זה קרה לפני עשר שנים. "אני בטיול בטוסקנה בחופשת סוכות", מספרת נגה גולדרינג, "ופתאום אני מתחרשת לגמרי. זה התחיל בסחרחורת והמשיך עם רעש שנשמע כמו להקת צרצרים שהתנחלה באוזן שלי. 24 שעות לאחר מכן חדלתי לחלוטין לשמוע באוזן ימין, וגם אוזן שמאל נפגעה. כך, בגיל 45 איבדתי את השמיעה. כיום אני שומעת רק את הצרצרים האלה. הרופאים לא יודעים למה זה קרה לי, אבל יש לי חשד: שבועיים לפני כן הייתה לבן שלי דלקת קרום המוח, מחלה שעלולה לייצר כל מיני סיבוכים, שאחד מהם הוא פגיעה בעצבים ששולטים בין היתר בשמיעה. אני נחשפתי כנראה לחיידק הזה, ונפגעתי".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הזמרת המפורסמת כתבה מכתב שבו חשפה לציבור סוד אינטימי
הטיול באיטליה נפסק כמובן, ובני המשפחה מיהרו לחבר רופא שגר בעיר פיזה ושהסביר להם שמדובר בתופעה שנקראת בספרות המקצועית "אוזן מתה". "עצב השמיעה נפגע ופשוט מפסיק לעבוד", אומרת גולדרינג. "אני עברתי אם-אר-איי וקיבלתי סטרואידים, אבל שום דבר לא עזר: השמיעה מתה, הצרצרים חיים. מאז אני מוגדרת ככבדת שמיעה".
ומאז השתנו חייה לבלי הכר.
הכירו אותה:
אובדן קשה מנשוא
עד אז הייתה נגה גולדרינג (55) אדם רב פעלים ועסוק מאוד, אבל היא לא איבדה את שמחת החיים וחזרה להיות כזו גם אחרי ההתחרשות (תוכלו להתרשם ממנה ביום חמישי הקרוב, 21.2, כשתופיע בבית אריאלה בתל אביב באירוע "סיפורי לפני/ אחרי", שבו ישתתפו אנשים שחוו מהפכים בחייהם, שרדו והמשיכו הלאה). היא נולדה וגדלה בפתח תקווה, ובבגרותה עברה לגליל ונישאה לחבר קיבוץ כפר הנשיא, שאיתו הביאה לעולם שני ילדים (סתיו, 30, וקמע, 27). אחרי שעברו לגור בראש פינה, התגרשו בני הזוג, ולאחר מכן נישאה גולדרינג לפסיכולוג פרופ' מולי להד. "נשארתי נגה גולדרינג כי אני לא מחליפה שם משפחה עם כל בעל", היא צוחקת.
עד שהתחרשה, עבדה כסוהרת וכמטפלת באמצעות דרמה בכלא חרמון שבגליל. "עבדתי עם עברייני מין, מכורים לסמים וגברים שביצעו מעשי אלימות במשפחה", היא מספרת. "יצרתי קבוצות טיפוליות שמשלבות עבודה יצירתית מכל מיני סוגים, כולל דרמה, כאמצעי טיפולי. כשעבדתי עם אסירים שהורשעו בעבירות של אלימות במשפחה, למשל, ביקשתי מהם להביא לבמה את האירוע האלים ביותר שהם חוו. הייתי אישה יחידה מול 16 גברים שמעלים את הדברים הכי מחרידים, ואני חושבת שהצלחתי לסייע להם. הרי אחרי הכלא הם צריכים לחזור לחיים הרגילים. אני מאמינה שעזרתי גם לנשים, כי כשהכלא נגמר, הגבר חוזר לחברה, והאינטרס שלנו הוא שהוא יחזור יותר נורמטיבי".
היא עצמה לא חזרה לכלא אחרי שהתחרשה. "לפני ההתחרשות הייתי בשיא. אהבתי את העבודה והצלחתי בה. אחרי המקרה ניסיתי לחזור לעבודה בכלא: השב"ס בא לקראתי, חזרתי לעבודה של מספר שעות ביום, אבל ראיתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה. צריך להיות בריכוז מלא ובחושים מלאים. אחרי שנה יצאתי לפנסיה רפואית מהשב"ס. אובדן העבודה היה קשה מנשוא, כמעט כמו אובדן השמיעה עצמה".
איך מתמודדים עם אובדנים כאלה?
"אני נשואה לפסיכולוג שהוא גם מומחה בינלאומי לטיפול במצבי לחץ ומשבר", היא צוחקת. "הוא מאוד עזר לי, כמובן. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהתעשתי קצת היה ללכת ללמוד את שפת הסימנים. אני בחורה פרקטית. זו הייתה בשבילי היכרות מרתקת עם עולמם של החירשים וכבדי השמיעה. להיות חירש זה זהות, וחשוב להדגיש שהחירשים אינם אילמים אלא דוברים שפה שונה".
היא עצמה מדברת בדיוק כמו אנשים ששומעים, ברור וחזק. היא נעזרת במכשיר שמיעה בלתי נראה, ובמהלך הראיון הקפידה לשבת קרוב אליי ובזווית שאפשרה לה לעקוב אחר תנועות השפתיים שלי. לדבריה, כשבעה אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מחירשות או מכבדות שמיעה, ולא כולם מבוגרים במיוחד. לפני מספר שנים יזמה הוצאה של ספרון כיס, "סימנים במשבר", שנועד לאפשר לאנשי הצלה וביטחון לתקשר עם חירשים במקרי חירום כמו תאונה, שריפה או הפצצה. הספרון נהפך לאחרונה גם לאפליקציה, וגולדרינג מרגישה שהיא תורמת לקהילה באמצעותו. יש לה עוד עיסוקים. "אני ממשיכה לעשות דברים שעשיתי לפני ההתחרשות, מלבד העבודה בכלא", היא אומרת, "דברים שבהם הליקוי הזה לא מפריע במיוחד. אני מורה ליוגה ולמדיטציה, תחום שהוא ממילא שקט, וכמעט לא מדברים בו, וגם מרצה בתוכנית לתואר שני בדרמה-תרפיה במכללת תל חי".
לפני ואחרי
גולדרינג מחלקת את חייה לשני חלקים - לפני ההתחרשות ואחריה. "אחרי ההתחרשות ניסיתי לחשוב: אין שב"ס, איבדתי הרבה דברים בחיים, אז מלבד קורס בשפת הסימנים הלכתי ללמוד כתיבה יוצרת אצל אילן שיינפלד בכרמיאל". ספרה הראשון, "כלואה" (הוצאת פרדס), ראה אור לפני חמש שנים, והדמות הראשית בו היא אישה שעוברת דברים שגם גולדרינג עברה, בהם גירושים ועבודה תובענית עם גברים אלימים. בשלב מסוים היא פוגשת ברכבת אישה זקנה, ומכאן חייה משתנים. "חלק מהאירועים בספר פשוט כתבו את עצמם", אומרת גולדרינג, "כי הם חלק מהביוגרפיה שלי או מסיפורים ששמעתי מאנשים".
ספרה השני, "הלב החירש", ראה אור באוקטובר, באותה הוצאה, ועוסק בהורים חירשים שיש להם ילדים שומעים. "להיות הורים לילדים זה מסע מורכב", היא אומרת. "תוסיף לזה חיים בפריפריה, שזה בוודאי לא פשוט, ולתוך התמהיל הזה הוספתי את נושא החירשות. לצורך הכתיבה עשיתי תחקיר עמוק שכלל שיחות עם אנשים כאלה. הסיפור בדיוני, אבל מבוסס על גרעין של אמת". לדבריה, היא אוהבת את עצמה יותר כשהיא כותבת, "כי אני יכולה להפליג לי ולברוא עולמות. לאלוהים זה לקח שישה ימים, ולי זה לוקח בממוצע שלוש שנים".
בין הספרים, ההרצאות והקורסים היא עדיין שומרת על קשר עם מה שמתרחש מאחורי הסורגים, למרות פרישתה מהשב"ס. "אני אוהבת לעבוד עם אוכלוסיות קצה, ולכן אני משמשת כיום כנציגת הציבור בוועדות שחרורים של כלא צלמון וכלא חרמון. זה מינוי של משרד המשפטים. יש חודשים עם שלוש ועדות כאלה, ויש עם פחות. מדי יום אפשר להבין מה אני עושה, לפי הבגדים שלי: היום, למשל, אני לבושה ליוגה, בתל חי יש לי לוּק של מרצה, ואילו לוועדת השחרורים אני מופיעה לבושה כמו עורכת דין. כשאני נוסעת להודו, אני עם שרוואלים".
גם היא כבדת שמיעה - ויש לה אח מפורסם מאוד. הקליקו על התמונה:
