"אמרו לי 'מיידלע, חכי, זה יעבור'": סבלה מאקנה והפכה לרופאת עור

אחרי שנים שבהן סבלה מאקנה קשה ולא קיבלה עזרה מרופאים, החליטה סיון מרסר להפוך לרופאה שהיא הייתה רוצה לקבל: "בכל ילדה עם אקנה אני רואה את עצמי"

"לפעמים יש גבול דק מאוד בין יפה לוולגרי".  ד"ר סיון מרסר (צילום: סטודיוBare)
"לפעמים יש גבול דק מאוד בין יפה לוולגרי". ד"ר סיון מרסר (צילום: סטודיוBare)
הרבה מתבגרות סובלות מאקנה עקשני, וחלקן גם נושאות את הצלקות הפיזיות והנפשיות שלו במשך שנים. אבל לא רבות לוקחות את ההתמודדות איתו לזירת קבלת ההחלטות המקצועית. סיון מרסר (37), מומחית לרפואת עור, אסתטיקה ולייזר, דווקא כן. כבר בגיל 16, כשמאחוריה כבר כמה שנים טובות של התמודדות עם פצעי בגרות, היא החליטה שתעשה הכל כדי שיום אחד היא תשב מעברו האחר של שולחן המרפאה ובמקום לחפש תשובות, תספק אותן לנערות שסובלות כמוה.

 

מה הזיכרון הראשון שלך מההתמודדות עם האקנה?

"סביב גיל 13 התחילו להופיע אצלי פצעונים, אבל בנקודת הזמן שזה מתחיל את לא באמת מבינה שזה יכול ללוות אותך במשך שנים ולחזור שוב ושוב ושוב. בגיל 15 זה הפך להיות מורגש ומציק יותר - גם בגלל הגיל וגם בגלל דרגת החומרה שעלתה. שם בעצם התחלתי לטפל בזה. אני זוכרת את עצמי בטיפולים חוזרים ונשנים וכל הזמן סביב רופאי עור. כל פעם היה איזשהו טיפול שהביא לשיפור, אבל אני זוכרת גם התלקחויות קשות שלא היה להן מענה ושלא הגיבו בצורה משביעת רצון לטיפול. צריך לזכור שבזמנו לא היה טיפול באמצעים שיש היום, מנעד הטיפולים היה פחות רחב.

 

עוד כתבות על טיפוח העור בגו סטייל:

 

 

"אני זוכרת שעם השנים זה הפך למטריד יותר ויותר - בגיל 16 הייתה התלקחות וזה המשיך וליווה אותי גם לתוך הצבא. הטירונות זכורה לי כקשה במיוחד, עם התפרצות חריפה מאוד שהצריכה טיפול ממושך, וכך הלאה והלאה"

"אני זוכרת שעם השנים זה הפך למטריד יותר ויותר - בגיל 16 הייתה התלקחות וזה המשיך וליווה אותי גם לתוך הצבא. הטירונות זכורה לי כקשה במיוחד, עם התפרצות חריפה מאוד שהצריכה טיפול ממושך, וכך הלאה והלאה. גם בתוך חיי הסטודנטיאליים סבלתי, גם בגיל ה־20 המאוחרים ואפילו בהיריון האחרון שלי לפני שנתיים סבלתי מהתלקחות חריפה מאוד. זה משהו שליווה אותי בכל עשור של חיי. תמיד מרקם העור שלי היה משהו שלא אהבתי, ורציתי לטפל בו. בגיל 17 טופלתי במשהו שכן הועיל והיו כמה שנים של שקט, אבל אחרי כל פעם שטופלתי הגיעה גם התלקחות".

 

את זוכרת את הרגע שהבנת שההתמודדות הקשה הזו מכתיבה לך בעצם את המסלול המקצועי?

"זוכרת היטב. זה היה מפגש עם אחת הרופאות שטיפלה בי סביב גיל 16. הגעתי אליה כשההתעניינות שלי בנושא הזה הייתה בשיא. כבר אז נושא העור מאוד ריתק ועניין אותי והיה לי הרבה ידע. כבר אז היה לי ברור מה אהיה, שיום אחד אסגור עם ההתמודדות הזו מעגל ואהיה רופאת עור".

 

גם היום יש מצבים שהעור שלך יכול לגרום לך לחוסר ביטחון?

"בהתפרצות האחרונה שלי, כשהייתי בהיריון ועבדתי בבית החולים והגיעו אליי ילדות עם אקנה, אמרתי להן - תראו, גם אני סובלת מזה והנה, אפשר לטפל"

"היום לא. יש תהליך של התבגרות שאתה עובר. אפילו להפך. בהתפרצות האחרונה שלי, כשהייתי בהיריון ועבדתי בבית החולים והגיעו אליי ילדות עם אקנה, אמרתי להן - תראו, גם אני סובלת מזה והנה, אפשר לטפל. ממש הרגשתי שאני נותנת דוגמה, שאין בזה שום מבוכה. זה לא נחמד ולא נעים אבל אין כאן שום עניין של חוסר ביטחון אלא דווקא להיפך: ביטחון בזה שיש לי את הידע והכלים לעזור לאחרים".

 

"בכל פעם שנכנסת אליי ילדה עם אקנה אני רואה את עצמי"

את ההחלטה ללמוד רפואה היא מימשה מיד אחרי הצבא. "הטיול אחרי הצבא שלי היה לאוניברסיטה", היא צוחקת ומספרת על שנים צפופות ועמוסות שכללו לימודים, התמחות ברפואת עור והפיכתה לאם לשלושה. "העשור של ההתמחות והקמת המשפחה היה מאוד תובעני, במיוחד עם בן זוג שגם הוא רופא. אני חושבת שמה שבאמת גרם לי לעבור אותו, מעבר לחריצות, זו התשוקה החזקה למקצוע. אם זה לא באמת משהו שאתה נורא אוהב, נורא קשה לעבור את התקופה הזו".

 

היא מספרת שאמא שלה שימשה לה כמודל קרייריסטי עצמאי: היא עמדה בראש עסק משפחתי כשאביה כמעט לא היה בארץ מטעמי עבודה. היא נולדה בתל אביב אך עברה בגיל צעיר לאשדוד. חינוך תמיד היה עניין חשוב בבית: "אז לא היו כל מיני סופר־נני'ס אבל אמא שלי עשתה הכל בדרך שלה. אם אומרים שכל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, אז זו בדיוק התחושה שהיא נתנה. היא באמת כיוונה עבורנו למעלה. היא הייתה אסרטיבית ודרשה מאיתנו הרבה מבחינת לימודים אבל נתנה לנו את ההרגשה שכל אחד מאיתנו יכול להיות מה שהוא רוצה. היא גם הייתה הדוגמה החיה הכי טובה לזה. היא עבדה מאוד קשה ולא ביקשה מאיתנו לעשות משהו שהיא לא עשתה בעצמה. זה המודל הכי טוב, כי אתה באמת הופך להיות חרוץ באותה מידה".

 

ספרי על ההחלטה לשלב בעיסוק ברפואת העור גם את התחום האסתטי.

"כשרק התחלתי, תחום האסתטיקה לא היה כל כך מפותח כמו עכשיו, אבל כשסיימתי את ההתמחות וראיתי שיש פידבקים טובים ושאפשר להביא לשינויים מיידיים, הבנתי את הכוח שלו. לא ממש ידעתי אם אלך לתחום האסתטי, כי דרמטולוגיה זה מקצוע מבוקש מאוד, עם הרבה יוקרה. אתה בעצם מטפל באיבר הכי גדול בגוף, ובאיזשהו מקום תמיד הסתכלו קצת בזלזול על תחום האסתטיקה. בעשור שבו התחלתי התמחות התחיל השינוי ביחס כלפי התחום, והתחילו ללמד אותו בלימודי המשך. היו ממש פרקים שלמים על אסתטיקה. ככל שהתחום תפס נפח והפך להיות יותר אקדמי, גם מבחינת המוצרים שקיימים בו וגם מבחינת האנשים שעוסקים בו, ניתן לו יותר ויותר מקום".

 

הצמיחה וההתפתחות של התחום מושכת לא מעט ביקורת על המרדף הבלתי פוסק והבלתי אפשרי אחר המושלם, ועל מודלים בעייתיים שהוא מציב לדור הצעיר. מה את חושבת על זה?

"אם בעבר הרבה טיפולים היו כדי לייצר נפח, היום אנחנו יודעים לטפל בטקסטורה של עור וזה משהו שהרבה פחות ניכר. אנשים לא נראים נפוחים או עשויים, אבל נראים הרבה יותר טוב"

"חשוב לזכור שיש לזה גם צד אחר. זה תחום שמאפשר להרבה נשים להרגיש טוב יותר ולהיות שמחות יותר. זה לאו דווקא חייב להיות מזוהה עם אספקטים של כפייתיות או התמכרות. יש גם אנשים שנצמדים לשגרת כושר או טיפוח שעושה להם מצב רוח טוב והופכת אותם לפרודוקטיביים יותר, ואין עם זה בעיה. כל עוד זה לא הופך למשהו אובססיבי אלא נשאר כמשהו מיטיב, אני לא חושבת שיש שיש בזה משהו שלילי.

 

"אני מבינה שבתרבות שלנו, הרבה בגלל המדיה שמראה דברים מסוימים, יש דעה כזו; אבל יש גם צד אחר של המון נשים שבזכות הטיפולים האלה נראות טוב יותר ומרגישות טוב יותר עם עצמן, ולא מאוד מחצינות את זה. אפשר להזריק ועדיין לשמור על מראה מאוד טבעי. אם בעבר הרבה טיפולים היו כדי לייצר נפח, היום אנחנו יודעים לטפל בטקסטורה של עור וזה משהו שהרבה פחות ניכר. אנשים לא נראים נפוחים או עשויים, אבל נראים הרבה יותר טוב".

 

את חושבת שאפשר כבר להגיד שיש לך 'סגנון' עבודה מסוים?

"אני חושבת שלכל מי שעוסק באסתטיקה יש את הסגנון שלו. יש כאלה שמאמינים שיש כאן הרבה 'קרדשיאנס', אבל אני אוהבת יותר להדגיש את הנתונים הטבעיים של המטופלת, להבליט את מה שיפה אצלה או להשיב נפח שהיה ואבד. אבל היום יש בהחלט הכל מהכל. אני כן חושבת שהיום יש קצת 'אביוז' של התחום האסתטי, שהוא הפך להרבה יותר מקובל ויותר קל. יש עלייה בכמות הטיפולים ועלייה בדרישות. תרבות האינסטגרם והפוטושופ תורמת לזה, ולפעמים זה עובר את גבול הטעם הטוב. האמנות האמיתית היא לדעת איך לא לחצות את הגבול בין טבעי ומחמיא למוגזם ומלאכותי. פה נכנסת המיומנות והמקצועיות של הרופא, לדעת לעצור ולהגיד - זה מספיק. לפעמים יש גבול דק מאוד בין יפה לוולגרי".

 

ומה דעתך לגבי התחלת טיפולים אסתטיים בגיל מאוד צעיר?

"הייתה אצלי צעירונת בת 16 שרצתה לעשות שפתיים, ברשות ההורים כמובן, ולא עשיתי לה. אני לא חושבת שילדה בת 16 צריכה להתעסק בזה, ולא חשוב כמה אמא שלה בעניין"

"הייתה אצלי צעירונת בת 16 שרצתה לעשות שפתיים, ברשות ההורים כמובן, ולא עשיתי לה. אני לא חושבת שילדה בת 16 צריכה להתעסק בזה, ולא חשוב כמה אמא שלה בעניין. גם לבנות צעירות מאוד עם נגע בפנים או סימני לידה אני אומרת - תחזרו אליי אחרי גיל 18. ברוב המקרים הן לא חוזרות. הגיל גורם להן לאהוב יותר את עצמן".

 

מטופלות צעירות שמגיעות אליך עם אקנה חמור מזכירות לך את עצמך?

"כן, ויש הרבה כאלה. היום גם הגיל הולך ויורד, ובנות בגיל שמונה ותשע סובלות מאקנה. הרבה יותר קשה לילדה בגיל כזה להכיל את זה, ואני נפגשת עם הרבה בנות שעושות את זה באופן מרשים. עם הירידה בגיל מגיעה גם עלייה במודעות. אם בעבר אנשים חשבו שאקנה זה אירוע שקשור בגיל ההתבגרות ולא בהכרח מחייב טיפול, היום זה לא ככה. פונים אליי במגוון גדול של מצבים. יש בהחלט יותר ויותר מודעות.

 

"בכל פעם שנכנסת אליי ילדה עם אקנה אני רואה את עצמי. לי היו אומרים 'מיידלע, חכי, זה יעבור', אבל הצלקות על עור הפנים לא בהכרח יעברו ויותר מזה - הצלקות בפנים הן אלו שגורמות לך לא לצאת מהבית במשך חודשים. היום יש מודעות שצריך לטפל ואני רואה את זה גם ברפואת העור, לא רק באסתטיקה. יש שאיפה גדולה יותר לשלמות. זו מגמה עולמית".

 

אילו דברים על אקנה סיון מרסר הייתה רוצה שיגידו לה? הכתבת המלאה בגיליון החג של מגזין גו סטייל

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד