עורכת הדין עזבה את בית המשפט ועלתה לבמה של מועדון הפלמנקו

מאז שהייתה נערה, התלבטה עדי דוידוביץ' בין קריירה משפטית לבין ריקוד. היא רקדה מגיל צעיר, אבל אחרי הצבא למדה לתואר ראשון במשפטים, עשתה התמחות בפרקליטות מחוז מרכז, המשיכה לתואר שני – ואז החליטה ללכת לכיוון ההפוך. כיום היא רקדנית ומורה לפלמנקו, ואינה מצטערת לרגע על ההחלטות שלה.

עוד בערוץ אנשים:

• ענת לב אלדר מסתובבת בציבור בבגד ים, "וזה פאקינג לא מזיז לי"
• ג'רארד מנלי הופקינס כתב שירים אבל לא הסכים שהם יפורסמו
• הבלגן בחייו ובמותו של מהפכן הפאנק מלקולם מקלארן
  

"החלום שלי היה ללכת אל המקום שבו נעשה צדק, וזה בא ממקום אידיאולוגי חזק, אבל כעורך דין העבודה מאוד תלויה בלקוח שלך", אומרת דוידוביץ'. "לפעמים אתה נאלץ לייצג צד מסוים, שמבחינה מוסרית ברור לך שזה לא נכון ולא צודק. במקרים כאלה אתה צריך לנטרל את עצמך, ואני לא חשבתי שזה יהיה לי בריא. לעומת זאת, בריקוד אני עושה רק טוב: אני מעצימה אנשים שלא מאמינים שיצליחו לרקוד, ומראה להם שאם הם יכולים לרקוד פלמנקו – הם כבר יוכלו לעשות הכל". 

צפו בה רוקדת:

מהילדה הכי רזה להכי שמנה

עם גבות משורטטות, שפתיים משוחות באודם חזק ושיער שחור ומהודק בקפידה, דוידוביץ' נראית ספרדייה לגמרי, ולדבריה, כשהיא נוסעת לספרד להשתלמויות ורוקדת שם פלמנקו, אנשים מתפלאים לשמוע שהיא לא מקומית. לדעתה, יש קו ישיר שמחבר בינינו, הישראלים, לבין הריקוד הספרדי המסורתי. "הפלמנקו מתאים מאוד לישראלים", היא אומרת. "הוא תואם את הטמפרמנט ואת התנועתיות שלנו, והוא אוניברסלי. יש בו עשרות סגנונות, וכל אחד יכול למצוא את עצמו מבחינה מוזיקלית. אין לו גיל ואין לו פיזיות, והוא מתאים לכל אדם, מילדים ועד בני 70".

היא בת 44, נולדה באיטליה, שם למד אביה רפואה. משפחתה חזרה לארץ כשהיא הייתה תינוקת, ועברה בתים לפי מקום עבודתו של האב. כשהוא קיבל עבודה בבית החולים סורוקה בבאר שבע, עברה המשפחה לקיבוץ דביר שבצפון הנגב. בגיל חמש וחצי נאלצה דוידוביץ' לעבור מבית

רגיל, שבו היה חדר ילדים ליד חדר השינה של ההורים, ללינה משותפת. "אני זוכרת משם תחושת פאניקה", היא אומרת. "את קמה מחלום רע, ויש אינטרקום ושומרת לילה מבוגרת שלא רוצה שיפריעו לה. עד היום אני שואלת את ההורים שלי איך הם עשו את זה, אבל אני גם מבינה שהם היו צעירים ולא יכלו להיות חריגים. הילדים היו נכס קולקטיבי. פעם ברחתי מהמיטה מתוך שינה וחיכיתי לאמא על המדרגות כדי שתשכיב אותי. עברה שם אמא אחרת, והיא השכיבה אותי. זה לא היה פשוט. מצד שני, היה בקיבוץ משק חי, והיו שדות שאפשר לרוץ בהם, ואני נעשיתי מאוד עצמאית ואינדיבידואליסטית. כשהייתי בת 11, עזבנו את הקיבוץ והרגשתי שכל ה'ביחד' הזה הספיק לי לגמרי".

מהקיבוץ נשאר לה לפחות דבר טוב אחד: אהבת המחול. כשהייתה בת שש, התחילה לרקוד בלט והייתה נוסעת לשיעורים בבית הספר למחול בת דור בבאר שבע. כשהמשפחה עברה ליבנה, החלה ללמוד במושב עשרת. מכיוון שעסקה במחול כל ילדותה, הקפידה תמיד על המשקל שלה. "נושא האכילה והמשקל היה קיים כל הזמן", היא אומרת. "בזמני היו מעמידים את הבנות בשורה, מהרזה ביותר עד השמנה ביותר, ואז מתקשרים לאמהות ומבקשים שהן יבדקו מה הילדות שלהן אוכלות, וכמה. אני הייתי ילדה רזה, והנושא הזה היה במודעות שלי מגיל אפס".

לפלמנקו נחשפה בגיל 16. "מיד התלהבתי, אבל לשיעור הראשון הגעתי רק אחרי הצבא. ישר הבנתי שזה בשבילי. הבנתי גם שכדי לרקוד פלמנקו, לא צריך להיות דקיק או גמיש במיוחד: הריקוד הזה נראה יפה על כולם. אני התחלתי לרקוד אצל סילביה דוראן, חלוצות הז'אנר בארץ, ואחרי שנתיים כבר לימדתי אצלה".

ואיך השתלבו לימודי המשפטים בכל זה?

"אחרי הצבא לא הייתי בטוחה מה אני רוצה לעשות, ולא רציתי לעמוד במקום. המשכתי לרקוד במהלך הלימודים וההתמחות. כשהיה לי ברור שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה פלמנקו, ויתרתי על תזה והתמסרתי לריקוד".

את לא מרגישה שבזבזת זמן על לימודי משפטים?

"לא, כי להיות עורכת דין זה תמיד טוב. כשאת אומרת שאת כזאת, זה מעביר מסר מסוים".

העיסוק הנוסף: דוידוביץ' בהשתלמות "חיבולנס" בבית חולים לחיות בר בשיתוף הספארי ורשות הטבע והגנים(צילום: אילנה דקל-רוזנברג)

רוקדת בין החיות

במהלך השנים עברה קורסים במדריד ובסביליה, ומכל השירים והשיעורים היא כבר יודעת ספרדית. כיום יש לה סטודיו בתל אביב בשם המרכז לפלמנקו, ופעם בשבוע היא יוצאת לאשדוד ונותנת שיעורים לתושבי הדרום. "זאת הציונות שלי", היא אומרת. "עד היום יש לי פינה חמה לאזור הדרום, שבו גדלתי. אני גם חושבת שלכל אדם מגיעה הזדמנות להיחשף לפלמנקו, כי אי אפשר לדעת את מי זה יתפוס. מתברר שהמדינה שבה אוהבים את הפלמנקו הכי הרבה, אחרי ספרד, היא דווקא יפן, שהתרבות שם רחוקה מאוד מהפולקלור הספרדי. אנחנו ים-תיכוניים, אז אנחנו משתלבים בזה מצוין".

היא נשואה לעו"ד יוסי דוידוביץ', ויש להם שלושה ילדים (יואב, 15, איתמר, 13, ועלמה, שבע וחצי). בביתם ברחובות, המסודר להפליא, מתגוררים גם שלושה כלבים ושישה חתולים, ששניים מהם שוהים שם באופן זמני: משפחת דוידוביץ' משמשת להם מעין משפחת אומנה. מתברר שאם המשפחה היא לא רק עורכת דין, רקדנית ומורה לפלמנקו, אלא גם חובבת מושבעת של בעלי חיים, המתנדבת ברשות שמורות הטבע, מטפלת בחיות עזובות ומוצאת להן בית. "כבר הגיעו אליי הביתה גוזלים של עופות בר שנפלו מהקן, וגם קיפודים פצועים, וצבים שנשבר להם השריון. את החיות הפצועות אנחנו מחזירים לטבע אחרי טיפול. לחיות הבית אני מוצאת משפחה מאמצת – בדרך כלל אחרי חריש עמוק ברשתות החברתיות. אני רוצה לעשות להן טוב. הבת שלי בת השבע וחצי כבר יודעת להאכיל גוזלים".

ילדיה של דוידוביץ' לומדים לטפל בחיות. "יש אצלנו תורנויות"(צילום: עדי דוידוביץ')

לדבריה, היא פרפקציוניסטית וחולת ניקיון, וקשה להבין איך זה מסתדר כשיש בבית כל כך הרבה בעלי חיים. "הספורט שלי זה לטאטא ולשאוב, והתוצאה היא שהבית שלי יותר נקי משל כולם", היא אומרת. "יש אצלנו תורנויות עם הילדים של שטיפת הדשא וחלוקת האוכל לחיות. בעלי בהתחלה לא כל כך אהב חיות, אבל כשהיינו סטודנטים, היו לנו בבית 30 חתולים, והוא נשאב לזה".

בעבר לא העלתה על דעתה ששעות הפנאי שלה יוקדשו לטיפול בבעלי חיים. התנדבות הייתה ערך חשוב בעיניה מאז ומתמיד, אבל היא לא חשבה שתתנדב דווקא למען חיות. "חשבתי שאבצע פעילות התנדבותית לטובת ניצולי שואה, כי ההורים של אמי היו ניצולי שואה: סבא היה ברשימת שינדלר, סבתא הייתה קמה בלילה בצעקות, אבל הילדים שלהם לא ידעו כלום, כי בשנים ההן לא היה מקובל לדבר על השואה. אני חקרתי את הנושא באופן עצמאי במשך הרבה שנים, אבל לא התנדבתי עם ניצולים, כי היה לי קשה להכיל את הקושי. אני גם יודעת שאין לי יכולת לתקן את העוול הגדול שהמדינה גורמת להם. לעזור לחיות פצועות זה הרבה יותר קל".

גם הוא רקדן, וגם לו יש סיפור אישי יוצא דופן. הקליקו על התמונה:

איתי אקסלרד. עבד עם נטע ברזילי הרבה לפני האירוויזיון. הקליקו על התמונה (צילום: יובל חן)