פעם בחודש אורז הגינקולוג ד"ר מיכאל אטלס את תיק הרופא שלו ומצטרף לשיירה של רופאים ישראלים שנוסעת בהתנדבות לטפל בפלסטינים בשטחים. אם צלחתם את המשפט הזה ועדיין לא הקלדתם בתגובה: "עוד שמאלני/ יפה נפש/ אכול שנאה עצמית (כל התשובות נכונות)" – כדאי לכם להמשיך לקרוא. האמת, כדאי שתמשיכו בכל מקרה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הקצין הדתי מגולני יצא בשאלה, החל לרקוד ונישא לגבר היזמים הצעירים שמביאים את שיקגו לארץ במשחק מקורי העולה מרוסיה שלא ישנה בלילות כדי להגשים את עצמה
כי מיכאל אטלס הוא גם מישל, הילד בן השנה שהוסתר בצרפת מהנאצים; והוא גם קצין צה"ל שקיבל את עיטור המופת על הצלת חיילים פצועים תחת אש צלפים במלחמת ההתשה; והוא גם אחיו של ד"ר פייר אטלס, שנהרג בפיגוע של מחבל מתאבד ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא נשוי לאיטה, מעצבת פנים ושפית ("היא סגרה את המסעדה בזמן האינתיפאדה, כשאנשים התחילו להתפוצץ במסעדות"), אב לשלושה, סב לארבעה, תושב קריית אונו - ואדם שהביוגרפיה שלו מצטלבת לכל אורכה עם ההיסטוריה היהודית והישראלית.
לרגע לא חשבתי שאחי באוטובוס
הוא נולד ב-1943 בכפר בדרום-מערב צרפת, "חור קטן עם פרות ועזים". מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה. "הגרמנים היו בכפר שלנו", הוא מספר, "ואבא שלי נלחם בהם במסגרת הרזיסטנס והיה מפוצץ עם מטענים רכבות שלהם". אביו היה מהנדס חשמל, מהמעטים שפעלו באזור, "ומכיוון שהיה נחוץ, לא מסרו אותנו לנאצים, אבל ב-1944 הגרמנים כבר אספו את כל היהודים, ונאלצנו להסתתר בכפר סמוך".
לפני מספר שנים איתר אטלס את האישה שעזרה למשפחתו להסתתר. "היא הייתה המזכירה של ראש הכפר וזייפה בשבילנו תעודות זהות ותלושי מזון. כשהיא מתה, נשאתי את הארון שלה על הכתפיים. הבת שלה אמרה לי: 'אמא החזיקה אותך כתינוק, ועכשיו התור שלך להחזיק אותה'".
המשפחה לא ניהלה אורח חיים יהודי. "רק בגיל שש גיליתי שאני יהודי. זה קרה במשתנות של בית הספר. כששאלתי את אמא למה אני ככה, היא אמרה לי שאנחנו ממקור אחר, ושיום אחד ניסע לפלסטינה". הם עשו את זה ב-1951. מיכאל ואחיו הבכור, פייר, רצו להיות רופאים כבר מגיל צעיר, ושניהם הגשימו זאת: האח למד רפואה בצרפת, ואחרי שחזר לארץ, שירת בצה"ל כרופא, ומיכאל למד רפואה כעתודאי ושירת כרופא קרבי.
ב-3 בדצמבר 1969 פשט צה"ל על בסיס מחבלים בדרום לבנון, וסגן ד"ר מיכאל אטלס פיקד על הצוות הרפואי שטיפל בנפגעים. הוא ביצע ניתוח באחד הפצועים תחת אש צלפים, ובהמשך טיפל באותם תנאים בארבעה חיילים נוספים - "וכל זאת עשה לאחר מסע רגלי ממושך בשטח הררי קשה ביותר, כשהוא עמוס ציוד רפואי כבד", כך דווח. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת. "מה יש לי לספר על זה?" הוא תוהה. "רופא – אם הוא לא עשה את תפקידו, הוא פושע, ואם הוא עושה, אז הוא גיבור? היה צריך לטפל בפצועים, ומישהו היה צריך לקבל את האות, אז אני קיבלתי".
במהלך שירותו הצבאי החליט שהוא רוצה להתמחות בגינקולוגיה, ועם סיום ההתמחות החל לעבוד בבית החולים שיבא בתל השומר כאחראי מיון נשים - תפקיד שמילא 30 שנה. "בגיל 60 החלטתי לעזוב את בית החולים, כי רציתי לבלות לפחות ארבעה חודשים בשנה בכפר בצרפת, וזה מה שאשתי ואני עושים מאז".
אחיו פייר היה אחד מ-22 ישראלים שנהרגו ב-19 באוקטובר 1994, בפיגוע שביצע מחבל מתאבד באוטובוס קו 5 שנסע ליד כיכר דיזנגוף בתל אביב. "אחי אף פעם לא נסע באוטובוסים", אומר ד"ר אטלס, "אבל באותו בוקר הוא הכניס את הרכב שלו למוסך ונסע באוטובוס כדי לבקר את הנכד החדש שלו, שגר בסוף דיזנגוף. נוסעת שניצלה מהפיגוע סיפרה לי אחר כך: 'נכנס לאוטובוס אדם משונה ושאל, מה זה? יש מזגנים באוטובוסים עכשיו?'
"הקליניקה שלי הייתה 150 מטר משם. כשסיפרו לי שהיה פיגוע, עליתי לכיכר להשקיף; ראיתי את האוטובוס השרוף, ולרגע לא חשבתי שאחי שם. החששות התעוררו רק בערב, כשהוא לא חזר הביתה. מי שזיהה את הגופה שלו היה פרופ' יהודה היס, ראש המכון הפתולוגי, שהיה חבר שלו. פייר היה רופא לב בתל השומר; רופא מצוין ואהוב מאוד, שטיפל גם בהרבה ערבים".
לאן הכסף הולך
לדבריו, אין לו ולא היה לו מעולם שום רצון לנקום בפלסטינים על רצח אחיו. אפילו כעס אין בו. "יש צער, אבל לא כעס", הוא אומר. "הרי המחבל לא בא להרוג במיוחד את פייר אטלס. אני מצטער על אחי כמו שמצטערים על אח שנהרג במלחמה. נכון שהוא היה אזרח תמים, מאוד לא מעורב פוליטית, באמת קורבן, אבל הבחור שפוצץ את עצמו היה גם הוא קורבן של המלחמה. אני לא מצדיק את המלחמה ובוודאי לא את הפיגועים, אבל אין בי כעס על הפלסטינים. יכול להיות שהיו אזרחים גם ברכבות הגרמניות שאבא שלי שם בהן מטענים. במלחמה מלוכלכת נהרגים אזרחים תמימים".
הגישה הזו גורמת לו להתנדב כבר יותר מ-15 שנה בעמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א), שמעניקה עזרה רפואית לפלסטינים תושבי השטחים שאין להם גישה לשירותי רפואה. בכל אחד מביקוריו החודשיים הוא מטפל בכ-20 נשים, כך שעד היום עברו תחת ידיו אלפי פלסטיניות.
התחלת לנסוע לשם שנים אחדות אחרי הפיגוע שבו נהרג אחיך. איך הגיבו בני המשפחה והחברים?
"אף אחד לא התנגד. יש לי ילד ימני בדעותיו, ואנחנו תמיד רבים, אבל גם הוא אף פעם לא שאל אותי משהו כמו 'איך אתה יכול?' בניגוד אליו, אני נוטה לשמאל, אם כי באוטובוס של רל"א אני 'הימני', ואני לא יכול להגיד שההזדהות שלי עם הפלסטינים היא שלמה. מצד אחד, הם בני אדם, עם אותם כאבים, חולשות ומחלות כמו שלנו, אבל יש הבדל גדול: הם לא מסוגלים להקים מדינה. יש שם אנשים טובים, אבל העם לא בשל למדינה, אלא אם זו תהיה דיקטטורה מושחתת. אתה רואה את הכאוס בטול כרם: אין עצים, אין פינות ירוקות. בבתי הספר שאליהם אנחנו מגיעים, אין חימום בדרך כלל, ולא תמיד יש בכלל חשמל - שלא לדבר על זה שאין שם מערכת רפואית. למה במשך 50 שנה הם לא יכלו להקים מערכת רפואית? הם מקבלים מיליונים מאונר"א, אז לאן הכסף הולך?"
ועם כל ההשגות וחילוקי הדעות, בפעילות שלו יש בעיקר רגעים מרגשים. "בכל נסיעה יש משהו מרגש", הוא אומר. "פעם אחת, למשל, ירדתי מהרכב לפני מחסום צה"ל, והחייל כיוון אליי נשק וקרא: 'אל תתקרב, אחרת אני יורה'. זה היה מרגש, כי הבן שלי פיקד על מחסום כזה חודשיים קודם. הרגשתי שמצד אחד אני מייצג את מי שהקים את המחסום הזה, ומצד שני אני מאלה שרוצים לעבור אותו".
פחדת באותו רגע?
"תיארתי לעצמי שהחייל לא יירה, אבל האם אי פעם חשבתי שחייל ישראלי יכוון אליי נשק?"
גם המפגש עם האוכלוסייה המקומית יוצר מצבים מורכבים. "בדרך כלל אנחנו עורכים את הטיפולים בבית ספר מקומי, אבל לפעמים אנחנו מטפלים גם בבתים פרטיים. באחת הפעמים נכנסתי לבית וראיתי על הקיר תמונה של שאהיד עם קלצ'ניקוב. חשבתי לעצמי, מה פייר היה אומר על זה, ומי יודע, אולי זה אותו שאהיד שהתאבד באוטובוס שלו".
מה מניע אותך?
"אני עושה את זה גם מסיבה הומניטרית וגם כדי שהם יראו ישראל אחרת ואני אראה פלסטינים אחרים. כשאני חוזר משם, אני מרגיש שעשיתי משהו, שהראיתי דמות אחרת; הוכחתי שלא כל הישראלים מגרשים ויורים".
כתבה על עמותת רל"א ששודרה בערוץ 10:
הפציינט המרשים והמסוכן
כשהחזיק אטלס מרפאה בתל אביב, בעשורים האחרונים של המאה הקודמת, היו לו לא מעט מטופלים פלסטינים. "בתקופה ההיא הם היו נכנסים לארץ בצורה חופשית, במכוניות עם לוחיות רישוי ירוקות או כחולות". בין הפציינטים היה זוג רופאי שיניים - "מרשימים מאוד. הבעל היה יפה במיוחד, עם עיניים ירוקות: לא מראה ערבי טיפוסי". בין הרופא למטופליו נוצר קשר הדוק שכלל שיחות לתוך הלילה. "היה להם חזון של שלום בין העמים, וזה היה מעודד לשמוע".
לימים פתח אטלס את העיתון וגילה שאותו גבר יפה תואר היה לא אחר מראש התנזים בטול כרם, ד"ר תאבת תאבת, שחוסל ביום האחרון של שנת 2000. "זה היה כמו לגלות שמישהו קרוב אליך נהרג", הוא אומר.
באחת הנסיעות הראשונות שלו לטול כרם במסגרת רל"א, עבר אטלס בכיכר הקרויה על שמו של תאבת, וזה עורר בו רצון לשוחח עם האלמנה. "זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי איתה מאז מה שקרה. דיברנו על בעלה; סיפרתי לה גם על אחי פייר ואמרתי: 'הנה, זה חזון השלום - כל אחד משלם מחיר במשפחה שלו'. זה היה רגע מרגש מאוד. אני בטוח שאין הרבה ישראלים שהתקשרו להביע את צערם על כך שראש התנזים בטול כרם נהרג. אבל עשיתי את זה כרופא וכאדם, לא כישראלי".
_______________________________________________________
יובל רוט: "דווקא כי אני אח שכול, ברור לי שחייבים להגיע להסכם". הקליקו על התמונה:
