אנשים
ערוצים
מה ירש עלי מוהר מאביו, ולמה היה לו קשה לכתוב שירים פטריוטיים
הפזמונאי גדל בצל אב שהיה משורר, אבל הכתיבה שלו הייתה שונה, והוא התרחק משמחת החיים שאפיינה את הדור הקודם. בשירו "שיעור מולדת" ההבדלים מודגשים
עופרה עופר אורןפורסם: 12.02.17 01:15

ילד בן ארבע או חמש מתרוצץ בין מבוגרים, שאחד מהם – "יפה תואר וקונדס", כפי שיתארו אותו לימים − תופס ומעיף אותו באוויר. השניים ישובו וייפגשו כעבור 14 שנה, הפעם כעמיתים, שני משוררים: הילד שגדל הוא יחיאל מוהר, והבוגר הוא שאול טשרניחובסקי, מבאי בית הוריו של הילד, שגם אביו, מאיר מוהר, היה סופר ומשורר.

 

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה גרה המשפחה בעיירה פיכטנגרוּנד שבגרמניה, על יד ברלין, מקום מושבם של סופרים עבריים רבים. "עליי לציין כי לאחר שנים, בעלותי לארץ, למדתי עברית במהירות בלתי רגילה; וכיוון שאיני נוח ללמוד שפות, נדמה היה לי כי את הלשון העברית ידעתי בגלגול קודם. וגם כשהגעתי לשירת טשרניחובסקי, סבור הייתי כי שיריו מוכרים לי. כי אני למדתי מתוך זיכרונות... קסמו לי הארציות, החושניות והיכולת לומר דברים בגילוי לב", סיפר יחיאל מוהר כעשור אחרי מותו של טשרניחובסקי. רבים היו מאמצים את הדברים הללו כדי לתאר את שירתו של מוהר עצמו.

 

מוהר הגיע לארץ עם עליית הנוער שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. תחילה חי בקיבוץ דברת שבעמק יזרעאל, וב-1946, כשכבר היה נשוי לעדינה, עבר לתל אביב והחל לכתוב. הוא פירסם חמישה קובצי שירה וחיבר פזמונים רבים, כשעל שיריו הליריים נהג לחתום בשם יחיאל מר, ואילו את השם יחיאל מוהר ייחד לפזמונים.

 

שנתיים אחרי שעבר לתל אביב, נולד בנו, עלי, לימים פזמונאי ובעל טור שהרבה לכתוב על העיר שבה נולד וגר. באחד הטורים (שקובצו לאחרונה בספר "עוד מהנעשה בעירנו") סיפר עלי מוהר על השוני בין הכתיבה שלו לבין זו של אביו, שכתב, לדבריו, "שירי מולדת, שאנו אוהבים אותה בפשטות, בטבעיות, בלי חיץ".

 

עלי מוהר. בניגוד לאביו, הוא לא ראה איכר, אלא רק תמונה של איכר (צילום: ויוי מוהר צידון)
עלי מוהר. בניגוד לאביו, הוא לא ראה איכר, אלא רק תמונה של איכר(צילום: ויוי מוהר צידון)
 

 

ואכן, יחיאל מוהר כתב פזמונים שהיו מלאים באהבת הארץ ובהומור, כמו למשל "הורה היאחזות" ("הורה כרוב והורה תרד/ עגבנייה עלי כידון!/ הורה נח"ל מסחררת/ הורה חסה, הורה צנון!"). היו גם שירים אופטימיים כמו "הורה נתגבר" ("לא נורא! נתגבר!/ עוד הכל, עוד הכל יסתדר!") ו"הורה ממטרה", שכולו חדווה ואמונה בעתיד: 

 

רון קילוח בצינור

צינורות ‟עורקי הנגב"

זה דרכו של המזמור

מן הברז אל הרגב

 

יעלו מימי תהום

משאבה אומרת לחם!

נגב, נגב, מה מיום?

נגב, ממטרות עליך!

סובי, סובי ממטרה, הי!

 

סובי, סובי, ממטרה

לפזר פניני אורה

סובי והתיזי מים!

עץ יריע בשדרה

אדמה תיתן פריה

באין גשם משמיים

 

המרחב כולו נצוד

צינורות פרשו הרשת

והנה סימן ואות

בטיפין נראית הקשת

 

ברית הפרח והניר

ברית השקט והזמר

ממטרה, שירך הוא שיר

רנניהו, עד אין גמר

סובי, סובי, ממטרה, הי!

