"אבא" עולה השם אריק איינשטיין. משהו בקול החם שלו גורם לי להישען אחורה בנחת ולהרגיש בבית. גם כשאני רחוק מהבית, אני הרבה פעמים מוצא את עצמי שומע את אריק איינשטיין באוזניות: כמה צלילים של "כמה טוב שבאת הביתה", "אוהב להיות בבית", "סן פרנציסקו על המים" - ומיד מציפה אותי הרגשה נעימה שיש לי לאן לחזור.
זאת בדיוק ההרגשה שאיתה ניגשתי לצפות בסדרה התיעודית של yes "שיר אהבה סטנדרטי" (אבידע ליבני ,יואב קוטנר ואסף אמיר), שמגוללת את סיפור חייו של איינשטיין בשישה פרקים. ההתחלה לא אכזבה: הפרק הראשון הוא כמו שיר הלל למדינת ישראל הצעירה והאופטימית. אריק איינשטיין (אריות) הוא אלוף ישראל בקפיצה לגובה; אחר כך, במסגרת שלישיית גשר הירקון, הוא מצטלם על רקע תל אביב ומשגע את בנות ישראל; והחלונות הגבוהים – אריק, ג'וזי כץ ושמוליק קראוס הצעירים והיפים - כובשים את האולימפיה בפריז אחרי מלחמת ששת הימים, וכל הקהל שואג איתם: "אל, אל, ישראל". היום זה בטח היה נגמר בהפגנה של ה-BDS מחוץ לאולם.
וכמה כיף להתרפק על הנוסטלגיה. כמו שאריק שר: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". דרך הסיפורים שמאחורי השירים מתגלה אריק כרומנטיקן חסר תקנה, מתאהב סדרתי שתמיד הלך בעקבות הלב. כך היה כששמע לראשונה את שמוליק וג'וזי שרים בדירתם: הוא הצטרף אליהם בספונטניות, ומאז, במשך כמה חודשים בא כל יום לשיר איתם עד שלא הייתה שום ברירה אחרת, והם הפכו לשלישיית החלונות הגבוהים ששינתה את פני המוזיקה בארץ. בהמשך הוא פגש את שלום חנוך הצעיר, התאהב עד מעל הראש ולקח אותו תחת חסותו. שלום מספר שהיה ישן על הספה בבית של אריק ואלונה, ובכל בוקר, כשהם התעוררו, הוא חיכה עם שיר חדש. אחר כך שלף את מיקי גבריאלוב מהצ'רצ'ילים, וגילה את שם טוב לוי כששמע אותו מבעד לחלון מנגן בשיעור פסנתר, וקלט את יוני רכטר כשבא להופעה של כוורת והתלהב מהבחור הביישן והגבוה שמאחורי הקלידים. אריק לא עבד לפי הנוסחאות והתבניות המקובלות: הוא חיפש להתאהב, חיפש פרפרים בבטן, התרגשות, ניצוצות, וזה מה שהוביל אותו ביצירה לאורך כל הדרך הארוכה שעשה.
אריק ניגש למוזיקה ממקום נקי ופשוט, כמו ילד שיושב לבד בארגז החול ומחפש עוד ילדים שישחקו איתו ויבנו איתו ארמון. ואיזה ארמונות מפוארים הוא בנה. המסע בתחנות הקריירה שלו הוא תענוג צרוף: "מזל גדי", "שבלול", "בדשא אצל אביגדור", "חמוש במשקפיים", "יושב על הגדר", "הייתי פעם ילד", "יש בי אהבה" והרשימה ארוכה-ארוכה.
באחד הפרקים של הסדרה אריק מיתמם ואומר שהוא לא מבין למה נוצר כזה עניין סביבו. הוא לא חשב שיהפוך לכזה סמל. זה היה גדול עליו. וכנראה שהפשטות שלו היא שהפכה אותו לגדול מכולם. כשהוא שר, הוא כאילו שר במיוחד בשבילך, וכשהוא עמד מול מצלמה, הוא הביט בך ישר בגובה העיניים. הייתה לו יכולת לגעת בכולם, לגשר על פערים, לחצות מגדרים וחומות ולגרום לכולנו להתאהב בו.
במשך חמישה פרקים הרגשתי שעושים לי נעים בגב, ואז הגיע הפרק השישי והרגיש כמו אגרוף בבטן. הפרק הזה מתרכז ב-15 השנים האחרונות של אריק איינשטיין, שנים שבהן הוא הסתגר בבית, כמעט לא הקליט, כמעט לא הופיע בתקשורת, התכנס בתוך עצמו - לפחות ככה חשבתי. הדעה הרווחת היא שבשנות האלפיים אריק נעשה לא רלוונטי, גמר את הסוס. הקול כבר לא מה שהיה, השירים החדשים לא ממש טובים, אבל בזכות הסדרה התברר לי שאריק נשאר בדיוק אותו הדבר: אנחנו אלה שהשתנינו, ובעיקר איבדנו את הסבלנות. גם בעשור האחרון לחייו נשאר אריק רומנטיקן חסר תקנה. הוא המשיך לחזר במרץ והתאהב במוזיקאים חדשים: הקליט עם ברי סחרוף, אימץ אליו את פיטר רוט ובעיקר התחבר לגיא בוקאטי (שאותו כינה בצחוק "סינדרל").
הוא המשיך לשיר בחום ובפשטות על החיים, על הבית ,על המדינה שאהב, מנקודת מבט בוגרת ומפוכחת. את רוב השירים שהקליט באותן שנים שמעתי בפעם הראשונה כשצפיתי בפרק. אין לי ספק שאם היו נותנים להם את ההזדמנות שהגיעה להם, הם היו מצטרפים לקלאסיקות של אריק. התרגשתי במיוחד מהשיר "רוקד את הטנגו לבד". לשמוע את אותו קול ממיס ששר לפני 40 שנה "היא תביט אלי טובה וחכמה/ כמו בבן השב הביתה מן הדרך/ תחבק אותי אליה בנשימה חמה/ אמא אדמה", וממרחק הזמן הוא קורא לאהובה/מדינה בקול סדוק ועייף מהדרך: "כתבתי לך מיליון שירים, וזה יהיה האחרון/ נתתי לך מכל הלב, אז קחי ממני קצת כאב" - אי אפשר שלא להזיל דמעה.
יענקלה רוטבליט סיכם זאת בצורה יפה: "בשנותיו האחרונות אריק נשאר עם היופי המרוסק, יופיין של חורבות, שלפעמים הן יפות יותר מהארמון שהיה שם קודם".
סגרתי את הטלוויזיה והחלטתי לעשות מעשה. השירים האחרונים של אריק לא קיבלו במה בזמן אמת, אז החלטתי לתת להם במה כאן. בחרתי חמישה שירים שאהבתי במיוחד, ואתם מוזמנים להקשיב ולכתוב טוקבק שבו תבחרו את הטוב מביניהם, לדעתכם.
1. "ואת חוזרת לשלכת" (מילים: יענקלה רוטבליט, לחן: מיכה שטרית, מתוך "שמש רטובה", 2002):
2. "כוכבים התחבאו בדמי" (מילים: אברהם חלפי, לחן: פיטר רוט, מתוך "שתי גיטרות בס תופים", 2004):
3. "פרידה קצרה" (מילים ולחן: יהלי סובול, מתוך "רגעים", 2006):
4. "רוקד את הטנגו לבד" (מילים: אריק איינשטיין וגיא בוקאטי, לחן: גיא בוקאטי, מתוך "כל הטוב שבעולם", 2007):
5. "אדם בחדרו" (מילים: אברהם חלפי, לחן: גיא בוקאטי, הקלטות אחרונות, 2014):
