על המחשב של בועז דן ודנה יצחקי, מייסדיו של "אלעד", התיאטרון הראשון שהוקם אי פעם באילת, יש קובץ אקסל שהם מכנים אותו בחיבה "אקסל החלומות". קשה להאמין עד כמה החלום שלהם מפורט לפרטי פרטים, והאמת, אחרי שמעבירים כמה שעות איתם, השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא לא אם כל מה שכתוב בקובץ הזה יתגשם, אלא מתי.

בכתבה בנאלית על סיפורי הצלחה היינו מגיעים עכשיו לפיסקה שבה מתארים בקלישאות עד כמה הייתה קשה ההתחלה, אלא שבסיפור הזה יש בעיה קטנה: ההתחלה לא הייתה קשה. זאת אומרת, לא שהיה קל, חלילה, אבל אם חשבתם שזה סיפור על מקום שצריך לבנות את עצמו, אתם טועים בענק: ההצגה הראשונה בתיאטרון, שהאולם שלו מכיל 330 מקומות, הייתה מלאה עד אפס מקום, וכך גם השתיים שבאו אחריה, וכך גם רוב ההצגות שבאו אחריהן.

"בהתחלה רעדנו מפחד", מספר דן, "פחדנו שיהיה ריק ונגלה שאנחנו היחידים באולם. הצצנו מאחורי הקלעים, והאולם היה מפוצץ. אבל להגיד את האמת, עד היום זה פחד אלוהים. כל פעם אני מפחד מחדש. עכשיו חזרנו מהצגת ילדים שבה מילאנו את האולם שלוש פעמים, אבל אנחנו לא מצליחים להתרגל לזה. אנחנו עומדים כל פעם מאחורי הקלעים, מציצים ולא מאמינים למה שאנחנו רואים, כל פעם מחדש".

נא להכיר: תיאטרון אלעד

הדוד צחי גראד נתן השראה

בועז דן (33) גדל בקיבוץ אילות הסמוך לאילת, ואילו דנה יצחקי (31) התבגרה בשדרות נורדאו בתל אביב. הם נפגשו בסמינר הקיבוצים, רצו להיות שחקנים וממש לא חלמו להקים תיאטרון, ובוודאי לא באילת.

"המעבר לתל אביב היה עבורי שוק", מספר דן. "חייבים להבין, שבאילת לא הייתה אפילו מגמת תיאטרון בבית ספר, לא היה שום דיבור על הנושא הזה, ופתאום אני מגיע לתל אביב, ויש אולמות, ותנאים, וקהל שצורך תרבות ברמה גבוהה. היו הצגות שאמרתי לעצמי, מי יבוא לזה? ופתאום ראיתי אולם מלא. זה היה קשה לעיכול. ואז חזרתי הביתה, לאילות, ופתאום קלטתי את החוסר, וכמה הוא גדול, אבל קלטתי גם כמה פוטנציאל יש באזור הזה. זה שיגע אותי. לכל בן אדם שתפסתי בתל אביב אמרתי: 'תלכו לשם, אתם לא מבינים איזה פוטנציאל יש שם'. והם הסתכלו עליי ואמרו: 'תלך אתה'".

"כשהתיאטרון נפתח, תושבים באו וחיברו לנו את הברגים לרצפה כדי שתהיה במה. מישהו הביא את האוטו שלו כדי שנוכל לקחת איתו תפאורה. אנשים באים ושואלים אותנו במה הם יכולים לעזור"

יצחקי ודן הפכו לחברים טובים במהלך הלימודים; דן שיתף אותה בחלום ולא האמין שדווקא היא, שגדלה בתל אביב, תתחבר אליו. "דיברנו על זה במשך שנה", מספרת יצחקי. "בועז כל הזמן אמר: 'חייבים לעשות את זה', עד שאמרתי לו יום אחד: 'בוא נלך על זה'".

זה מה שהם עשו. אלא שלהחליט זה סיפור אחד, ולשמוע "כן" מגורמים בעלי השפעה זה סיפור אחר לגמרי. "וואו, כמה תשובות שליליות קיבלנו", צוחק דן. "הייתה לנו פרזנטציה של 40 דקות, והיינו במשרד התרבות ובמפעל הפיס, וכולם אמרו לנו: 'איזה יופי! זאת ציונות! זה מדהים! אבל זה לא עומד בשום קריטריון שקיים אצלנו, אז תחזרו בעוד שלוש שנים ונראה'". אחרי עשרות פגישות הגיעו לראש מועצת חבל אילות, אודי גת, וכדי להרשים אותו, הורידו לדרום את שני התותחים הכבדים שמלווים אותם מהיום הראשון – המחזאי יהושע סובול והבמאי איציק ויינגרטן, "ממש הבאנו משלחת", נזכר דן. "נכנסנו פנימה, והוא רק הסתכל עלינו ושאל: 'כמה אתם צריכים?' רצינו להראות לו את הפרזנטציה, אבל הוא לא רצה. אמרנו לו בשקט את הסכום, והוא אמר: 'יש לכם, צאו לדרך'. לא האמנו שזה קורה לנו".

הסכום הוכפל על ידי עיריית אילת, אבל גם כך הוא רחוק מלענות על כל הצרכים. השניים עובדים בהתנדבות מלאה, מסיעים את התפאורה, עונים לטלפונים, מוכרים כרטיסים ובסוף גם משחקים כמעט בכל ההצגות. הם מתגוררים בחדרים שנתרמו להם באילות, שגם דואג להזנתם ולהאכלתם, מה שגורם לכל בר דעת לתהות אם זה שווה את המאמץ, במיוחד ששניהם עזבו עבודות מבטיחות בקאמרי ובתיאטרון הרצליה.

"אני לא מתחרטת על זה לרגע", אומרת התל-אביבית בצמד. "יש לי השראה גדולה בדמות הדוד שלי, צחי גראד. מגיל צעיר הלכתי איתו להצגות, אבל ראיתי גם את המקום היזמי שלו: הוא בן אדם שכל הזמן חושב מחוץ לקופסה, וזה מאוד חדר אליי. המקום היזמי הוא זה שרוצה יותר מאשר להיות שכיר, שרוצה יותר מאשר לכתת רגליים לאודישנים כל היום. חוץ מזה, אני מאוהבת במקום הזה. יש בו קצב אחר. אם אתה יושב לבד בבית קפה באילת, מישהו תמיד יבוא וידבר איתך; והשילוב הזה בין המדבר לבין המפרץ המטורף הזה - אני קמה כל בוקר ומתאהבת מחדש. העיניים שלי נשטפות בכל היופי של הטבע הזה. אני מאוהבת גם באנשים. בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי, כן? אם דנה התל-אביבית הייתה שומעת אותי מדברת ככה לפני כמה שנים, היא הייתה מתפקעת מצחוק. 'פחח' - זה מה שהיא הייתה אומרת על הנאום שלי. אבל תמיד רציתי ליצור את הדברים שאני מאמינה בהם, ואילת היא המקום היחיד שמאפשר את זה".

פתיחת התיאטרון, דצמבר 2014

לזכר האח

מעבר לחירות האמנותית, דן רצה להקים תיאטרון כדי להנציח את זכרו של אחיו, אלעד ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה. "אלעד היה בן 26, חייל מילואים, ואנחנו אפילו לא ידענו שהוא נכנס ללבנון", משחזר אחיו. "אני באותו זמן הייתי חובש בחיל האוויר בסדיר, וב-12 בלילה דפקו המפקדים על הדלת ואמרו לי: 'אנחנו צריכים לדבר איתך'. אני נעמדתי ואמרתי שאני לא זז עד שאומרים לי מה קרה לאח שלי. הם הסתכלו עליי המומים ותהו מאיפה אני יודע. אבל הגוף שלי ידע. היה לנו חיבור מטורף. כשהתיאטרון התחיל לזוז, חשבתי שזה נכון, שמשהו כל כך חי ודינמי כמו תיאטרון יהיה מוקדש לו. הרבה אנשים מכירים אותו ואת הסיפור שלו בזכות זה, והמשפחה שלי כולה מגויסת למפעל הזה. בהצגה האחרונה אבא שלי אפילו מכר כרטיסים בכניסה".

"ב-12 בלילה דפקו המפקדים על הדלת ואמרו לי: 'אנחנו צריכים לדבר איתך'.אמרתי שאני לא זז עד שאומרים לי מה קרה לאח שלי. הםהסתכלו עליי המומים ותהו מאיפה אני יודע. אבל הגוף שלי ידע"

עם כל התגובות החמות, אתם לא מתחרטים לפעמים? אתם לא שואלים את עצמכם אם אתם לא עושים את הבלתי אפשרי?

"הדבר היחיד ששאלתי את עצמי כל הזמן הוא איך יכול להיות שזה קורה רק ב-2014", אומר דן בביטחון. "הנה, אתמול פגשנו את המורה שלנו בסמינר בקיבוצים וסיפרנו לה על מה שעשינו, והיא שאלה: 'איך זה לא קרה עד עכשיו?' באילת יש אוכלוסייה של 65 אלף איש ושלושה מיליון תיירים בשנה, והדבר המצער היחיד הוא שזה יזמות פרטית: המדינה לא עוזרת לנו, ואני נזהר בניסוח שלי. המדינה מוכנה לתקצב מפעלים שקיימים רק ארבע שנים".

בלי קשר לתמיכת המדינה, אני מניח שלא קל להביא לכאן שחקנים.

"במקצוע הזה הכול קורה בתל אביב, ויש פחד לצאת. בפגישות שלנו עם במאים ושחקנים ממש ראינו את הפחד שלהם לנסוע לאילת, כאילו לא מבינים שם עברית. זה כולה 45 דקות טיסה, אז מה הם מפסידים? כשבאנו לאיציק ויינגרטן ואמרנו לו שאנחנו עושים את הפרויקט הזה, נדלקו לו העיניים והוא אמר: 'נהדר! צאו מתל אביב! מה כבר אפשר לחפש פה?' גם יהושע סובול עודד אותנו מאוד, והוא גם מביים לנו הצגה. ההצגה הראשונה שעלינו איתה הייתה של מאור זגורי. האנשים האלה באים, עושים ותורמים במחירי רצפה ולפעמים גם בלי כסף בכלל, אבל שחקנים עדיין לא קל להביא לפה. אני מקווה שזה ישתנה.

"עם הזמן מצטרפים אלינו עוד אנשים, וזה מאוד מעודד. לפני כמה ימים, לדוגמה, ישבתי בבית קפה באילת והראיתי את סרטון התדמית שלנו לחבר; מישהו בסוף המסעדה קלט אותנו ואמר: 'סליחה, מה זה?' אמרתי לו שאנחנו מקימים תיאטרון, והוא שאל מיד: 'איך אני יכול לעזור?' זה מדהים. כשהתיאטרון נפתח, תושבים באו וחיברו לנו את הברגים לרצפה כדי שתהיה במה. מישהו הביא את האוטו שלו כדי שנוכל לקחת איתו תפאורה. אנשים באים ושואלים אותנו במה הם יכולים לעזור. אנשים באים וקונים כרטיסים מיד, לוקחים בייביסיטר ובאים לראות הצגה. אז נכון שזו רק דקה אחת של עונג, ותכף מישהו בטח יתקשר ויגיד שיש איזו בעיה שצריך לפתור, אבל הדקה הזאת, הרגע הזה שאתה מבין שזה באמת קורה, פשוט שווה הכול".

_______________________________________________

עוד באנשים: