כשסגר את משרדו ב-1987, השליך האדריכל רודולף טרוסטלר מכל הבא ליד – תוכניות, תצלומים ותכתובות – ישר לפח. אפשר להבין שלא היו לו שאיפות גבוהות מדי בנוגע להנצחת פועלו על לוח ההיסטוריה. רק שהיו לו דווקא שאיפות כאלה, והוא דיווח עליהן לחוקרת האדריכלות ד"ר עדינה מאיר-מריל, כשכבר היה מאוחר מדי.
זה היה המפגש הראשון בין השניים, והוא התברר גם כמפגש האחרון. "באו אלי הביתה רודולף טרוסטלר ויעקב, הבן שלו", היא נזכרת. "'רודי', בכינוי הזה קראו לו כולם, כבר היה מאוד חולה אחרי שהעבירו אותו מירושלים לכפר סבא, שיהיה קרוב לבן שלו. עד אז לא שמעתי עליו כלום, אבל מה שהדליק אותי היה שהוא דיבר בכבוד גדול על המורה שלו, האדריכל אוסקר סטרנד (Oskar Strnad), שאותו בהחלט הכרתי מאסכולת וינה".
טרוסטלר ביקש ממנה לערוך בעבורו חוברת שתסכם את פועלו. מאיר-מריל השכילה להבין שהעבודה תהיה כמעט בלתי אפשרית, לנוכח מיעוט החומרים ואולי גם בגלל גילו המתקדם של האיש, ובתגובה הודיעה כי לא תתחייב ללוח זמנים ולא תגבה תשלום על מלאכתה.
חודשים ספורים אחרי המפגש ביניהם, מת האדריכל. היא לא משכה את ידיה מההבטחה, אבל נסיבות אישיות ואחרות גרמו לה לעבוד על החוברת בקצב איטי במיוחד. בימים אלה, 21 שנה לאחר המפגש ההוא, היא סוגרת מעגל עם הספר "שישה עשורים על ציר וינה-ירושלים" (בשיתוף ד"ר אלכסנדרה קליי), שהיא מפרסמת בעברית ובגרמנית, תוצר מחקרה על יצירתו של האדריכל הנשכח. את הספר מלווה תערוכה, שנפתחת בסוף השבוע הזה בגלריה בבית האדריכל ביפו, באוצרות משותפת עם דנה גורדון.
נגר, אדריכל ומעצב
וינה, העיר שבה נולד טרוסטלר (1999-1908) בראשית המאה ה-20, חוותה את שיא שגשוגה התרבותי והכלכלי. בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית קיבצה אליה אינטלקטואלים ויוצרים, וטרוסטלר הצעיר נהה אחר מקצוע העיצוב והאדריכלות. תחילה השלים לימודי נגרות, ואז פנה ללימודי אדריכלות בבית הספר לאמנויות שימושיות בווינה, מוסד שהעניק לתלמידיו התמחות אך לא תואר.
הוא עבד בעסק המשפחתי, שהתמחה בריהוט, ועיצב בעשור הראשון של הקריירה שלו דירות, חנויות, בתי קפה ואולמות תצוגה. בתמונות בודדות ששרדו מאותן עבודות, זיהתה מאיר-מריל את רגישותו של טרוסטלר לשימוש ב"וילונות שופעים, בדרך כלל עם הדפסים פרחוניים, שנתלו מהתקרה עד לרצפה, כשהם לא רק מיקדו את המבט אלא יכלו לשמש מחיצות ביניים".
לדבריה, שימוש כזה בבדים היה טיפוסי לאסכולת וינה, בשונה מאסכולות עיצוב אחרות כמו של בית ספר "באוהאוס" בגרמניה או של לה-קורבוזיה השווייצרי. "הוינאים בהחלט יודעים לעשות אווירה ביתית", היא אומרת. "יש להם שיק והם יודעים לחיות עם רהיטים ישנים. אין להם הכפייתיות של ולטר גרופיוס ושל הבאוהאוס, עם כל הפרינציפים. באוהאוס זה נפלא לראות בכל הצילומים, אבל זה לא הכי נפלא לגור בבאוהאוס".
רק בית בודד אחד הצליח טרוסטלר לתכנן במולדתו. היה זה בית הקיץ של הוריו, שנבנה בעיירה בדרום אוסטריה, ואותו תיכנן בהשראת בתי השכונה הניסיונית שהוקמה זמן קצר קודם לכן בווינה, Werkbundsiedlung, פרויקט שנחשב גם היום לאתר עלייה לרגל לאדריכלים ולשוחרי הסגנון הבינלאומי. טרוסטלר אף ריהט את אחד מאותם בתי שכונה ניסיונית, זה שתכנן האדריכל ריכרד נויטרה.
חליפה באוגוסט
את סטירת הלחי מהשלטון האנטישמי חטף טרוסטלר כשנדחתה בקשתו להירשם כאדריכל, אף שסיים בהצלחה את בחינת הרישוי המקצועית. עם סיום לימודי הרפואה של רעייתו לעתיד, קורינה, עזבו השניים את וינה, באו לארץ ישראל והתיישבו בתל אביב. הוא ביקש להשתלב בתחום הבנייה המקומי, למד את השפה העברית והוסיף לשמו את השם העברי ראובן. את העיצובים האירופאיים המסוגננים והכבדים הוא זנח לטובת העיצוב הצנוע בעיר הים תיכונית, אך על מראהו לא ויתר. בתצלומים נראה טרוסטלר כשהוא חנוט בז'קט ועניבת פרפר, ולפי עדות בנו על כך שהיה "וינאי עד נשמתו האחרונה", נהג האב להתלבש כך גם באוגוסט.
זאב רכטר, מבכירי האדריכלים המקומיים באותן שנים, קיבל את טרוסטלר לעבודה במשרדו, אלא שהמשבר הכלכלי שאחז בפלסטינה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גרם לרכטר להקפיא את תשלומי השכר לעובדים. בלית ברירה וכמו רבים מעמיתיו, עזב טרוסטלר את הפרקטיקה הפרטית והצטרף למחלקות התכנון של המנדט הבריטי. כך תכנן מגוון פרויקטים, וגם הציע (ולא הצליח לשכנע) להקים תיאטרון על גלגלים שיבדר את החיילים בחזית.
בינתיים עקרו בני הזוג מתל אביב לירושלים, ובה קבעו את מושבם למשך 50 השנים הבאות. ב-1954, עם התבססותו של טרוסטלר בעיר, הוא בנה ברחוב מולכו 5 שבשכונת רחביה בית דירות, ובו קבע את דירתו הצנועה שאותה מילא ברהיטי עץ כבדים שהביא עמו מווינה. שם התגורר עד סמוך ליום מותו.
עשור קודם לכן, במקביל לעבודה במחלקת התכנון המנדטורית, הקים האדריכל את קואופרטיב "המהנדס" יחד עם כמה אדריכלים דוברי גרמנית. הקבוצה תכננה בכל רחבי הארץ מבני מגורים וציבור, בהם חדר האוכל של קיבוץ כפר גלעדי שניצב גם היום על תילו ומשמש את הקהילה המקומית. במרוצת השנים רכש טרוסטלר את חלקם של שותפיו בקואופרטיב, עד שהפך לבעליו הבלעדי של העסק - שהפך למשרד אדריכלים לכל דבר ושכן במשך עשרות שנים בקומת מרתף של בניין ברחוב הלני המלכה, במרכז ירושלים.
המשרד הפורה תכנן, במשך יותר מ-30 שנה, שורה של בתי ספר, בתי מלון, בתי מגורים, משרדים, מבני ציבור ומרפאות, אך יותר מכל בולטת תרומתו של טרוסטלר לתכנון מבני תעשייה במדינה. הוא תכנן כ-50 מפעלים, רובם בירושלים אך אחרים גם הרחק ממנה – בדימונה, בבאר שבע או בירוחם, שם תכנן את המרכז האזרחי ואת בית העם. ירושלמים ותיקים מכירים את המרכז הלוגיסטי של "תנובה", שאותו הסב מאוחר יותר לבית הדפוס של העיתון "ג'רוזלם פוסט", ואת מפעל הנעליים "קרצר" שנחשב היה למוסד ירושלמי.
בניין הטלוויזיה הישראלית
את הפרסום הרב ביותר קיבל טרוסטלר מבניין בשכונת רוממה, שנחנך ב-1960 ויועד במקור לתעשיית היהלומים. האדריכל עיצב חזית ייצוגית וסימטרית, שמאחוריה שני אגפים בני חמש קומות ובמרכזם אגף מדרגות המכוסה בסבכת בטון, שהייתה פרשנות מקורית למשרבייה הערבית. הבניין היה פתוח לרחוב, בבחינת שלד בטון שבחזיתותיו נקבעו חלונות זכוכית גדולים כדי להכניס תאורת שמש מרבית לצורך ליטוש היהלומים. בקומת הקרקע נפתח סניף גדול של בנק אגוד, והבניין היה פתוח לרחוב.
שבע שנים לאחר חנוכתו, הסבו אותו האדריכלים אריה ואלדר שרון לייעוד שונה בתכלית, שהפך אותו לאחד ממוקדי התקשורת העוצמתיים במדינה – בניין הטלוויזיה הישראלית. בצמוד לבניין, ובלי כל קשר, הוקם בית החרושת לצמר "חברת חוטי ירושלים", ובו שישה אולמות עם קמרונות חבית. גם "בניין החוטים", כמו הבניין השכן, הוסב לשירות תחנת הטלוויזיה והפך לאולפני הצילום של רשות השידור. עם חיסול רשות השידור נעזבו המבנים, והם מיועדים להריסה לטובת בנייני מגורים לאוכלוסייה החרדית.
מרכיב חוזר בבניינים של טרוסטלר היה הדגשת פתח הכניסה לבנייני הציבור. הוא עשה זאת בשיטות מגוונות, שהעידו על חינוכו כנגר וינאי ועל כישרונו העיצובי בראשית דרכו. בבית הקולנוע בשכונת קרית היובל ובבניין המשרדים של "סולל בונה" במרכז ירושלים (שניהם נהרסו), הדגיש האדריכל את הכניסה באמצעות גגון מצחייה דקיק הבולט מקו חזית הבניין; בבית ההבראה של המשטרה בהר כנען שבצפת עיצב מסגרת בולטת סביב הפתח; בבניין הטלוויזיה ברוממה ובקופת חולים בקרית היובל הבליט את הכניסה באמצעות סבכת בטון או מסך זכוכית הסוגרים על חדר המדרגות שמעל לפתח הראשי; ובבניין לשכת המס בירושלים הבליט את מסגרת הפתח הראשי הפונה לרחוב, תוך שהוא משתמש בחומרים שונים משאר חלקי החזית.
ה''דיפלומטים'' ובית ההארחה
בית הארחה שתכנן טרוסטלר ליד מושב ביתן אהרון, מצפון לנתניה, היה מהראשונים שהוקמו בארץ. את פיתוח הנוף תכננו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, לימים חתני פרס ישראל. המתחם כולו, שלא עבר שינויים משמעותיים מאז שנחנך, ניצב כיום נטוש ועזוב.
בתחום המלונאות רשם טרוסטלר שני פרויקטים גדולים ויוצאי דופן ביצירתו. האחד הוא מלון "דיפלומט" בירושלים, בהזמנת המלונאי חיים שיף, פרויקט שלא הושלם, הוסב למעון עולים מבוגרים ובימים אלה אמור להפוך לבניין שגרירות ארה"ב, אם כי המהלך מתעכב. המלון השני, שגם אותו יזם שיף וגם הוא נקרא בשעתו "דיפלומט" (כיום "קראון פלאזה ביץ' תל אביב"), הוקם ב-1972 כמגדל בן 17 קומות. הוא הוקם כחלק משורת בתי המלון המתנשאים לאורך רחוב הירקון מדרום לכיכר אתרים, ומהווים חומת בטון שמסתירה את הים מתושבי העיר.
בין עשרות התצלומים שנותרו בעזבונו של טרוסטלר, לא הצליחה מאיר-מריל לחשוף את מיקומו של "בית הדקל". זהו בית דירות רחב בן שמונה קומות, שבחזיתו שורות של מרפסות שקועות. הודות לעובדה שהוא מחופה כולו באבן, סביר להניח שנבנה בירושלים בסביבות 1970. אם מי מהקוראים יצליח לזהות את המבנה, תשמח מאיר-מריל לפרטי מיקומו המדויק.
מדוע הוא נשכח מלב
סגנונו של טרוסטלר היה זר לסגנון הפלסטי שאימצו רבים מעמיתיו בארץ. העיצוב המאופק והשימושי שלו לא נחשב לפורץ דרך, לא משך תשומת לב משמעותית ולא זכה לפרסום. אדריכלים שהתאפיינו בגישה דומה היו גד אשר, השותפים אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן, וכן יוסף קלרווין שתכנן את משכן הכנסת.
"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתעד רק את הידועים ואת המפורסמים, רבים מהאדריכלים הפעילים בארץ ייצרו אדריכלות מעולה, אך שמם לא נודע כיוון שהם לא עסקו בפרסום ובתיעוד כמו כמה מעמיתיהם הנודעים", מסביר האדריכל ד"ר צבי אלחייני, מנהל ארכיון אדריכלות ישראל, שפרסם כמה מונוגרפיות לאדריכלים ישראלים. לדעתו, "טרוסטלר היה אדריכל פורה שיצר בעקביות אדריכלות טובה, גם אם לא מרהיבה, ותרם בדרכו הצנועה תרומה משמעותית למודרניזם הירושלמי והישראלי. קשה לחשוב על עוד אדריכל ארץ-ישראלי שהביא לארץ את הפרפקציוניזם של האסכולה הווינאית באדריכלות, שנודעה בגישה הומניסטית. זו אדריכלות נטולת יומרות מונומנטליות, שנועדה לפועלים שעבדו באותם מפעלים ובנייני המשרדים".
לשני העשורים האחרונים בחייו המקצועיים של האיש, הקטלוג והתערוכה כמעט ואינם מתייחסים. לא ברור אם העבודות שתכנן באותן שנים הודרו עקב איכות תכנון ירודה, לנוכח חוסר עניין של החוקרות, או מפאת מחסור במידע. עבודה בודדת שבכל זאת הצליחה להשתחל לקטלוג היא תצלום דגם הצעה לבניין מרכז הבונים החופשיים בירושלים, מ-1980. טרוסטלר, שהיה חבר הארגון הסודי, הציע מבנה דמוי זיגוראת מדורג, שבסיסו מוקף מכל צדדיו באכסדרה מקושתת. "טרוסטלר יצא נגד הפוסט-מודרניזם, כי עבורו אדריכלות היא דבר רציני, אבל בהצעתו למרכז הבונים החופשיים הוא הציג בניין מונומנטלי עם כיפה שמזכיר אדריכלות אשורית. זה נורא, ולכן לא הדגשתי את זה במיוחד", מסתייגת מאיר-מריל מאותה עבודה חריגה בקטלוג עבודותיו.
בגיל 79 סגר טרוסטלר את משרדו. השנה הייתה 1987 והוא היה אלמן עשר שנים, ילדיו עזבו את העיר, והעיר שלו השתנתה לנגד עיניו. התמורות במרקם האנושי של ירושלים העלו בו תהיות מקצועיות, והוא העלה אותן על הכתב באחרית ימיו, כחלק מטקסט קצר שחיבר: "בזמן האחרון התעוררו אצלי ספקות האם יכולה הבנייה החופשית למלא את הדרישות האלמנטריות שלה ולממש את רעיונותיה בארץ. בארץ, לדת הפונדמנטליסטית יש מקום כה בולט, ובה הדת והלאום חופפים. הטראומה של עם נרדף, הפחד מזרים ושנאת הגר המתגלה כיום ביחסינו עם הערבים, ביחד עם ציוויים דתיים נוספים - האם כל אלה אינם מונעים מימושם של הרעיונות והמטרות?"
עוד שתי תערוכות אדריכלות עכשוויות
בתל אביב מוצגות כעת שתי תערוכות אדריכלות נוספות, שמאירות עבודות מוכרות ופחות מוכרות, ושתיהן תוצר של תהליך מחקרי שנמצא בחיתוליו.
במוזיאון תל אביב לאמנות מוצגת התערוכה "תבנית, אדם: עבודות מאוסף נחום זולוטוב", המוקדשת לאחד האדריכלים היצירתיים שפעלו בישראל בשנות ה-50 וה-60. זולוטוב (1926–2014) ידוע במיוחד הודות ל"גורד השחקים" הראשון שנבנה בתל אביב למגורים – בית דירות ברחוב בן יהודה המתנשא לגובה שמונה קומות, כשבקומה התחתונה שלו נפתח הסופרמרקט הראשון במדינה. בהמשך תכנן את הדולפינריום (שנהרס לא מכבר), בית כנסת חריג בנצרת עילית, מתחם מגורים יוצא דופן ב"שכונה לדוגמה" בבאר שבע וכן אכסניה בעין גדי. התערוכה מגלה צדדים יצירתיים נוספים של האדריכל, כמו סרטי אנימציה שביים, ציורים ורישומים. היא תינעל ב-4.6.
תערוכה שמוקדשת לאדריכלים יהודים ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה חושפת סגנון אדריכלי בין-לאומי משוחרר, נועז ומגונדר. "7 חלוצים יהודים של האדריכלות המודרנית ברומניה" היא תוצאה של שיתוף פעולה בין התאחדות האדריכלים ברומניה למכון הרומני לתרבות בתל אביב, ובו היא גם מוצגת (שדרות שאול המלך 8, קומה 6).
התערוכה הניידת מתבססת אמנם על פלקטים בעיצוב, אך היא מצליחה להציג ריכוז משמעותי של עבודות שיצרו אותם אדריכלים. למעט אחד מהם, מרסל ינקו, שמותיהם לא ידועים כאן, ומי מהם ששרד את השואה נשאר בדרך כלל ברומניה או היגר למדינות אחרות – ולא בחר להשתלב במפעל הציוני.
המבנים שלהם ששרדו את השנים, ובעיקר את ההרס הגדול של מבנים היסטוריים שהתרחש ברומניה בשנות ה-80, נחשבים לאבני דרך באדריכלות הרומנית. רק כיום מתחילה התעוררות מקומית שדורשת הכרה במורשת האדריכלית במדינה זו, והתערוכה הזו – שהוצגה כמובן ברומניה – נועדה בראש ובראשונה להגביר את המודעות לשימור אותם מבנים. היא תינעל ב-13.3.
- התערוכה "רודולף ראובן טרוסטלר -
שישה עשורים על ציר וינה-ירושלים" מתקיימת בגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו. היא תינעל ב-7 באפריל, הכניסה חופשית.
ומה יקרה לבית ההבראה המיתולוגי בנצרת?
