לפני גיוסה לצה"ל הייתה ענבל רייכלר נערה רגילה, ששגרת חייה בעירה קריית ביאליק כללה למידה לבחינות הבגרות, בילויים עם חברות וגלישת רוח בים - תחביב שהעסיק אותה כמעט כל יום. לקראת הגעתה לבקו"ם היא בחרה לשרת בפלוגת הלוחמות קרקל, שאז, ב-2001, הייתה בראשית דרכה. ארבעה חודשים אחרי שהחלה את הטירונות, השתתפה בתרגיל בירי חי, ששינה באחת את חייה. "לא היה תיק תרגיל, וגם לא תיק מינהלה ובטיחות, וסגן מפקד הפלוגה החליט שהוא מזיז את מטרות הירי על דעת עצמו", היא מספרת. "נוצר מצב שהמטרות של שתי החוליות שהשתתפו בתרגיל הצטלבו; החוליה השנייה פתחה בירי לעבר החוליה שלי, ואני חטפתי כדור בגב".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הרופא נוסע למקומות נידחים בעולם כדי להחזיר לילדים את החיוך
רייכלר הובהלה לבית החולים שיבא בתל השומר והחלה פרק חדש בחיים, שהיא ממש לא ציפתה לו. "ברגע שירו בי, הרגשתי כמו בקלישאה מהסרטים, שכל החיים שלי עוברים בסרט נע מול העיניים", היא נזכרת. "כשהגעתי לבית החולים, הביאו אותי ליחידה לטיפול נמרץ, שם הייתי שלושה חודשים. משם נדדתי בין מחלקות אחרות, ואחר כך הייתי עוד חצי שנה במחלקה שיקומית, שממנה שוחררתי הביתה והתחלתי את חיי הבוגרים על כיסא גלגלים".
בשנים שחלפו מאז הספיקה רייכלר ללמוד אדריכלות, לעסוק במקצוע, לחיות בזוגיות ולהיות אמא – אבל כל חייה התנהלו ביבשה בלבד. המגבלה שלה מנעה ממנה להגיע לים שאותו כל כך אהבה לפני הפציעה; גם גלישת רוח נראתה לה חלום בלתי מושג - אבל בחודשים האחרונים היא כבר מצליחה להגשים גם אותו.
צפו בה בים:
חתיכת שיעור לחיים
18 שנה לאחר מכן, רייכלר (36), כיום תושבת תל אביב, עדיין זוכרת כל שלב בתהליך. מיד עם סיומו של השיקום הקליני הגישו הוריה תביעה משפטית נגד משרד הביטחון, שבעקבותיה היא הוכרה כנכת צה"ל. במקביל, ערך הצבא תחקיר של תאונת האימונים, שבסופו מפקד הפלוגה וסגנו הודחו מצה"ל. "זו חתיכת תיק להפוך לנכה על כיסא גלגלים בגיל 18", אומרת רייכלר. "לוקח הרבה זמן להתרגל לזה, ובטח להשתקם. היו כמה שנים לא פשוטות, אבל אני זוכרת שבערך שנה אחרי שיצאתי מהשיקום, החלטתי עם עצמי: או שאני חיה כמו שצריך, או שאני פשוט לא חיה. זו הייתה החלטה מאוד מודעת שניסיתי ליישם אותה עד כמה שאפשר, וזה לא תמיד פשוט. ללמוד להיות עצמאית, ללמוד, לעבוד – זו חתיכת שיעור לחיים. זו החלטה שאני צריכה לקבל כל בוקר מחדש עד היום. אבל אני כבר 18 שנה עם כיסא גלגלים, וזה כבר חלק מהחיים שלי. יש עדיין קושי לא קטן, אבל בניתי את החיים שלי עם זה".
בשנים הראשונות לאחר הפציעה התרכזה בשיקום פיזי ומנטלי, שכלל פיזיותרפיה ולמידה של פעולות יומיומיות בסיסיות. ב-2006 נרשמה ללימודי אדריכלות באוניברסיטת תל אביב והבחינה שהבניין של בית הספר לאדריכלות, דווקא הוא, אינו מונגש לנכים. יחד עם התאחדות הסטודנטים יצאה למאבק למען הנגשת הקמפוס לנכים, וניצחה בו. במהלך לימודי האדריכלות היא גם פגשה את בת זוגה, שכיום היא נשואה לה, ולפני כשנה נולד להן תינוק. "התינוק משותף לשתינו", אומרת רייכלר, "אבל את עבודת ההיריון היא עשתה".
קרה שהרגשת שדלתות נסגרות בפנייך בגלל הנכות?
"הרגשתי בכל מיני מקומות את השוני. עצם זה שאני צריכה לבחור אם להיאבק במקומות לא נגישים או להשלים עם המצב, הופך אותי לאדם שונה. הרי אני אף פעם לא אוכל להיכנס לכיתה או למקום עבודה חדש כמו אדם רגיל, כי תמיד אצטרך לבדוק קודם אם המקום נגיש או לא – אבל בשנים האחרונות למדתי להכיל את זה ולהתמודד עם זה יותר טוב. היו כמובן גם מקרים מצחיקים: למשל, אני ברחוב, ופתאום מישהו מתחיל לדחוף אותי מאחורה. זה כמובן לא לעניין, וישר הפסקתי אותו. או שאני סתם יושבת בחוץ ומחכה לחברה, ושואלים אותי אם אני צריכה עזרה. אתה לא עובר ליד אדם לא נכה ושואל אם הוא צריך עזרה, נכון? מניחים שאני בצרה כי אני נכה. במיוחד מעצבן אותי שאנשים מפחדים לתת לי ביקורות או הערות כי אני נכה. זה קרה לי גם באוניברסיטה וגם במקומות עבודה. אבל לצד הקושי אני חושבת שהדברים האלה מחברים אותי מאוד לעשייה שלי היום".
והעשייה הזו מתרחשת בעיקר בים.
תחושת החופש המדהימה
אחרי הפציעה ניסתה רייכלר מספר פעמים להגיע לים, ללא הצלחה, ושנים חלמה על תחושת החופש והשחרור שהים הישרה עליה. לפני כשנה, בפגישה בארגון נכי צה"ל, סיפרה על רצונה לחזור לגלוש, ונאמר לה שעומד להתקיים אירוע יזמות מרתוני של עמותת "ריסטרט" בהשתתפות בעלי מקצוע שייצרו פתרונות טכנולוגיים ותכנוניים עבור נכים. רייכלר הצטרפה לאירוע, ונבנה עבורה גלשן מיוחד שבעזרתו היא חזרה לגלוש. "כשנכנסתי למים בפעם הראשונה עם הגלשן החדש, הבנתי את המשמעות של זה מבחינתי", היא נזכרת. "הרגשתי שוב את השחרור הזה, את תחושת החופש המדהימה שקיימת בגלישה – תחושה של חופש תנועה שאין לי מחוץ למים. אחרי שהצלחתי לגלוש, רציתי לאפשר לעוד אנשים במצבי להרגיש את זה".
יחד עם הצוות שבנה עבורה את הגלשן, היא הקימה את פרויקט Wave-ability, שחרט על דגלו את קידומה של חוויית הים והגלישה עבור אנשים בעלי מוגבלות. הפרויקט פותח בשיתוף עמותת "צעדים קטנים", התומכת בילדים חולי ניוון שרירים ובבני משפחותיהם, ועמותת "הגל שלי", המפעילה מרכז גלישה חינוכי בבת ים. לפני שלושה שבועות נערך אירוע ראשון שבו ילדים ונערים החולים בניוון שרירים נכנסו לים באמצעות גלשנים מיוחדים. "זו הייתה הפעם הראשונה שהילדים האלה בכלל הגיעו לים", מספרת רייכלר. "כל ילד היה מלווה במדריך ובארבעה מתנדבים, שנעשו מעין משפחה שלו. אנחנו רוצים שהילדים יחוו את הים, ואם מישהו מהם ירצה להמשיך עם זה וללמוד לגלוש בצורה יותר מקצועית, זה יהיה נהדר".
איך הילדים הרגישו כשהם נכנסו לראשונה לים?
"זו הייתה הנאה עצומה בשבילם. אני חושבת שהם נהנו גם מהפעילות החברתית וגם מהגלישה עצמה שנותנת להם כוח. אני יודעת שאני משתמשת בהרבה יותר שרירים כשאני נמצאת בים; יש לי חופש תנועה הרבה יותר גדול במים, וזה משליך מן הסתם על השימוש בגוף. זה גם תורם לפן הפסיכולוגי, שהוא חשוב לא פחות".
לפני מספר שבועות פתחו רייכלר וצוותה בפרויקט גיוס כספים בהדסטארט לקראת אירוע שייערך ב-6 בספטמבר בחוף אכדיה בהרצליה ושיציין הקמת קבוצת גלישה חדשה של בעלי מוגבלות. "הכסף שאנחנו מגייסים נועד לייצר שלושה גלשנים נוספים עבור הקבוצה החדשה", אומרת רייכלר. "קרן שוסטרמן וקהילת ROI עוזרות לנו במימון ובארגון. המטרה שלנו היא להנגיש את הים, לפתוח את המרחב הזה עבור אנשים עם מוגבלות. אני מרגישה שחוף הים בישראל הוא מרחב מאוד חברתי, וכשנכים לא יכולים להגיע אליו, זה אומר שאין להם חלק בעוגן מאוד חשוב של התרבות הישראלית".
יש עוד ישראלים שהים תופס חלק חשוב בחייהם. הקליקו על התמונה:
