תמונות מהמסע של יעל מישלי
"נולדתי וגדלתי בקיראון. בצעירותי הייתי די קונפורמיסטית והלכתי בתלם: שירתתי בצבא, למדתי כלכלה באוניברסיטה, התחתנתי וילדתי בת. הנישואים הסתיימו מהר מאוד, וגידלתי את בתי לבד כל השנים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הילדה שנפגעה על ידי גבר זר נעשתה מטפלת בנפגעי תקיפה מינית לא התקבלה ללימודי עיצוב וכיום מעצבת משרדי יוקרה החוקר שמנסה להוריד את מחיר הטף בארץ
"לפני 15 שנה קראתי ספר של הסופר הברזילאי פאולו קואלו. הוזכרה בו העיר הספרדית סנטיאגו דה קומפוסטלה, שאליה מוביל מסלול צלייני עתיק - קמינו דה סנטיאגו. השם נחרת לי בראש. לפני ארבע שנים קראתי ספר אחר - 'חוש כיוון' של הסופר היהודי־אמריקאי גדעון לואיס־קראוס, שמתעד איך עשה את המסלול הזה, שאורכו 800 ק"מ. התחלתי לדמיין שיום אחד אני בעצמי אצא למסע הזה.
"בשנים האחרונות מצב בריאותו של אבי הידרדר, ולא יכולתי לצאת לחופשה ארוכה. במקום זה, פנטזתי איך אני עושה את המסלול הזה לבדי. בעבודה שלי אני עוסקת בניתוחים של שוק ההון. זו עבודה של הרבה שעות בתוך משרד סגור, ההפך הגמור מטיול, מלשהות בטבע ולהיפתח אליו. אני אמנם חברה בקבוצה של הולכים בשביל ישראל, אבל המסלול של קמינו דה סנטיאגו סימל מבחינתי הרפתקה וחופש מוחלט. אני אישה מאוד עצמאית שרגילה לחיות לבד, ולכן לא חששתי לצאת למסע כזה בגפי.
"אבא נפטר בינואר 2016. כשחלף חודש, אמרתי לעצמי, עכשיו אני יכולה להתחיל לחשוב על זה ברצינות. ב־22 באפריל יצאתי לדרך. בני המשפחה והחברים קיבלו את זה בטבעיות. זה משהו שמתאים לי לעשות. אף אחד לא הביע דאגה, להפך: עודדו אותי לצאת ולהגשים את החלום.
"'דרך סנטיאגו' היא שם כולל להרבה דרכים שמובילות לקומפוסטלה בצפון ספרד ומגיעות עד לקתדרלה המפורסמת סן ז'אק הקדוש. מיליוני עולים לרגל מרחבי העולם הנוצרי עושים כבר מאות שנים את הדרך הזאת. המסלול שבחרתי התחיל בפמפלונה, עבר דרך בורגוס, לאון ופורטומאריו והסתיים בקתדרלה של קומפוסטלה.
"הלכתי במשך חמישה שבועות, כמה עשרות ק"מ בכל יום, אבל לא הרגשתי בדידות. לצדי הלכו הרבה נוצרים קתולים מאמינים וגם אנשים מכל העולם, שכמוני, החליטו לצעוד במסלול הזה. בחרתי לא לצעוד בחבורה אלא בקצב שלי. הטלפון הנייד היה מאוד משמעותי, כי הייתה לי בו אפליקציה של המסלול. הטלפון הוא הווייז, הוא מדריך התיירים והוא החבר הצמוד למסע.
"הדרך ברובה מישורית וחוצה כפרים, עיירות קטנות, יערות ונופים שלווים של שדות קנולה אינסופיים. אבל יש גם כמה קטעים מאתגרים יותר, של טיפוס הרים. במהלך המסע ירד די הרבה גשם. זה נשמע אולי רע, אבל לבשתי מעיל גשם מיוחד. דווקא לצעוד בגשם היה ממש נפלא.
"מן הרגע הראשון אפפה אותי תחושה טובה, והראש התרוקן ממחשבות שליליות. לצערי, אני די חזקה בקטע הזה: יש לי נטייה להתלונן ולראות את מה שלא טוב ולפתח אותו בראש לסרטים שליליים. ופה, בלי מאמץ, כל זה נעלם כמו במגע קסם.
"סדר היום היה קבוע: בין שש לשבע קימה, התארגנות וארוחת בוקר; שעתיים־שלוש הליכה והפסקה קצרה, בדרך כלל בבית קפה באחד הכפרים שבדרך; אחר כך שוב הליכה, ארוחה קלה, מנוחה ואז הליכה שלישית ואחרונה.
"לא הזמנתי מראש מקומות לינה. חיפשתי ומצאתי מקום באחד מבתי ההארחה על המסלול, שנקראים 'אלברגה'. לפעמים זה חדר עם עוד שלושה־ארבעה אנשים, ולפעמים אולם עם עוד 70 איש. ישנים במיטות קומתיים: צעירים למעלה, מבוגרים למטה. למי שרגילה לחיות לבד, זה לא קל בהתחלה, אבל כולם נעימים, תרבותיים ואדיבים. הכל נקי ומצוחצח, ולא יצא לי אפילו פעם אחת להמתין בתור למקלחת. כל ערב קיבלתי מיטה, פרשֹתי את שק השינה וידעתי שזו הפינה שלי ללילה הקרוב. בערב היה זמן לנוח, להסתובב בכפר, לשבת לדבר עם אנשים. שעות קסומות. בשעה עשר, כיבוי אורות.
"היום הכי קשה מבחינתי היה כשהתפתח לי כאב ברגל, והייתי בטוחה שיש לי שבר הליכה. נאלצתי לנוח במשך יום אחד והרגשתי מאוד אומללה. שכבתי במיטה, הראש עבד וחזר להרגל של מחשבות לא טובות. כבר דמיינתי סוף שחור לי ולמסע. אבל זה עבר והצלחתי לסיים את המסלול.
"הפנטזיה של החופש המוחלט שהובילה אותי לשם, מומשה במלואה. חוויתי חופש ושלמות והרבה סיפוק מכך ש'עשיתי את זה'.
השורה התחתונה:
"המסע שיקף לי את עצמי באור חדש. הייתי צריכה את קמינו דה סנטיאגו כדי לגלות שאני יכולה להיות חיובית".
_______________________________________________________
יצאה לטיול שונה, אבל דומה. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