 

את הפזמון כתב יחיאל מוהר ללהקת הנח"ל ב-1953, לכבוד ההקמה של קו המים ירקון-נגב. כמה שמחת חיים יש בו, בטיפות הדומות לפנינים של אור שהוא מתאר, בעורקי החיים שהצינורות נושאים איתם דרומה, בהבטחה ליבולי חיטה, כשהמשאבה "אומרת לחם", בניגון שמשמיעה הממטרה הסובבת, מלווה בקולות תרועה של העצים שהיא משקה. "באין גשם משמיים" מביאים בני האדם את המים לנגב בהתלהבות של עשייה ושל ביטחון בעתיד ובפריחה.

 

הקשיבו לשיר בלחן משה וילנסקי ובביצוע דודו זכאי:

 

 

געגועים לזיכרונות

 

עלי מוהר, לעומת אביו, מבכה את שמחת החיים התמימה הזאת של הדור הקודם לו. הוא עצמו, כך סיפר, כבר לא היה מסוגל לכתוב שירים כאלה של אהבת מולדת גואה ועולה על גדותיה.

 

אחד משיריו המוכרים ביותר הוא "שיעור מולדת", שהולחן על ידי אפרים שמיר, שגם הקליט אותו לראשונה במסגרת להקת כוורת:

 

אז בבית הספר

על הקיר תמונה

והאיכר חורש בה

את האדמה

וברקע, הברושים

שמי שרב חיוורים

האיכר יצמיח לנו לחם

שנהיה גדולים.

 

והמורה אומרת:

"עוד מעט כבר סתיו"

בשיעור מולדת

היא מראה חצב.

היורה יבוא עכשיו

שפע טיפותיו

כווילון שקוף על פני העמק

הפורש שדותיו.

 

כך זה היה, פשטות רכה

זה הצטייר בילדותנו

שהייתה יפה.

 

וכך בדמיוננו התרבו פלאות

הפטישים ניגנו

מחרשות רנות

יש יוגבים ויש כורמים

ארץ של רועים -

כך זה הצטייר בילדותנו

שהייתה יפה.

 

הקשיבו לשיר בביצוע אפרים שמיר:

 

 

גרסה נוספת, של רן דנקר:

 

 

לכאורה, מדובר בשיר מולדת כמו אלה שכתב אביו. אבל עלי מוהר עצמו העיד: מדובר בזיכרון מתווך. לא בתיאור של המולדת עצמה, אלא בזיכרון של הצטיירותה בבית הספר, כשלמדו עליה. הילדים בני גילו של עלי מוהר, עירוניים ילידי תל אביב, לא ראו איכר, אלא תמונה של איכר; לא ראו חצב בטבע, אלא על שולחנה של המורה שהביאה אותו לפניהם. כך זה "הצטייר" בילדותם – כלומר, בדמיונם. לא הארץ עצמה הייתה יפה בעיניהם, אלא הילדוּת, שמתמימותה, כך נראה, התפכחו. געגועיו של מוהר אינם אל האדמה, אלא אל הסיפורים עליה ועל זיכרונותיו מהם, אל ההסברים ואל הניגונים. "פטישים ניגנו מחרשות רנות" מאזכר כמובן את "שיר העבודה" של אלתרמן: "שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא,/ בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה,/ בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה,/ הַשִּׁיר לֹא תַּם/ הוּא רַק מַתְחִיל".

 

השיר של עלי מוהר תם ב-30 בנובמבר 2006, כשהוא נפטר מסרטן בגיל 58. שלושת נכדיו - תומא, נעמי ואנה - חיים בצרפת.

 

______________________________________________________

 

מה חושבת הבמאית המיתולוגית נעמי פולני על "שיעור מולדת"? הקליקו על התמונה:

 

"אוי, אוי, המילים האלה. מולדת, יוגב, תלם, אלומה". הקליקו על התמונה (צילום: דליה גוטמן)
"אוי, אוי, המילים האלה. מולדת, יוגב, תלם, אלומה". הקליקו על התמונה (צילום: דליה גוטמן)

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי שמונה ספרי פרוזה וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים