השחקנים נילי רוגל ויואב דונט הצליחו להשיג כזוג את מה שרבים בעולם התיאטרון מתקשים להגיע אליו – יציבות מקצועית וכלכלית, ולאורך שנים. יותר מעשור היא שיחקה בתיאטרון החאן, והוא בהבימה, אבל ביום שבו הגיע מכתב שבישר שביכולתו של דונט לקבל קביעות בתיאטרון הלאומי, הודיעו השניים שהם עוזבים הכל. בקיץ האחרון לקחו בני הזוג את שלושת ילדיהם – אורי (שש), נעם (חמש) וגוני (שנה ורבע) – נפרדו מהמשפחות ומהחברים ועברו לגור ביישוב הקהילתי באר אורה שליד אילת. עכשיו הם משחקים בתיאטרון אלעד שבערבה, מעבירים שיעורי משחק ופעילים בקהילה. ולא, הם לא מתחרטים.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"כן, בתל אביב חיינו את החלום", אומר דונט. "הרי כסטודנט למשחק הייתי מפנטז על הבימה וחולם לשחק כל ערב ולנסוע בכל הארץ, אבל חלומות משתנים. יש משהו מנוכר בלהיות שחקן על במה גדולה; אין שם מפגש אמיתי עם הקהל. עכשיו אנחנו עושים תיאטרון אחר: פוגשים את הקהל, משתתפים בפעילות קהילתית, מלמדים. זה קוסם לנו".
הכירו את תיאטרון אלעד:
לצאת להרפתקה, לעשות שינוי
מאחורי שניהם יש קריירה עשירה: יואב דונט (39) שיחק בסרטים ובסדרות ("תאג"ד", "כפולים", "חברות" ועוד) ובמספר רב של הצגות; נילי רוגל (38), נכדתו של העיתונאי נקדימון רוגל ז"ל, שנמנה עם בכירי רשות השידור, שיחקה בתפקידים ראשיים בהצגות רבות, השתתפה בסדרה "בשבילה גיבורים עפים" והעלתה מחזה פרי עטה ובבימויה, "ברוח המקום", שבנובמבר האחרון זיכה אותה בפרס קיפוד הזהב (פרס תיאטראות הפרינג') למחזאית השנה. ולמרות ההישגים, היא החליטה לעזוב.
"החלטתי שאני עוזבת כדי להיות בתנועה, לזוז", היא אומרת. "חוץ מזה, כבר שנים יש לי פנטזיה לגור במדבר. יש משהו מאוד עוצמתי בשקט, בנוף, בחיבור לאווירה השונה. יואב ואני רצינו לחוות עוד סוג של חיים, שונה ממה שאנחנו מכירים ואוהבים. בדיוק אחרי ששאלנו את עצמנו איך משלבים מעבר כזה עם עבודה, ועוד בתחום התיאטרון, שמענו שבתיאטרון אלעד מחפשים שחקנים. אמרנו 'וואו', ומיד עלו המון פחדים, אז נסענו לראות את ההצגה 'ירמה' שלהם, וזו הייתה חוויה כל כך עוצמתית, שנשמטה לנו הלסת. ההצגה מועלית במדבר, ובמהלכה הקהל הולך אחרי השחקנים. חיבור הסיפור למדבר, הפיצוח של הבימוי ורמת המשחק הגבוהה הוכיחו לנו שיש שם מענה לרצונות שלנו.
"כמובן שהטריד אותנו המחיר המקצועי שצריך לשלם כשאתה לא חלק מהתעשייה במרכז; פחדנו גם מהמרחק מהמשפחה ומהחברים, אבל כולם היו מאוד בעדנו. זאת גם לא החלטה פטאלית שלקחנו: רק החלטה לצאת להרפתקה, לעשות שינוי, להתעלם מהקולות שאומרים לך לא לזוז. אני אדם שלא אוהב שינויים, אבל חשבנו שאם נוותר על זה, נצטער שפספסנו את ההזדמנות. בנוסף, מאוד התחברנו לשי פיטובסקי, המנהל האמנותי, ולבועז דן, שהקים את התיאטרון".
מה לגבי העבודה הצמודה יחד?
דונט: "הרעיון לחיות ולעבוד יחד די הפחיד אותנו, כי אנחנו יודעים מה זה מהתקופה שלמדנו משחק. בזמנו זה די שיבש את התהליך הטבעי של הזוגיות. בתחילת הקשר אתה קצת יותר עם קליפות ופאסון, וכשזה קורה תוך כדי לימודי משחק, כל חוסר הביטחון יוצא מול בת הזוג בבת אחת; הדברים לא מגיעים בהדרגה. הייתה בזה אובר-אינטימיות, והשנים האלה היו קשות. כשיצאנו לדרכים נפרדות, היה בזה משהו נוח. עכשיו אנחנו קצת חוזרים לאותה חוויה, אבל נהנים ממנה, כי היא הרבה יותר רגועה".
עכשיו הם משחקים את רומיאו ויוליה בהפקה של אלעד למחזה השייקספירי הנודע. לקראת גיל 40 הם צריכים לשחזר את הלהט ואת היצריות שיש לשני צעירים שמתאהבים לראשונה, ואחרי 15 שנות נישואים ושלושה ילדים זה לא פשוט. "בגיל של רומיאו ויוליה הכל קיצוני, חזק ויצרי", אומר דונט, "ולהביא סוג כזה של אהבה בגילנו, זה מאתגר. לנילי ולי יש אהבה גדולה, אבל היא מאוד שונה מהתאהבות התחלתית של נערים. אנחנו צריכים לחפש את המקום הראשוני ולגלות מחדש שכל מה שבן הזוג עושה זה מקסים. מטען משותף של גידול ילדים לא בדיוק משרת את הדמויות, אבל יש בזה משהו מרענן ומעורר. אני מסתכל על נילי, נזכר בהתחלה שלנו ומגלה אותה מחדש".
"איכשהו יוצא שאנחנו תמיד רבים בדרך להצגה", מחייכת רוגל, "אבל על הבמה אנחנו מתחברים למקום הקיצוני שמוכן להילחם על אהבה ובאים עם החיבור שלנו והמטען הרגשי".
צפו בקדימון:
לא בונים על פיצוציות
רוגל גדלה ברעננה, ומגיל תשע השתתפה בחוגי דרמה. בהמשך למדה בתלמה ילין במגמת תיאטרון, ובמהלך לימודי המשחק שלה בסטודיו של ניסן נתיב הכירה את בעלה. דונט גדל באשקלון ובגדרה, למד בתיכון במגמת תיאטרון, אבל רק בגיל 24 החל ללמוד בניסן נתיב. "בבית לא היה רקע של אמנות, ותיאטרון לא נחשב למקצוע, אז לקח לי זמן עד שהחלטתי ללכת על זה", הוא אומר. "בסופו של דבר קיבלתי את ברכת ההורים לנסות ולהתקבל לבית הספר למשחק, אולי מתוך הנחה שתואר אחר כנראה כבר לא יהיה לי".
איך הגיבו ההורים על ההחלטה לעבור לדרום?
דונט: "אמא שלי נפטרה בינתיים. אבא שלי מאוד תמך. הוא גם חשב שיהיה לנו נכון לחיות בטבע בשלב הזה של גידול הילדים. גם הרגיע אותו שבאנו לעבודה מסודרת".
רוגל: "ההורים שלי מאוד מעורבים, מגיעים ועוזרים עד כמה שמתאפשר להם. אנחנו לומדים להתארגן אחרת, לא לבנות על פיצוציות, למצוא הכל באילת. גם אם נחזור למרכז עוד כמה שנים, הילדים שלנו למדו איך עושים שינוי, שזה דבר חשוב. נכון, גם היציבות חשובה, אבל לומדים להיות יציבים גם בתוך השינוי. הרי השגרה עם הילדים נמשכת גם עכשיו: השכמה בבוקר, אוכל בצהריים ומקלחות בערב".
איך הם מתמודדים עם העובדה ששניכם עובדים יחד?
רוגל: "כששנינו עוזבים יחד בערב להצגה, אני תוהה מה המחיר שהם משלמים. יש שבועות שזה לא קורה בכלל, ולפעמים זה קורה שלוש פעמים בשבוע. אנחנו מסבירים להם שאנשים קנו כרטיסים, ושאם לא נבוא, יתאכזבו. אנחנו תמיד בבית אחר הצהריים ולפעמים גם בצהריים, וזה המון. אנחנו הרבה ביחד עכשיו. זה חיזק אותנו כמשפחה".
דונט: "בתור ילד שגדל בפריפריה, קסמה לי המחשבה שהילדים שלי יגדלו בתל אביב. היה לי קשה לוותר על זה ולהפוך אותם לילדי מושב, אבל מאוד טוב להם כאן. יש משהו מאוד טבעי בהסתובבות שלהם בשדות ובהרים. הם קיבלו ביטחון פיזי בעצמם: הם מטפסים, עולים, יורדים, משתמשים יותר בגוף".
הם מעורבים בעשייה האמנותית שלכם?
רוגל: "מאוד. מגיל אפס הם איתנו באולמות תיאטרון ומאחורי הקלעים, עוזרים להקים תפאורה וצופים בחזרות. זה מעניין אותם. עכשיו אני עובדת על הצגת ילדים ומשתפת את אורי. יש דברים שהכנסתי להצגה שהם לגמרי שלו".
רוגל אומרת שהיא לא מתגעגעת לתל אביב. "כשהיינו יוצאים שם לדשא, היו מסביבנו בניינים גבוהים, פיח ובנייה. היום אני חוצה את הכביש למדבר פתוח, ובתוך חמש דקות אני לא רואה שום דבר אחר. אנחנו נוסעים לתמנע, מבלים הרבה בים, גם בחורף, ובאילת יש הרבה מה לעשות".
בעלה דווקא כן מתגעגע לעיר הגדולה. "הגעגועים הם לקיבוץ שתל אביב הייתה עבורי", אומר דונט. "גרנו בשכונת בצרון, מקום קהילתי עם דשא ושדרה שכולם יוצאים אליה אחר הצהריים; הרגשנו שם בבית. אף פעם לא היינו חיות לילה, אבל החברותא חסרה לי. היו לנו שם הרבה מעגלים חברתיים, וכרגע זה קצת יותר מצומצם. אני גם מתגעגע לעבודה בטלוויזיה ובקולנוע, וזה משהו שבטוח ארצה לחזור אליו".
מיהם בועז דן ודנה יצחקי, שהקימו את תיאטרון אלעד?
