פחדים באים בזוגות. מי שפוחד ממים פוחד מעוד משהו, שהדחיק בעברו

בשיעור השלישי הכירה ענת את אורי, מדריך חכם שהעניק לה מפתח להתמודדות עם השדים שמונעים ממנה להיות בת ים קטנה. כך התחלתי לשחות, פרק ג'

ענת לב אדלרפורסם: 02.09.19 00:51
ענת ואורי המדריך מתחת למים. "זה בגלל שאת צפה יותר מדי טוב"
ענת ואורי המדריך מתחת למים. "זה בגלל שאת צפה יותר מדי טוב"

"שלא תחשבי שזה רק פחד המים", אומר לי אורי, המדריך (השיעור הפעם לא היה עם מורן), ומושיט לי את המשקפת. "בדרך כלל היכן שיש פחד אחד, יש גם פחד שני", מוסיף אורי, ואז מיישר לי את המשקפת סביב העיניים ומחווה בידו לעבר הקיר של הבריכה, שלידו אנחנו אמורים לתרגל עכשיו מעבר מציפה לעמידה. אבל אני נעצרת, כי אני מבינה שהוא צודק בעניין הזה של החבר-מביא-חבר כשמדובר בפחד, וישר נזכרת בננה ג'ולייט שהייתה אומרת משפט דומה מאוד בערבית, שהמשמעות שלו הייתה: "אם מצאת תפוח רקוב אחד בסלסילה, תחפש טוב, בטוח יש עוד אחד".

 

אז לא שאני מתייחסת לפחדים שלי כאל תפוחים רקובים, אבל סיקרן אותי להבין למה אורי מתכוון, כי אני פשוט יודעת שהוא צודק. את המצב הזה של אחד-פלוס-אחד על מדף הפחדים אני חיה כבר המון שנים באופן אישי וצפוף. הרי כל מי שמכיר אותי, יודע שאני לא נוהגת. כן, יש לי רישיון. כן, אני מחדשת אותו כל שנה מאז גיל 18. כן, הוצאתי אותו בטסט שלישי אצל הטסטר האימתני בדיחי – כך נדמה לי שקראו לו (שלוש פעמים אצל אותו אחד, אגב, תודו שזה הכי קרוב שיש לזכייה בלוטו). אז הנה, אורי יודע על מה הוא מדבר: פחד מצטרף לפחד נוסף, ויש כבר שני תפוחים שצריך להציב על גבי המטרה ולכוון אליהם את החץ.

 

"נו, אז הנה, את רואה, עוד פחד להתגבר עליו", עונה המדריך המנוסה כשאני מספרת לו על נסיעת המבחן עם אבא שלי לפני מיליון שנה, שאחריה, כשחזרנו הביתה, הוא נעמד במרכז הסלון והכריז בקול: "לעולם-לעולם-לעולם לא לתת לה לנהוג". מאז נשמטו ידיי מן ההגה ולא מיהרו לאחוז בו שוב, וגם כשזה כן קרה, האימה הייתה גדולה מההנאה. אבל בשיעור עם אורי, כשתרגלנו יחד הליכה במים, אמרתי לו שאולי, למה לא, נהיגה תהיה הצעד הבא, אבל קודם לדעת לשחות.

 

צפו: ענת לב אדלר עם המדריכה מורן בשיעור קודם

צפו: ענת לב אדלר עם המדריכה מורן בשיעור קודם

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

רגע- רגע, שריקה, הפסקה. תקשיבו, בסוף-בסוף, בלי שתכננתי, אני עוד לגמרי אתחיל לעשות את מה שאני הכי שונאת בעולם, שזה ספורט. הקטע עם דברים שאנחנו שונאים לעשות זה שאסור לנו לגלות למוח שלנו שאנחנו עושים אותם, כי אז הוא ישר יתחיל להתנגד ולמרוד ויגיד "מה פתאום", ו"מי בכלל יקבע לי מה לעשות", ו"מה פתאום דיאטה עכשיו, תביאו לי לאפה כבש עם מלא טחינה ובצל", ו"מה פתאום ספורט, אני בכלל שונא להזיע", אפילו שבמים לא מזיעים, יא מוח דביל. אז מה צריך? לא לחפש הגדרות והסברים וכותרות, אלא פשוט לעשות מה שנכון, ואז פתאום לגלות שאוּפּס, הלכתם בריכה שלמה, ותוך כדי עשיתם תנועות מעגליות בידיים, וממש-ממש לא עשיתם ספורט.

 

אז נכון, אני עדיין לא שוחה, אבל לגמרי עזבתי את הקיר, ואני כבר ממש צפה בלי בעיה, ואפילו יותר מכך, הגוף שלי פשוט משתוקק לצוף, ואני משכיבה אותו על שמיכת המים התכולה ומשקעת את הראש אל מתחת למים ועושה בועות ולא מפחדת כלל כל עוד אני מרגישה בתנודת האדוות את נוכחותם של

זוכרים את הסצנה מהסרט "אמון הדדי", שבה הצעירה שומטת את עצמה לאחור ביודעה שאהוב ליבה לא יניח לה לפגוש את ריצפת המלט הנוקשה? עכשיו אני רק מחכה שכאלה יהיו גם היחסים שלי עם המים

מדריכי השחייה שנמצאים לצידי, ורק נלחצת קצת כשאני עדיין לא מצליחה לעבור מציפה לעמידה. "זה בגלל שאת צפה יותר מדי טוב", מסביר לי אורי, וכשאני מרימה שתי גבות מתחת לכובע הים האדום (לכל הגולשות שהעירו לי שזה לא בריא לשחות בלי כובע ים: כן, אני קוראת טוקבקים לפעמים, וכן, יש לי כובע ים), הוא מסביר שוואלה, יש דבר כזה, "לצוף יותר מדי טוב, כשהגוף רפוי על המים, משוחרר לגמרי מעכבות של פחד. אבל בגלל זה קשה אחר כך לעבור בתנועה אחת חזקה להזדקפות, ולכן יש תחושה שמאבדים אחיזה".

 

"הריפיון של הגוף והריפיון של הפחד זה בגלל מורן", אני מנתחת לו לאחור את האופן שבו התבצעה כנראה הבניית האומץ בכניסה המחודשת שלי לבריכה אחרי 40 ומשהו שנות הפסקה. ברגע שאמרתי לעצמי שאני מגיעה לשיעור הראשון ועושה כל מה שהמדריכה אומרת לי, כשאני סומכת עליה לגמרי בלי להתנגד ולהתעקש ולשאול שאלות – המוח המעכב נשאר על שפת הבריכה (זוכרים את הטרול הוורוד?), ויחד איתי נכנס למים רק כוח הרצון. הרצון לעמוד בהבטחה שנתתי לעצמי – ולהתחיל לשחות.

 

בין ילד להורה, בין תלמיד למורה, בין אהוב לאהובתו, בין מנהיג לאזרחיו (אופס, כמעט פרצה כאן מלחמה אתמול, אז אולי בזהירות עם זה) מתקיימים יחסים של אמון הדדי שמאפשרים לנו לשחרר, להרפות, להתמסר, כיוון שאנחנו יודעים שהצד השני לא יניח לנו ליפול או להיפגע. זוכרים את הסצנה מהסרט "אמון הדדי", שבה הצעירה שומטת את עצמה לאחור ביודעה באופן ברור שאהוב ליבה לא יניח לה לפגוש את ריצפת המלט הנוקשה? עכשיו אני רק מחכה שכאלה יהיו גם היחסים שלי עם המים. שאלמד לנוע בתוכם, לנשום בנוכחותם, לקום ולשכב עליהם בלי לחשוש, להתקדם על גבם ולהפוך אותם מהדבר הזה שעוצר אותי לדבר הזה שנושא אותי. וזה יקרה. אני יודעת שזה יקרה.

 

 

     

    מה הקשר בין טרול ורוד לשיעורי שחייה? הקליקו על התמונה:

     

    "עכשיו תשב כאן ותראה מה זה. עכשיו אני הולכת לצוף בלעדיך. תהנה". הקליקו על התמונה (צילום: demm28 / Shutterstock)
    "עכשיו תשב כאן ותראה מה זה. עכשיו אני הולכת לצוף בלעדיך. תהנה". הקליקו על התמונה (צילום: demm28 / Shutterstock)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ענת לב-אדלר
    |
    |
    ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.