פעמיים בשנה עוזב ד"ר צח שרוני את ביתו, את משפחתו ואת עבודתו וטס למקומות הנידחים ביותר בעולם. שם, בעזרת ציוד של הארגון האמריקאי Operation Smile, הוא מנתח שפות שסועות של פעוטות וילדים ובכך משנה את חייהם. "הסיפוק הוא אדיר", אומר ד"ר שרוני. "מדובר בניתוח פשוט יחסית, עם מעט מאוד סיבוכים, שמביא לתוצאה נהדרת: הוא מחזיר לילדים את האפשרות לחייך. היכולת ליצור שינוי כזה אצל אדם אחר היא מתנה שקיבלתי, ואני מרגיש חובה לחלוק אותה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- המאמנת האישית שגררה טראומה ישנה מילדותה בקיבוץ
ד"ר שרוני (46), תושב חיפה, הוא כירורג פלסטי בכיר בבית החולים רמב"ם, ויש לו גם קליניקה פרטית. בנסיעות שלו למקומות הנידחים הוא מגיע למציאות אחרת, גם מבחינת התנאים הפיזיים וגם מבחינת כמות הניתוחים. "אנחנו מגיעים לבית חולים קטן באיזשהו חור ומשתלטים על חדר הניתוח", הוא מספר. "כל הציוד מגיע איתנו במשאיות, ומה שנשאר נתרם לבית החולים. יש כ-20 ניתוחים בשבוע, יום העבודה קשה ולחוץ, ובלילה מגיעים למלון חצי כוכב שלא תמיד יש בו מזגן. זה לא כיף, אבל אחרי שעושים את זה פעם אחת, קשה להפסיק".
הכירו את ארגון Operation Smile:
כמעט לא רואים את הפגם
על המשלחות של ארגון Operation smile הוא שמע לראשונה כשהיה מתמחה. לדבריו, היה לו ברור מהרגע הראשון שהוא חייב להיות חלק מהן, אבל תנאי הקבלה לא היו פשוטים. "צריך להוכיח שיש לך ניסיון, אז בהתחלה הצטרפתי למשלחת כעוזר לרופא בכיר. רק אחרי כמה שנים ברמב"ם, ואחרי שסיימתי את ההתמחות, מנהל המחלקה המליץ עליי, ואז התקבלתי. אני מאוד שמח על כך: הוכח מדעית שהתנדבות היא דבר שמשחרר אנדורפינים ומוריד סטרס ולחץ דם, והכוונה היא לא לכתיבת צ'ק אלא לפעילות התנדבותית מעשית".
כל נסיעה נמשכת כשבועיים ומתחילה במיון מטופלים. "מגיעים כמה מאות, אבל יש רק כ-100 ניתוחים, כך שמקבלים את אלה שבעדיפות, ואת השאר דוחים למשלחת הבאה. קודם אנחנו מטפלים בשפה, ורק אחר כך בחך, כי זה Operation Smile, רצון לתת להם חיוך".
במשלחת חברים כ-50 איש מכל העולם: חמישה-שישה רופאים ואיתם אחיות, מרדימים, אנשי צוות טכני, קלינאי תקשורת ועוד. "אני תמיד נוסע יחד עם ד"ר עומרי אמודי, כירורג פה ולסת מרמב"ם, ואנחנו שני הישראלים היחידים", אומר ד"ר שרוני.
הייתה פעם התייחסות שלילית לעובדה שאתם יהודים מישראל?
"אין בכלל אינטראקציות שליליות במשלחת. יצא לי לעבוד עם מנתחות ממרוקו; הסתדרנו מצוין, וקיבלנו הזמנה לבוא לבקר שם. למשלחות מגיעים רק אנשים חיוביים ונחמדים, ובין הנסיעות אנחנו שומרים על קשר בקבוצות ווטסאפ".
עד כה הוא נסע להודו, לווייטנאם, לאתיופיה, לגאנה ולפיליפינים. "התנאים במקומות האלה קשים, אבל דווקא מבחינת ציוד לא חסר כלום, כי הכל נתרם על ידי חברות אמריקאיות", הוא אומר.
מה המקרה הכי מרגש שאתה זוכר?
"כולם מרגשים, אבל המקרה שהכי זכור לי הוא של תינוקת אתיופית שנולדה עם שפה שסועה, כשאבא שלה חי בבלגיה. בגלל הפגם לא היו מוכנים לשלוח לו תמונה שלה. הוא פנה אלינו מבלגיה, וניתחנו אותה. אחרי שלוש שנים הוא שלח לנו תמונה שלה. אני בדרך כלל לא זוכה לראות את הילדים האלה כשהם גדלים, רק את אלה שמסתבכים, ומהתמונה שקיבלתי יכולתי לראות שכמעט לא רואים אצלה את הפגם".
יש סיבה לכך שהשפה השסועה פחות נפוצה בארץ מאשר בחו"ל?
"בארץ אחוז המקרים הוא אחד ל-800 הריונות, ואילו בהודו זה אחד ל-200. הפגם הזה מתגלה כבר בסקירת המערכות הראשונה, ובארץ ברוב המקרים עושים הפלה. הרי מדובר בחיים שלמים של ניתוחים ושל הסתרת הפגם. זה אמנם לא דבר מסכן חיים, אבל גם לא סיפור פשוט. את הניתוח הראשון עושים בגיל שלושה חודשים. לפעמים גם האף שסוע, ונשארת צלקת, שהבנים מסתירים עם שפם והבנות מסתירות עם מייק-אפ. רוב המטופלים שלנו מגיעים ממגזרים שבהם אין אופציה להפלה, ואנחנו נתקלים גם בבני 20 שעדיין לא נותחו, וכל השנים הוחבאו בבית".
צפו בסרטון בנושא:
זו לא גברת
ד"ר שרוני החל את הקריירה שלו כרופא צבאי. הוא למד בעתודה, ואחרי שסיים את הלימודים שם, שירת כרופא קרבי, בין השאר בלבנון וביו"ש. "בתקופה שהייתי במוצב בלבנון, בעיקר השתדלתי לא להיפגע מפצמ"ר בדרך לחדר האוכל", הוא אומר. "לא היו אז הרבה פצועים לטפל בהם. למעשה, היו יותר הרוגים מפצועים. זאת הייתה תקופה לא פשוטה בכלל". בשלב מוקדם החליט שהוא חייב להיות כירורג פלסטי. היום הוא לא מצטער על כך, אבל גם לא ממליץ לילדיו ללכת במסלול הזה. "בארץ יש כ-24 אלף רופאים, ומתוכם רק 200 פלסטיקאים", אומר שרוני. "כרופא צבאי הייתי קופץ למחלקה ברמב"ם בסופי שבוע או מתנדב לתורנויות שם כדי שיכירו אותי. רק בגיל 32, כשכבר הייתי אב לילד, התחלתי לעבוד בזה".
מה משך אותך לפלסטיקה?
"זה תחום מדהים שיש בו הכל – גם גידולים וגם אסתטיקה. אנחנו מטפלים בכל דבר אפשרי בגוף, והסיפוק הוא מיידי. מיד מגיעים לתוצאות, רואים אותן, וזה נותן תחושה נהדרת. זה גם סוג של אמנות. אנחנו בעצם מעצבים מחדש את הפה או את האף. אם לפלסטיקאי אין חוש אסתטי, זה ניכר בתוצאות הסופיות".
לדבריו, גם הניתוחים הקוסמטיים שהוא מבצע בארץ, בדיוק כמו ניתוחי השפה השסועה, משנים את החיים של המנותח. "זה הרי מגיע ממקום של חוסר ביטחון, לא של מראה חיצוני. אם פעם לא הייתי מקבל נשים לניתוח באוזניים, או אומר להן שהאף שלהן בסדר, היום אני עושה את הדברים הקטנים האלה, ופתאום קורה שמישהי שכל חייה הלכה עם שיער פזור כדי להסתיר את האוזניים, הולכת עם שיער אסוף. יש גם נשים שבפעם הראשונה מעזות להצטלם בפרופיל".
לניתוחים קוסמטיים יש סטיגמה מאוד לא מחמיאה.
"הקונוטציה בציבור היא שלילית, ובגדול, הציבור צודק. אני עושה את זה בשביל הפרנסה, אבל לא עושה כל דבר: אני דוחה כ-50 אחוז מהמטופלים. לא אעשה ניתוח אף כדי להוריד רק מילימטר. זה אמנם ניתוח ששיעור ההסתבכויות בו הוא נמוך, אבל הסיכון קיים תמיד, ואם אין רווח גדול מבחינת המטופל, לשנינו לא שווה להיכנס לניתוח. גם לא אזריק יותר מדי בוטוקס, ואם מישהי באה להגדלת חזה רק כי בעלה דחף אותה לכך, אני אוטומטית אומר לא. אין סיכוי שהיא תהיה מרוצה. מחקרים בארצות הברית העלו ששיעור הגירושים עולה אחרי ניתוח הגדלה".
אתה מנתח רק נשים?
"מגיעים גם גברים, אבל מעט, וכבר היה לי מקרה של הגדלת חזה, שרק שעה לפני הניתוח גיליתי שמדובר בגבר".
אשתו ואם שלושת ילדיו, ד"ר לורה שרוני, היא פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית. "יש מטופלים שאני מתבדח איתם שאולי הם צריכים ללכת אליה ולא אליי", הוא אומר. "אבל אחרי 24 שנות נישואים אני יודע שלפעמים קל יותר לטפל בשריטה של מישהו באמצעות ניתוח קטן אצל פלסטיקאי מאשר בטיפול ארוך אצל פסיכולוג".
ואת אשתך ניתחת?
"מעולם לא. יש לה מספיק ביטחון עצמי".
הרופא סיים מילואים ומיד טס לעזור לנפגעים בגואטמלה. הקליקו על התמונה:
