באחד השיעורים הראשונים שלה בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי, לפני 18 שנה, ניגשה לילה-מאיה חפר למרצה וביקשה שירשה לה לספר את סיפורה האישי בפני הכיתה. המרצה הופתע מבקשתה, הסכים, אבל וידא איתה שהיא מבינה שאנשים יוכלו לחשוב עליה דברים קשים, לא בהכרח לפרגן. כשהבין שהיא איתנה בדעתה, נתן לה את ברכת הדרך, וכך עמדה חפר מול הכיתה, ולראשונה מול קהל אמרה: "אני מתמודדת עם מאניה-דפרסיה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- בניו של פירס ברוסנן עושים צעדים ראשונים בדוגמנות
חפר יצאה מהארון ושיתפה את הכיתה במחלתה, בתהליך הריפוי ובלבטים שליוו אותה אחרי שהחלימה ושמלווים אותה עד היום. "אמרתי שאני לא רוצה שזה יישאר סוד שלי", היא נזכרת. "שאוכל להגיד שעברתי קושי. הסברתי שעברתי משבר, שבהרבה מובנים דומה לתאונת דרכים: משהו נשבר, הייתי צריכה לעבור שיקום, ואחר כך חזרתי לשגרה. גם אמרתי שהמחלה הזאת, המאניה-דפרסיה, יכולה להיות פעילה ולא פעילה, וכשהיא לא פעילה, אין לה שום נוכחות".
בתום הרצאתה ניגשו אליה חבריה לכיתה, החמיאו לה ועודדו אותה. תגובה אחת זכורה לה במיוחד עד היום. "בחור אמיץ אחד אמר לי: 'רק עכשיו, בזכותך, הבנתי שיש לי איזושהי סטיגמה על אנשים שעברו משברים נפשיים. כל הזמן הייתי בטוח שאני יכול לזהות מישהו שעבר אשפוז פסיכיאטרי'. התגובה הזו העידה יותר מכל על הבורות שלנו, על המחשבה שאם מישהו מתמודד עם משהו נפשי, הוא צריך להיראות כמו בסרטים - משוגע: או מסכן כזה, עם קוקיות ובלי שיניים, שהולך ברחוב ומדבר לעצמו, או פסיכופט".
הוא בעצם אמר: "וואי, איך לא עליתי עלייך?"
"בדיוק. ואני שמחתי שהסטיגמה התנפצה לו כשהוא בשנה א', ולא יותר מאוחר. מצד שני, אמרתי לעצמי: כמה פעמים בחיים אני עוד אשמע את זה?"
מהי מאניה-דפרסיה? צפו:
בלי עתיד, בלי תקווה
חפר (42), נשואה ואם לבת, תושבת פרדס חנה, חוותה לראשונה את המחלה באמצע שנות ה-20 שלה. אחרי שירותה הצבאי היא טסה לשנתיים להודו, ועם חזרתה התפרצה אצלה המאניה-דפרסיה (הפרעה דו-קוטבית) – מחלה שמתבטאת בתנודתיות קיצונית בין דיכאון לאופוריה. "כשחזרתי מהודו, שקעתי לדיכאון שלא זוהה כדיכאון", היא מסבירה. "אמרו: 'היא הייתה בהודו וחזרה הפוכה'. הרבה פעמים לוקח זמן להבין את ההבדל בין מצב רוח לא טוב לבין דיכאון, וזה מה שקרה איתי בהתחלה".
תקופת הדיכאון, הדפרסיה, נמשכה שלושה חודשים. "זו תחושה של חוסר עתיד", מתארת חפר, "מוות של הרצון. שום דבר שגורם לי שמחה בדרך כלל - בין אם זה אוכל מסוים של אמי או פגישות עם חברים - לא משמח יותר. וזה לא רק מחשבה לא טובה, אלא גם
תחושה מאוד קשה בגוף: החושים מתקהים, יש האטה בתפיסה. הסיוט הכי גדול אצלי היה מחשבה שאני לעולם לא אדע מה אני רוצה, שום דבר טוב לא יקרה לי, החיים שלי נגמרו".
לאחר שלושת חודשי הדיכאון הגיעה ההתאוששות, שהייתה מהירה במיוחד: חפר שכרה דירה בתל אביב והחליטה להקים מרכז ניו-אייג' לנוער רחוב. היא לקחה הלוואה מהבנק, שכרה חלל והחלה לעבוד על הפרויקט החדש בעידוד בני משפחתה וחבריה. "היום ברור שזו לא הייתה התאוששות מדיכאון, אלא הקוטב השני - המאניה – שאצל כל אחד מתבטא בצורה אחרת, בהתאם לאישיות. יש אנשים שקונים המון נעליים, למשל. אני רציתי להקים את המרכז. הרעיון עצמו, על הנייר, היה סביר, אבל בחוכמת הבדיעבד אפשר להגיד שזה לא לעניין להתחיל עם משהו כל כך יקר. ההורים שלי כל כך שמחו שאני מתאוששת מהדיכאון, שהם נענו לכל מה שרציתי. הם רצו שאצא מהבית ואחווה את החיים, ואני עשיתי את זה בצורה מאוד אינטנסיבית: הייתי יכולה לנסוע בבוקר מתל אביב לקריית שמונה ולחזור לארוחת צהריים; הדיבור שלי היה מהיר מאוד; הייתי חסרת סבלנות ומאוד בזבזנית. היו אנשים שהתרגשו ממה שקורה לי, כי יש בזה הרבה ברק, אבל ככל שזה הקצין, הם הרגישו עם זה פחות טוב".
וזה אכן הקצין: חפר בקושי אכלה, הגיעה למשקל של פחות מ-50 ק"ג, לא ישנה, הייתה קובעת פגישות ולא מגיעה אליהן, שוכחת דברים שאמרה רק אתמול. אורח חייה נעשה כאוטי יותר ויותר. במהלך תקופת המאניה נהגה במכוניתה ונסעה במהירות מופרזת ובצורה לא בטוחה. חבר שהיה איתה ברכב הבין שהיא מסכנת את עצמה ואותו, והחליט לקחת אותה לחדר מיון.
חוויה אלימה מאוד
החבר ביקש ממנה להתלוות אליו לביקור אצל אמו בבית החולים שיבא בתל השומר. הם הגיעו לחדר המיון, התיישבו על ספסל הממתינים, ובמהלך ההמתנה ישבה ליד חפר פסיכיאטרית שאמרה לה שהיא דואגת לה ורוצה לבדוק אותה. חפר סירבה להיבדק בטענה שהיא במצב טוב, אספה את חפציה ועלתה למונית. רגע לפני שהמונית נסעה, עצרו אותה שני אחים מהמחלקה כשבידם צו אשפוז בכפייה. "מצד אחד, התנגדתי להיבדק כי לא הרגשתי שמשהו איתי לא בסדר", היא נזכרת. "מצד שני, זו הייתה חוויה קשה מאוד, אלימה מאוד. כפייה היא דבר מאוד בוטה".
ניסית להתנגד?
"לא באמת יכולתי. הייתי אחרי שבוע בלי שינה, שקלתי פחות מ-50 קילו, והם היו שני גברים חזקים, שהוציאו אותי מהמונית בכוח".
חפר אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית, חוויה שזכורה לה כטראומה. "הכניסה למחלקה היא מאוד קשה. בחורה בת 24, עם החיים הכי רגילים בעולם, פתאום מוצאת את עצמה נעולה במחלקה עם אנשים שחלקם נפגעי נפש, עם מחלות התנהגותיות שבחיים לא ראיתי".
מיד עם הגעתה הזריקו לה תרופות והודיעו לה שאין לה אפשרות להיפגש עם משפחתה. "אתה מכיר עוד מחלקה בבית חולים שאוסרת על משפחה להיכנס למטופל? אפילו בטיפול נמרץ לב, עם כל המכונות והמכשור, מלווה אחד רשאי להיות ליד המיטה". כשהגיעה אמה למחלקה וביקשה לראות אותה, נאסר עליה להיכנס. לאחר מכן היא שכרה עורך דין ששחרר את בתה מבית החולים והעבירה אותה לכפר איזון בשדות ים, המיועד לצעירים שעוברים משברים נפשיים ראשונים, בדרך כלל אחרי חזרה משהות ממושכת בחו"ל. חפר שהתה שם שלושה חודשים, שבמהלכם עיבדה את חודשי המחלה האינטנסיביים שעברו עליה. זמן קצר אחרי שחרורה החלה ללמוד עבודה סוציאלית בתל חי.
לפני חמש שנים, 11 שנה אחרי ההתקף הראשון, חוותה שני התקפים, אבל הצליחה להתגבר עליהם בזכות מודעותה למחלה וניסיונה בתחום. כיום היא ממשיכה להתמודד עם המחלה, מטפלת בחולים אחרים כעובדת סוציאלית ונלחמת נגד הסטיגמה שאופפת את הנושא. חייה נעים בין ליווי נשים שעוברות משברים דיכאוניים, טיפול בחולי מאניה-דפרסיה שרוצים להישאר בקהילה ולא להתאשפז, והרצאות שהיא נותנת ברחבי הארץ. "בהרצאה שלי, 'עוף החול', אני מציגה סקר שפורסם לאחרונה על ידי ארגון הבריאות העולמי, ולפיו אחד מתוך ארבעה מבוגרים במערב יעבור משבר נפשי שידרוש התערבות פסיכיאטרית", היא אומרת. "מדובר ברבע מהאוכלוסייה, ועדיין אנחנו מתייחסים לזה בתור סוד, וחבל".
צפו בקטע מתוך ההרצאה שלה:
ביום חמישי הבא (20.12) היא תציג את סיפורה במסגרת ערב בנושא מסעות שיתקיים בבית אריאלה בתל אביב. "מבחינתי זו הצלחה גדולה", אומרת חפר, "כי זה לא במסגרת שבוע בריאות הנפש או שבוע הדיכאון, אלא בערב שמוקדש למסעות. אז יש מסע ליפן, ויש מסע ציד, ויש גם את המסע הזה - המסע בתוך הלילה האפל של הנשמה. זה מסע הצלב שלי".
כל שנות ילדותו הוא פחד מאנשים. מה קורה איתו היום? הקליקו על התמונה:
