"אני ערבי", כתב מחמוד דרוויש - ונעצר על ידי שלטונות ישראל

"תעודת זהות" היה אחד השירים שבזכותם נהפך המשורר לאחד מסמלי המאבק הפלסטיני. שנים אחרי מותו, שמו ויצירתו עדיין מעוררים מחלוקות וסערות

עופרה עופר אורןפורסם: 23.12.19 00:01
מחמוד דרוויש. כתב שורה שכדאי לזכור דווקא בחג החנוכה (צילום: עטא עוויסאת)
מחמוד דרוויש. כתב שורה שכדאי לזכור דווקא בחג החנוכה (צילום: עטא עוויסאת)

הפעם הראשונה שהשם מחמוד דרוויש הופיע בעיתונות הישראלית הייתה בינואר 1957, בעיתון "קול העם", בכתבה שזכתה לכותרת "חללי ה-29 באוקטובר" וכללה תצלומים של כמה מהנרצחים בטבח בכפר קאסם ואת שמות כל הנפגעים, כולל הפצועים. אחד ההרוגים היה גאזי מחמוד דרוויש עיסא, בן 20 במותו. לא מדובר במשורר מחמוד דרוויש, אלא בבן עמו, פלסטיני כמוהו, אולי אפילו בן משפחה שלו, שנפל קורבן לטבח שביצעו חיילים ישראלים.

 

ב-2 במאי 1961 שוב הוזכר השם בעיתון "קול העם", והפעם הכוונה הייתה למשורר מחמוד דרוויש, שקרא משיריו במהלך עצרת ה-1 במאי שנערכה יום קודם בנצרת. כעבור חודשים אחדים נכתב שהוא הופיע בעצרת המונית נוספת, שקראה לאחווה יהודית-ערבית, ושגם בה קרא משיריו.

 

מחמוד דרוויש. הקוראים לא התייחסו לזעם המוצדק של הדובר (צילום: עטא עוויסאת)
    מחמוד דרוויש. הקוראים לא התייחסו לזעם המוצדק של הדובר(צילום: עטא עוויסאת)

     

    דרוויש (2008-1941) נולד באל-בירווה, כפר ערבי ששכן מזרחית לעכו, ושתושביו נטשו אותו במהלך מלחמת העצמאות. משפחתו ברחה ללבנון, אבל הסתננה בחזרה כעבור שנה והשתקעה בכפר. מעמדו של דרוויש היה של תושב קבע, כך שהוא לא קיבל תעודת זהות ישראלית. בהיותו בן 19 פרסם ספר שירה ראשון, ושיריו זכו לתהודה רבה: בארצות ערב הוא זכה לביקורות נלהבות, ואילו שלטונות ישראל טענו שהוא מסית נגד המדינה, השיתו עליו מגבלות ועצרו אותו כמה פעמים.

     

    בצעירותו היה לו קשר אהבה עם ישראלית, והוא גם כתב לה שיר אהבה נפלא, "ריטה", שמתחיל כך (בתרגום של טל סער): "רובה מסתיר/ את ריטה מעיניי/ וכל מי שמכיר את ריטה/ כורע ומתפלל/ בפני דבש עיניה הניגר מהמרומים/ ונישקתי את ריטה/ בעלום נעוריה/ וזוכר אני כיצד היא ניגשה/ כיצד צמתה החביבה נכרכה סביב זרועי/ וזוכר אני את ריטה/ כזכור התוכי את מימי הנחל/ הא, ריטה!"

     

    בשיר הסתיר דרוויש את זהותה של חברתו, ששמה האמיתי היה תמר בן עמי. השניים לא הצליחו לגבור על הקשיים שהערימה עליהם השתייכותם הלאומית, והם נפרדו.

     

    צפו בכתבה בנושא:

     

     

    דרוויש נהפך לסמל של המאבק הפלסטיני. לפני שלוש שנים חולל שמו סערה רבתי, כשהשרה מירי רגב יצאה נגד תוכנית בגלי צה"ל שהוקדשה לו ולשירתו, שנים אחרי שהלך לעולמו ביוסטון, טקסס, עקב סיבוכים בניתוח שעבר אחרי התקף לב. אכן, היו לו שירים מתריסים. למשל, "תעודת זהות", שכתב ביולי 1963, בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל – שיר שהוא מונולוג של פלסטיני המדבר בזעם אל החייל הבודק את זהותו (כאן בתרגום של עירין סיגל וסמי שלום שטרית):

     

    תִּרְשוֹם!

    אֲני עֲרָבִי.

    מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף.

    יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים

    וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!

    הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?

     

    תִּרְשוֹם!

    אֲני עֲרָבִי.

    עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה.

    יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים

    אֲנִי מֵבִיא לַהֵם לֵחֶם

    בְּגָדִים וּמַחֲבָּרוֹת

    מִתוֹך הָאֲבָנִים..

    אֲני לֹא מִתְחַנֵן לִצְדָקָה מִדַלְתֵךָ

    אֲנִי לֹא מְכָוֵץ עֲצְמִי עַל מִפְתַנְךָ.

    אַז הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?

     

    תִּרְשוֹם!

    אֲני עֲרָבִי.

    יֵש לִי שֵם לְלֹא תֹאַר.

    סַבְלָנִי בְּאֱרֶץ

    בָּה הַכָּל חַיִּם בְּרוֹגֶז

    שוֹרָשַי

    הָיוּ מְחוּפָּרִים עוֹד לִפְנֵי לֵידַת הַזְּמָן

    לִפְנֵי תְּחִילַת הָעִידָנִים

    לִפְנֵי הָאוֹרָנִים וַעֲצֵי הַזַּיִּת

    וּלִפְנֵי שֶצָמַח הַעֶשֶב

    אָבִי.. צֵאצָא לְמִשְפַּחַת הַמָּחֲרֵשָה

    לֹא מִמָעֲמָד אצִיִלים

    וְסָבִי.. הָיָּה פָלַאח

    לֹא מְיֻחַס וְלֹא מְקֻשַר

    לִימֵד אוֹתִי אֵת גָאֲוָת הַשֶּמֶש

    לִפְנֵי שֶלִּימְדָנִי לִקְרֹא

    וּבֵיתִי, בִּקְתַת הַשוֹמֵר

    עֲשוּי עֲנָפִים וְקָנִים

    הָאִם אֲתָּה מְרוּצֵה מִמָּצָבִי?

    יֵש לִי שֵם לְלֹא תוֹאַר!

     

    תִּרְשוֹם!

    אֲני עֲרָבִי.

    צֶבַע שְעֲרִי.. פֶּחָם

    צֶבַע עֵינַי.. חוּם

    תְּכוּנוֹתַיי:

    לְרֹאשִי עָקַאל עֲל כָּפִיָּה

    כַּף יָדִי חֲזָקָה כַּסֶלַע

    כְּתוֹבְתִי:

    אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה

    רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת

    וְכָל גְבָרַיו.. בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה

    הָאִם זֶה מָכְעִיס אוֹתְךָ?

     

    תִּרְשוֹם!

    אֲני עֲרָבִי.

    אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי

    וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי

    אֲנִי וְכָל יְלָדַי

    וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ

    מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה..

    אַז הָאִם הַשִּלְטוֹן יִיקַח אוֹתָּן

    כְּפִי שֶשָּמָעֲנוּ אוֹמְרִים? 

     

    לַכֵן!

    תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן:

    אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים

    וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש

    אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

    בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

    הִזָהֵר..

    הִזָהֵר..

    מְהַרָעָב שֶלִי

    מְהַזָעָם שֶלִי!

     

     

     

    רבים מהקוראים התמקדו לא בזעם המוצדק של הדובר, לא במצוקתו, לא בדבריו הנכוחים: "אֵינֶנִּי שׂוֹנֵא אֲנָשִׁים/ וְאַף לֹא גּוֹזֵל דָּבָר מֵאִישׁ" – אלא התעכבו על סיומו של הבית האחרון: "אִם אֶהְיֶה רָעֵב/ אוּכַל אֶת בְּשָׂרוֹ שֶׁל הַגַּזְלָן". הקוראים האלה נכשלו בהבנת הדברים ושכחו לקרוא את השיר במלואו. הם לא שמו לב לכאב שהוא מביע, לתחושת הכבוד העצמי, לעוצמה הפנימית, לאירוניה המרה שבדבריו. שוב ושוב הדובר שואל את החייל: "הַאִם אַתָּה כּוֹעֵס?" בשעה שהוא זה שאמור לכעוס. 

     

    ראוי שמי שתוקף את דרוויש או נבהל ממנו ישקע בקריאת שיר אחר שלו – "חשוב על זולתך" (כאן בתרגום של עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט):

     

    כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך

    (אל תשכח את מזון היונים)

    כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך

    (אל תשכח את שוחרי השלום)

    כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על זולתך

    (אל תשכח את מי שיונק מי עננים)

    כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך

    (אל תשכח את עם-האוהלים)

    כשאתה ישן ומונה את הכוכבים, חשוב על זולתך

    (יש מי שאינו מוצא מקום לשינה)

    כשאתה נותן דרור לנפשך בהשאלות, חשוב על זולתך

    (חשוב על אלה שאיבדו זכותם למילים)

    כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך

    (אמור: הלוואי שהייתי נר בחשכה)

     

    דרוויש מפרט כאן תפיסת חיים הומנית לעילא ולעילא, כזאת שקשובה לזולת, רואה את החלשים ומזמינה את הקוראים לשים לב אל חסרי הישע הנמצאים בקרבתם, כל אלה שראוי להתחשב בהם ובצרכים שלהם. מי שאוכל, צריך לחשוב על החיות שמחכות לו שיאכיל אותן. מי שיוצא לקרב, צריך לחשוב על שוחרי השלום. מי שידו משגת לשלם תמורת המים שהוא צורך, חייב לזכור את "את מי שיונק מי עננים" (איזה דימוי מופלא!). מי שזכה לגור בבית, חייב לזכור את מחוסרי הבית, ומי שהתמזל מזלו לחיות בסביבה שבה חופש הביטוי מותר, חייב לזכור את אלה שאינם חולקים איתו את מזלו, אלה שהחזקים מהם סותמים להם את הפה ואוסרים עליהם להתבטא. דרוויש קורא בשירו לכל אחד מאיתנו להיות "נר בחשכה": להאיר בקטן את החושך. כדאי לזכור את השורה הזאת בחג החנוכה.

     

     

       

      איזה להיט ענק של ריטה נכתב בהשראת הביוגרפיה שלה? הקליקו על התמונה:

       

      "זה היה קסום, אחר כל כך מכל מה שהתעסקנו איתו עד אז". הקליקו על התמונה (צילום: שלום בר טל)
      "זה היה קסום, אחר כל כך מכל מה שהתעסקנו איתו עד אז". הקליקו על התמונה (צילום: שלום בר טל)

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      עופרה עופר אורן
      |
      |
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים