כאן הן חוזרות לנשום: ''בית רות'' נותן אוויר לעשרות נערות שהוצאו מהבית

מי שמגיע ל"בית רות" הסמוך לעפולה רואה בתי מגורים דו-קומתיים עם גגות אדומים, מדשאות, גינות, שבילים מרוצפים ובית ספר. כפר קטן. לא מראה מקובל של מסגרת טיפולית-חינוכית לנערות בסיכון. "הבנות נמצאות פה 24 שעות ביממה", אומר האדריכל מיקי מנספלד כשאנחנו מסיירים במתחם, "והן חייבות מקום להסתובב בו".

משרד האדריכלים מנספלד-קהת נבחר כבר לפני כעשור לתכנן את "בית רות". ב-2011 הושלמה הקמתם של שלושה מבני מגורים לבנות, שאוכלסו במלואם ב-2015, ובשנה שעברה נחנך כאן גם מבנה בית הספר. כיום חיות פה 42 נערות, ובעתיד, אחרי שתסתיים בנייתם של עוד שבעה מבני מגורים, יוכלו 150 נערות להסתייע בטיפול ההוליסטי הייחודי למקום.

הן מגיעות לכאן בצו בית משפט. חלקן הגדול נשרו מבית ספר, חלקן איבדו משפחה. לכל אחת סיפור אישי ואירועי חיים שהובילו אותה לניתוק ממעגלי החברה. בית משפט החליט להעביר אותן ל"בית רות", כדי להעניק להן סביבה שתאפשר להן לצמוח, להתפתח ולחזור לתפקוד.

"בית רות הוא בית", מספרת א', צעירה לקראת גיוס, שהתגוררה בבית רות מאז שהיתה בת 13, עד שעזבה לפני כשנה. "המון שבתות העדפתי להישאר פה. כל הזמן נותנים ונותנים, עושים הכל כדי שלא תעבור למישהי מחשבה שחסר לה משהו".

הכפר נוסד בזכות תרומה נדיבה של בני הזוג סוזן ומייקל אשנר(צילום: ליאור גרונדמן)

קומת הקרקע של אחד מבתי המגורים(צילום: ליאור גרונדמן)

אדמה, שמיים, ירוק בעיניים. כל מה שהן צריכות אחרי מה שעברו בבית(צילום: ליאור גרונדמן)

בתקופת מגוריהן בכפר - בין שלושה חודשים לשש שנים, ובממוצע שנתיים וחצי - מטופלות הנערות על ידי עובדות סוציאליות, בטיפול פרטני; הן לומדות בכיתות קטנות (7-8 נערות בכיתה), ומסיימות 12 שנות לימוד (חלקן גם מקבלות תעודת בגרות). הן נהנות מחוגי העשרה מגוונים וטיולים; רוכשות כישורי חיים והכנה לשירות צבאי או שירות לאומי. אחת לשלושה שבועות הן רשאיות לצאת לסוף שבוע, אם יש להן לאן.

גם לאחר עזיבת "בית רות", בסביבות גיל 19, נמשך הסיוע - במימון קורסים מקצועיים ("כאלה שיתרמו לעתידן"), במימון שכר דירה בשנה הראשונה, בהוצאת רישיון נהיגה ובהתנהלות במבוכי הבירוקרטיה ("שידעו מה מגיע להן מהמדינה"). "מעל ומעבר ממה שמקבל כל ילד במדינת ישראל", גאה איריס טברסקי, מנכ"לית עמותת "בית רות", "וההישגים מדהימים".

למה בנים כן ובנות לא?

המיזם המיוחד הזה נוסד ב-2006 כהוסטל ל-12 נערות, שהתקיים בבית שכור בראשון לציון, וזאת בזכות כספי תרומה שהעמידו הנדבנים האמריקאים סוזן ומייקל אשנר. בני הזוג השתתפו לפני כ-15 שנה בסיור לגיוס תרומות לפנימיות והוסטלים לבנים בישראל. תוך כדי הסיור הם שאלו "ומה עם הבנות?" והתשובה שקיבלו - "בנות הן שקטות ולא מפריעות, אין צורך לטפל בהן" - לא מצאה חן בעיני סוזן. "יש בעיה", אמרה הנדבנית, שבגיל 16 מצאה את עצמה ברחוב, "אני הייתי כזאת". היא ומייקל החליטו להתגייס למען נערות בסיכון.

עד היום תרמו השניים כ-11 מיליון דולר להקמה ולתפעול של "בית רות", שנקרא על שמה של רות המואבייה. "הגיורת הראשונה", מנמקת טברסקי את השם; סוזן אשנר עצמה היא גיורת.

בבית רות. אין פה לוקסוס. הכל שימושי(צילום: ליאור גרונדמן)

חוגים ושלל פעילויות הן חלק ממה שהנערות זוכות לו כאן(צילום: ליאור גרונדמן)

המנהלת, איריס טברסקי: ''המטרה שלנו היא שכמה שפחות נערות יצטרכו אותנו. לצערי, רשימות ההמתנה קורעות לב''(צילום: ליאור גרונדמן)

טברסקי ורונית לב-ארי (בעבר יועצת ראש הממשלה למעמד האישה ומי שייסדה את המרכז לטיפול במניעת אלימות במשפחה) ניהלו מקצועית את ההוסטל בראשון לציון. "זה היה סוג של פיילוט שהצליח", נזכרת טברסקי, "ישבנו בבית קפה והתחלנו לחלום".

בעקבות ההצלחה המשמחת והביקוש המשמח הרבה פחות, הוקמה ב-2009 עמותת "בית רות" כעמותה-בת של ויצו, מי שהעמיד לרשותה קרקע בת 16 דונם סמוך לכפר הנוער "ניר העמק". "התנאי של התורם היה שהקרקע תהיה של העמותה", מציינת טברסקי, "שלא יהיה בעל בית שיחליט פתאום שהשכירות נגמרה".

הבחירה במשרד האדריכלים הוותיק מנספלד-קהת נבעה מכך ש"חיפשנו משרד עם שם לאומי, שיש לו ניסיון במבנים ציבוריים", לדברי טברסקי. "אי אפשר היה לקחת סיכונים. אם הפרויקט נכשל, מאות נערות לא יקבלו את ההזדמנות שמגיעה להן". האדריכלים, מצדם, התבקשו לתכנן מקום מזמין ונעים שלא יזכיר מבנה עגום של פנימייה. "תחושה של כפר", אומר האדריכל על התוצאה שהוא רואה לנגד עיניו.

לא להתפשר על איכות הבנייה

הכפר, שלתפעולו שותף גם משרד העבודה והרווחה, מושתת אפוא על בתי-קומתיים עם גגות רעפים אדומים ("היה דיון שלם לגבי הגגות", מספרת טברסקי, "אבל לא רצינו משהו אופנתי אלא מראה של כפר ותיק"). מבני המגורים, שבכל אחד מהם מתגוררות 14 נערות, סדורים סביב רחבה מרכזית, וביניהם שבילים וגינה פורחת.

אין פה ראווה. המבנים שימושיים, צנועים ופשוטים. "תקציב הבנייה היה מוגבל", מדגיש מנספלד, "החלטנו לא להתפשר על איכות הבנייה -  ולחסוך בדברים שהם לוקסוס". כשתושלם הבנייה, יהיו כאן 10 מבני מגורים ועוד מבנה למשרדי מנהלה ואולם אירועים. "הכפר מהמם", אומרת א'. "יש בו הכל. מי לא ירצה להישאר פה?"

שבילים מאבנים משתלבות מובילים מהרחבה המרכזית אל דלתות המבנים, שתוכננו כבתי משפחה פרטיים, בשטח של 450 מטרים רבועים כל אחד. בקומת הקרקע נמצאות הפונקציות הציבוריות - סלון, מטבח וחדרי צוות. בקומה העליונה הפונקציות הפרטיות - 5 חדרי שינה, חדרי רחצה בין כל שני חדרים ("חדר רחצה צריך להיות בטוח וגלוי"), וממ"ד, שבו נמצא חדרה של העובדת הסוציאלית. "בתי המגורים נוחים", מעידה א', "הבית בראשון לציון היה קטן וצפוף. פה הכל יותר גדול, יש יותר מקומות להתאוורר ויותר פרטיות, אם מישהי רוצה לדבר עם הצוות".

אווירה של ארוחה משפחתית

דלת הכניסה של הבית נפתחת למרכז החלל הציבורי, מול גרם מדרגות הבנוי על רקע קיר לבנים. משמאל הסלון, מימין מטבח ופינת אוכל. המטבח גדול, כדי שהבנות יוכלו להכין יחד אוכל, וא' מעידה כי "הרבה יותר כיף להכין פה ארוחות. יש פחות לחץ במטבח ויותר צחוקים".

שולחן האוכל ארוך ורחב, כדי ליצור אווירה משפחתית. בכל ארוחה יושבות 14 נערות וחמש נשות צוות. את ארוחת הצהריים מבשלת שפית. בסלון, פוזרו ספות וכורסאות בכמות שתספיק לכל בנות הבית, ויש ממנו יציאה לגינה.לצד המדרגות יש חדר לרכזת הבית, חדר למדריכה וממ"ד.

גרם המדרגות מוביל לחלל רחב, שסביבו דלתות הכניסה לחדרים הפרטיים. בכל חדר גרות שלוש נערות. "החדרים ענקיים, ויש פינה מרווחת לכל אחת", אומרת א', "כל חדר קיבל את האופי של הנערות שגרו בו. החדר שלי היה עם וילונות צבעוניים ועל המיטה היו כריות ודובים". המיטה הרביעית בחדר מיועדת לאירוח מבקרות - חברה או קרובת משפחה. "הכי אהבתי שחשבו על זה", אומרת א'.

השפעתו של בית הספר על הדימוי העצמי

בית הספר, ששטחו כ-1,400 מ"ר, תוכנן כמבנה מוסדי על פי הדרישות והתקנים של משרד החינוך. הוא מיועד בשלב הראשון ל-75 נערות ובשלב השני למספר כפול. "לא הייתי בטוחה לגבי נחיצות בית הספר", מודה טברסקי. "חשבתי שעדיף לבנות שני בתי מגורים נוספים. אבל התורמים מאוד התעקשו, והם צדקו. למבנה השפעה מדהימה על הדימוי של הכפר, על הערך העצמי של הנערות ועל הגישה שלהן ללימודים. הן מבינות שזה בשבילן".

א' מספרת, שלפני שבנו את בית הספר, היא ושאר הנערות למדו בקרוואנים. "הרגשנו בקופסת סרדינים", היא מוסיפה. "ביום הראשון שהלכתי לבית הספר החדש הרגשתי שאני עולה שוב לכיתה א'. הייתה לי צמרמורת. היה לי יותר כיף לקום בכל בוקר. בית ספר גם חיבר בין הבנות של כל הבתים, ויכולנו לפגוש בנות שלא הכרנו קודם".

אולם הוא חלק מהמתקנים שנמצאים פה. הבדל משמעותי לעומת המיקום הקודם(צילום: ליאור גרונדמן)

חדר טיפול בבית הספר(צילום: ליאור גרונדמן)

תחושה של כפר(צילום: ליאור גרונדמן)

הייתה התלבטות בנוגע להצדקת הקמתו של בית הספר. ''הם התעקשו וצדקו'', מודה טברסקי(צילום: ליאור גרונדמן)

צורתו של בית הספר היא ר', עם גריעות להכנסת אור ואוויר פנימה. הקומה העליונה ארוכה מהתחתונה ומצלה על אזור ישיבה, שבעתיד ייסגר ויהפוך לכיתות בהתאם לגידול הצפוי במספר התלמידות. את צדו הפנימי של המבנה מקיף קירוי בטון המוחזק בעמודים, ותחתיו מעבר רחב וארוך המוביל אל הכניסה הראשית. "המעבר יוצר מסלול וחוויית הליכה", מסביר מנספלד את התכנון. "היתה חסרה לנו חוויה של ללכת לבית ספר שפספסנו בחוץ", מסכימה א', "וקיבלנו אותה".

שתי הקומות מתוכננות בצורה זהה, עם מסדרון רחב שמשני צדיו כניסות לחדרים. בקומת הקרקע: משרדים, חדר ישיבות, כיתת מוזיקה (בממ"ד), חדר שירותים ואולם ל-100 איש. בקומה העליונה: כיתות לימוד, חדר אמנות, חדר מחשבים (בממ"ד), חדר מורים וחדר שירותים נוסף.

גודל הכיתות הוא גמיש, הודות לקירות גבס מתפרקים שמאפשרים להגדיל או להקטין אותן בעתיד. "אף פעם אנחנו לא יודעים מה יהיו גילאי הבנות שמגיעות, ומה גודל הכיתה שנצטרך", מסבירה טברסקי. במסדרון הרחב יש מקומות עבודה, ישיבה ופנאי ("ויש בו אוויר", היא מוסיפה פרט חשוב. "אם נערה צריכה לצאת מהכיתה, יש לה רווחה. מקום לשבת, להירגע ולנוח").

"אפילו שהמבנים נוחים ויפים", אומרת א', "בסופו של דבר, אם לא היה הצוות כמו שהוא, לא הייתי עושה חצי ממה שעשיתי בבית רות. יש בבית כל כך הרבה אנשים שרוצים להיות איתך ואוהבים אותך, ואתה נסחף לזה ורוצה להיות איתם".

"המטרה שלנו כעמותה", מסכמת טברסקי, "היא שכמה שפחות נערות יצטרכו אותנו. לצערי, רשימות ההמתנה קורעות לב. גם הבתים הנוספים שייבנו כאן - לא יפתרו את הבעיה".

מתחם התחנה של עפולה. שווה ביקור (צילום: עמרי טלמור)