לפתח הר געש: הרופא סיים מילואים ומיד טס לעזור לנפגעים בגואטמלה

ימים אחדים לפני ההתפרצות הקטלנית האחרונה של הר הגעש פואגו שבגואטמלה, ב-3 ביוני - חזר ד"ר אייל פוקס, רופא בכיר במכון הריאות של בית החולים רמב"ם בחיפה, משירות מילואים ממושך. אשתו, שבזמן היעדרותו נשאה בנטל הטיפול בשלושת הילדים, שמחה שהוא חזר לקחת חלק במאמץ המלחמתי בבית. על המשפחה עברו מספר ימים רגועים, ואז שוב נאלץ ד"ר פוקס לצאת מהשגרה.

עוד בערוץ אנשים:

• מיהו מורה הדרך הירושלמי שמציע טיול למאה ה-12?
• מיהו ראש ממשלת ישראל שהתנדב לקצץ בשכרו?
• מיהו המחזאי המהולל ששקע בדיכאון בגלל ביקורת של קולגה?
  

"הנהלת בית החולים ביקשה שאצטרף למשלחת שנוסעת לטפל בנפגעי האסון בגואטמלה, ומיד אמרתי כן", הוא מספר. "אשתי עוד לא ידעה על זה. תיארתי לעצמי שהיא לא תאהב את הרעיון, אבל היא הבינה ושיתפה פעולה. על דבר גדול כזה אתה לא יכול להגיד לא. עזבתי הכל והצטרפתי".

משלחת הסיוע מישראל כללה שמונה אנשים, ולצד ד"ר פוקס (38) השתתפו בה נציג של האגף לשעת חירום במשרד הבריאות, שעמד בראשה, ושישה אנשי צוות מיחידת הכוויות של בית החולים שיבא בתל השומר. "רציתי לארגן ציוד רפואי, אבל אמרו לי לא להביא שום דבר – רק את עצמי", מספר הרופא מרמב"ם. "למחרת בשש בבוקר כבר עלינו למטוס".

צפו בכתבה על האסון בגואטמלה, ששודרה בכאן 11:

המטרה איחדה אותנו

הר הגעש פואגו הוא חלק מרכס סיירה מדרה דה צ'יאפס, שנמצא במקביל לחוף המערבי של גואטמלה. גובהו 3,763 מטר, והוא אחד מהרי הגעש הפעילים במדינה: פעילותו נמשכת כמעט כל הזמן, עשן נפלט מפסגתו כמעט מדי יום, אבל העוצמה היא נמוכה. התפרצויות עזות מתרחשות רק לעיתים נדירות. האחרונה שבהן, שהייתה לפני חמישה שבועות, גבתה את חייהם של מאות בני אדם וגרמה לפציעתם של אלפים.

הסיוע מישראל התארגן במהירות, והמשלחת ניסתה להגיע לגואטמלה כמה שיותר מהר כדי לעזור בשלבים הראשוניים והקריטיים של הטיפול בפצועים. "יצאנו שלושה ימים אחרי ההתפרצות", מספר ד"ר פוקס, "בלי לדעת לאן בדיוק אנחנו נוסעים, מה צריך להביא, איזה תנאים יש שם. הכל היה תוך כדי תנועה. כשהגענו, התברר שזה היה השלב האחרון של הטיפולים האקוטיים: רוב הפצועים פונו; חלקם טופלו ואחרים חיכו לאבחון. אם היינו מגיעים יומיים-שלושה לאחר מכן, כבר לא היה נשאר לנו מה לעשות - אולי רק לעזור בשיקום".

רוב חברי המשלחת הישראלית השתתפו במשימות דומות והיו מתורגלים במצבים מסוג זה, אבל לד"ר פוקס זו הייתה הפעם הראשונה. "בהתחלה הייתי קצת אאוטסיידר", הוא אומר, "אבל החוויה עשתה את שלה ונרקם בינינו חיבור מדהים. היינו כל הזמן ביחד, והאווירה הייתה נהדרת. כולם הרגישו שהם עושים משהו חשוב. המטרה איחדה אותנו".

ד"ר פוקס ליד מיטתה של ילדה פצועה. "לא ויתרנו על אף מטופל"

מיד אחרי הנחיתה בגואטמלה סיטי הובאו הישראלים לשני בתי חולים שבהם טופלו כ-100 מפצועי האסון, וייעצו לרופאים המקומיים איך להתמודד עם הפגיעות. "עברנו פצוע-פצוע", אומר ד"ר פוקס, "ולא ויתרנו על אף מטופל. זה לקח לא מעט שעות". חלק מהמטופלים נחרתו בזיכרונו במיוחד. "פגשנו אדם שהיה ראש קהילה באחד הכפרים שנהרסו. הוא לא היה מוכן לעזוב את הכפר ולכן נחשף לעשן רב ויצא עם כוויות קשות. פינו אותו כמעט בכוח. לא יכולנו לתקשר איתו, כי הוא לא דיבר אנגלית, אבל היו שם בני משפחה שתקשרו איתנו דרך מתורגמנית. מטופל אחר שמאוד עזרנו לו היה אדם בן 70 עם אחוזי כוויות גבוהים וקושי בנשימה. הסברנו לו מה מצבו והוא נתן לנו לטפל בו ואחר כך הודה לנו ואמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. מאוחר יותר המתורגמנית אמרה לי שהוא שוב חש ברע. בדקתי אותו שוב, דיברנו קצת, עזרתי לו עם החמצן והוא שוב הודה לי. אני לא יודע אם הוא באמת הרגיש יותר טוב מבחינה פיזית, או שהוא הרגיש טוב עם עצם זה שמתייחסים אליו".

לדבריו, במקרים מסוימים, עצם הנוכחות של הישראלים והרצון הטוב שהפגינו הספיקו לאותם אנשים שבתיהם ומשפחותיהם נקברו תחת לבה רותחת. "הייתה בחורה צעירה שאיבדה כמה מבני משפחתה. היא הייתה במצב רפואי טוב, עם פגיעות שטחיות בלבד, אבל האסון המשפחתי שעברה היה מאוד קשה. למרות זאת, היו לה כוחות לשמוח על בואנו ולהודות לנו. זה לא מובן מאליו כשעולמך חרב עליך. אנחנו באנו לשם עם הצניעות שלנו, אבל מבחינתם היינו יועצים גדולים מהעולם המערבי, ומה שאמרנו היה קדוש".

עוזרים לילדה שניצלה מההריסות. "מה שאמרנו היה קדוש"(צילום: ד"ר אייל פוקס)

שני כפרים שלא נשאר מהם כלום

למחרת נסעה המשלחת כשעה וחצי לבית חולים באזור הר הגעש. זה היה מוסד קטן ולא משוכלל, ומכיוון שהתשתית בו לא אפשרה לטפל בכל הפצועים, הוא הפך לבית חולים ממיין. "הרופאים שם חילקו את המטופלים לשתי קבוצות: בחולים הקלים יותר טיפלו בעצמם, ואת הקשים שלחו לבית חולים בגואטמלה סיטי. עם אפס תשתיות וחמישה רופאים בלבד בכל בית החולים, עשו שם עבודה יפה. שם באמת הרגשנו שנדרשו לעזרתנו.

"אחר כך לקחו אותנו לאזור האסון וראינו את ההרס הגדול. שני כפרים שם נהרסו לגמרי. גשם טרופי יחד עם תערובת של לבה ובוץ כיסו הכל עד גובה התקרה של הבתים. משני הכפרים האלה לא נשאר כלום. שני נהרות באזור התמלאו אפר, בוץ ולבה חמה. בכל השטח פעלו אנשי חילוץ: כולם היו עם בעיות נשימה, כולם הרכיבו מסכות, עבדו והשתעלו. תוך כדי עבודה נתנו להם משאפים".

יותר מכל זעזע אותו בית ילדים שהוקם עבור ילדים ניצולים שמשפחתם במקרה הטוב לא אותרה ובמקרה הרע לא שרדה. "זה היה מבנה שהפכו אותו לבית ילדים. היה שם מאוד צפוף. הילדים פונו לשם כי לא היה להם מקום אחר לחזור אליו, והמראות היו קשים. פצועים אני רגיל לראות ביום-יום שלי, אבל מראות של אזורים הרוסים הם לא משהו שאני רגיל אליו".

איך חוזרים לשגרה אחרי מראות כאלה?

"חוזרים. היינו שם שבוע, ואחר כך אתה חוזר ליום-יום, למשפחה, לעבודה, כאילו לא היה שום דבר. עכשיו, כשאנחנו מדברים, זה מחזיר אותי אחורה, ואני מאוד שמח שהייתי שם. זה היה אחד משיאי הקריירה שלי. אירוע מרגש ומספק".

בשביל אירועים כאלה הולכים ללמוד רפואה, לא?

"אין ספק שזה מהאירועים האלה שאתה אומר לעצמך: 'איזה מזל שאני יכול לעשות את מה שאני עושה'. זו הרגשה טובה לתרום במקומות שבהם באמת צריכים אותך. זה שונה לחלוטין ממה שאנחנו עושים ביום-יום מבחינת סוג העבודה, אבל הגישה היא אותה גישה, והכוונות הן אותן כוונות".

______________________________________________________

נסיבות חייו של ד"ר מיכאל אטלס הביאו אותו למצבים מיוחדים במינם. הקליקו על התמונה:

"במשפחה לא התנגדו לנסיעות שלי". הקליקו על התמונה (צילום: יובל חן)