אחרי שנים של פחד מאנשים, ניצח את החרדה החברתית בעזרת כתיבה

כשאוריה קרבסי היה ילד, תלמיד בבית הספר היסודי - הכל היה קשה לו, והוא לא הבין למה. כשרצה לומר משהו בכיתה, המילים לא היו יוצאות לו מהפה. גם ברחוב, כשרצה לשאול מישהו שאלה פשוטה כמו מה השעה, הלב שלו היה דופק מהר, והגוף מזיע. "אנשים היו מדברים איתי, ואני לא הייתי בטוח איך אני צריך להגיד להם שלום", הוא נזכר. "לא הייתי בטוח אם זה בסדר לתת חיבוק, לדוגמה. כל הדברים האלה הפחידו אותי, והייתי מוצא את עצמי תמיד שותק. בתור ילד אני לא זוכר את עצמי לא פוחד".

עוד בערוץ אנשים:

• הסופר פוצ'ו, בן 87, ממשיך לכתוב – וגם לאהוב
• "הבמאי אמר לי, אתה פחדן": לירון לב על החרדות בשואו ביזנס
• "התכווצתי בכביסה": יעל אור על החיים בגובה 1.39 מ'
  

כשהיה נקלע לסיטואציות חברתיות, פעמים רבות היה פשוט בורח: במהלך טיול של הצופים הלך הצידה להקיא כדי שתהיה לו סיבה מספיק טובה לבקש לחזור הביתה, וכשפעם הלך עם ילדים אחרים לאכול חומוס, אמר להם שסבו נפטר - רק כדי שיוכל ללכת משם. "כל הדברים נמצאים מולך, ואתה פשוט מפספס אותם", מסביר קרבסי. "בסיטואציות חברתיות הגוף שלי היה נכנס לסטרס, שבא לידי ביטוי בדופק מהיר, רעד בגוף, יובש בשפתיים וגמגום. השיא היה באותו יום שבו אמרתי לחברים שסבא שלי נפטר. הרגשתי הכי אפס בעולם. הגעתי הביתה, התיישבתי בחדר שלי, התחלתי לבכות, פתחתי מחברת וכתבתי קללות לאלוהים. שאלתי למה נולדתי ככה, למה אני לא כמו כל החברים שלי. שנאתי איך שהייתי. רציתי להיות כמו כולם".

באותם רגעים של עצב הפריעה לו אחותו הצעירה ממנו בחמש שנים, שיש לה פיגור קל. "היא דפקה בדלת, ולא פתחתי לה, למרות שאני תמיד פותח לה. אני הכי מחובר אליה מכל המשפחה; אליה אני מרגיש הכי דומה. כשהיא ראתה שאני לא פותח, היא העבירה לי מתחת לדלת ציור בצורת לב. המשכתי לכתוב למחברת, אבל הפסקתי לקלל והתחלתי לשאול למה אחותי שונה. פתאום הבנתי שבעצם היא מאושרת יותר מכל מי שאני מכיר. בזכותה הבנתי ששוני זה דבר יפה. התחלתי לאהוב את עצמי בתור שונה והחלטתי שאתחיל לכתוב על זה ספר – על כל הדברים ששונים בי".

אוריה קרבסי. "התחלתי לאהוב את עצמי בתור שונה" (צילום: אלכס קולומויסקי)

החרדה הצילה אותי מטראומה

קרבסי (24) גדל בירושלים, בבית עם עוד ארבעה אחים. כשהיה בתיכון הבין כי הפחדים שחש בסביבת אנשים אחרים כבר ממש פוגעים בשגרת חייו: הוא פנה לפסיכולוגים, ואלה הגדירו את התחושות הקשות שלו כחרדה חברתית. עד אז הספיק לפתח טכניקות להתמודדות עם הקשיים.

"התחלתי לכתוב לעצמי חוקים", הוא אומר. "הייתי עוקב אחרי אנשים, ממש עושה מארבים ושומע מה הם אומרים ואיך הם מדברים כדי להעתיק תכונות. גם הייתי עושה על עצמי ניסויים חברתיים. ידעתי שיש חוקים שאומרים שאסור לפגוע ואסור לשקר, ולפעמים זה עשה לי בעיות. פעם הכרתי בחורה שהמראה שלה לא היה לטעמי, והיא שאלה אותי: 'אני יפה, נכון?' מכיוון שידעתי שלפי החוק אסור לי לשקר, נוצר לי חור בתיאוריה ונכנסתי לסטרס, לחרדה ממש. לאט-לאט הבנתי שאין דבר כזה, לא לשקר ולא לפגוע בכלל. קלטתי שאין חוקים קבועים, ושהכל מותנה זמן ומקום".

כשהיה בן 17 וחצי קטעה את שגרת חייו, שממילא לא הייתה פשוטה, טלטלה גדולה. "עברתי תאונת דרכים קשה. הרכב שבו נהגתי הידרדר מהכביש לתהום שבין שני רחובות בשכונת רמות. היה איתי חבר, שלא קרה לו כלום, אבל אני אושפזתי במשך חצי שנה בבית חולים".

מהתאונה אין לו שום זיכרון; הוא רק זוכר שהתעורר משינה עם צמר גפן בתוך אפו, ומולו עמד אחיו הגדול שאמר לו שהוא נמצא בבית חולים אחרי שעבר תאונה. "התאונה הייתה בשבת, ואני התעוררתי שם ביום ראשון. אחר כך נרדמתי שוב, וכשהתעוררתי, חשבתי שעברו רק יומיים. התברר שעברו שמונה ימים". הוא נפגע בגולגולת, בצד שמאל של הפנים, ועבר ניתוח ראש, "אבל בגלל החרדה החברתית לא התעסקתי בכלל בתאונה ובפציעה: הרבה יותר דאגתי מהאנשים שבאו לבקר אותי, כך שהחרדה החברתית כנראה הצילה אותי אז מטראומה. כל הזמן דאגתי לאורחים שלי; לא רציתי שהם יהיו עצובים, אז לא הראיתי שכואב לי. כשהיו עושים לי פרוצדורות רפואיות כואבות, מתתי לבכות, אבל חיכיתי לרגע שבו אהיה לבד. יותר מהכל חשבתי על הסיטואציה החברתית שאני נמצא בה".

בעקבות התאונה ירד הפרופיל הצבאי שלו, מה שמנע ממנו להתגייס לצה"ל. גם התחביב שמילא את חייו, הכדורגל, התרחק ממנו. "עד אז הייתי מאוד מסור לכדורגל. כל יום לפני בית הספר הייתי יוצא לאימון שהיה מתחיל בארבע וחצי בבוקר. רציתי להיות הכדורגלן הכי טוב בעולם. אני זוכר שאנשים היו שואלים אותי מה הייתי עושה אם הייתה לי אפשרות להיות עם הבחורה הכי יפה בעולם - אבל בלי לשחק כדורגל שבוע. אמרתי להם שלא הייתי מסכים לזה, מתוך ידיעה שבאימונים של שבוע אני יכול להשתפר. צחקו עליי בגלל התשובה הזו, אבל אני גאה בעצמי בגללה עד היום, כי היא מעידה שלמרות החרדה, נשארתי נאמן לחלום שלי".

מתוך פרויקט הצללים שלו. "יותר גמישים מאובייקטים"(צילום: אוריה קרבסי)

מתוך פרויקט הצללים שלו. "אפשר ממש לצייר איתם תמונות"(צילום: אוריה קרבסי)

הצללים שלי ואני

אחרי התאונה תפסה הכתיבה את המקום המרכזי שהיה בחייו לכדורגל עד אז. "הכתיבה התחילה ממקום של הישרדות", הוא מסביר. "החלטתי שאני מקדיש לה כל יום שלוש שעות. מאוד הקפדתי על זה, עד כדי כך שאם לא כתבתי שלוש שעות ביום מסוים כי יצאתי לטיול, לדוגמה - השלמתי את המכסה ביום אחר".

למעשה, הכתיבה עזרה לו להתגבר על החרדה. "הבנתי שהפחד שלי פועל דווקא כשאני מנסה להילחם בו. מכיוון שפחדתי לקבל יחס שלילי מאנשים, ניסיתי להתנגד לזה, עד שהבנתי שאני לא צריך לנסות להיאבק בפחד הזה, אלא לנתב אותו לדרך הנכונה. במקום להסתיר מאנשים, הבנתי שהם צריכים לדעת על החרדה שלי. נקודת המפנה הייתה בחגיגת בת המצווה של אחותי, שבה קראתי קטע שכתבתי עליה ועל החרדה שלי. אמרתי לכולם שאני מבקש שיתמכו בי, שיצפו ממני לדבר על הפחדים, שלא אתנגד להם".

קרבסי ממש גייס את חבריו ומשפחתו למשימה, ובעקבות זאת החל להרגיש טוב יותר. "פתאום התחילו לקרות דברים טובים. כולם ידעו מה יש לי, אז לא הרגשתי צורך להסתיר יותר, והפחד נחלש".

אחרי התיכון התנדב לשירות לאומי, ולאחר מכן למד כתיבה וצילום בבית הספר לאמנות מנשר. אחד הפרויקטים שלו מאותה תקופה הוקדש לצללים. "זה נושא שאני בחרתי", אומר קרבסי. "מאוד נמשכתי לצללים משום שהם הרבה יותר גמישים מאובייקטים, ואפשר ממש לצייר איתם תמונות". במהלך הלימודים גם החל לעבוד על ספר, שעדיין לא ראה אור, אבל קטעים מתוכו הוא מפרסם בפייסבוק בעמוד שנקרא חומות הדמיון. בינתיים הוא עוסק בצילום אירועים ומסיבות - עובדה שממחישה היטב את הניצחון שלו על החרדה. יש לו גם זוגיות עם בחורה שהכיר במסיבת פורים. "התגברתי על החרדה, והיום אני פשוט נהנה, עושה מה שבא לי", הוא אומר.

לדבריו, הוא מקבל תגובות נלהבות על הטקסטים שהוא מפרסם. "אנשים קוראים, אוהבים, שולחים לי הודעות. כשהספר ייצא לאור, אני אדע שסגרתי תקופה בחיי; עשיתי את שלי".

______________________________________________________

פועל הבמה נעשה מוזיקאי מוערך והלחין דיסק שלם לזמרת מפורסמת. הקליקו על התמונה:

ערן ויץ. "אני לא בן אדם שיודע לקבל מחמאות. גם הפסיכולוגית שלי אומרת את זה". הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)