רה"מ ביקש מהציבור להדק חגורה - וסיפר שגם הוא בעצמו קיצץ בשכרו
בשיא המיתון של 1966 נשא לוי אשכול נאום מיוחד לאומה. חלק מהדברים יכולים היו להיאמר גם היום, אבל פרטים מסוימים כבר ממש לא אקטואליים
באמצע שנות ה-60 פקדו את המדינה קשיים כלכליים רבים, ונדמה היה שהיא כבר לא מצליחה לאפשר לאזרחיה לחיות ברווחה שאליה הורגלו: פחות משקיעים הגיעו מחו"ל, כספי הפיצויים מגרמניה פחתו, העלייה הצטמצמה, גם הריבוי הטבעי פחת, והביקוש לדירות ירד והביא לשפל בענף הבנייה שהשפיע על ענפים אחרים. עסקים קרסו.
תום שגב כותב בספרו "1967" שבאותה תקופה נכנסה ללקסיקון הישראלי מילה חדשה – "מיתון". בפברואר 1966 היה המצב כל כך קשה, והאזרחים היו כל כך מוטרדים ממנו, שראש הממשלה לוי אשכול (1969-1895), שנכנס לתפקיד ב-1963, חש צורך להרגיע את התושבים באמצעות נאום מיוחד ברדיו.
סרטון קצר על לוי אשכול:
"ערב טוב לכם", פתח אשכול. "אני רוצה לשוחח אתכם כמה דקות על הנושא המעסיק בימים אלה את כולנו - אתכם, אותי ואת חבריי בממשלה. אני יודע כי בימים שבהם המצרכים בחנות מתייקרים, המיסים עולים והמשפחה צריכה לערוך מחדש את תקציבה – בימים שכאלה אין האזרח נוטה לחלוק מחמאות לממשלתו ולאיש העומד בראשה. יכול אני להבין זאת. יכול אני להבין את בעיותיו של האזרח, המנהל את משק ביתו".
בשלב הזה הסביר ראש הממשלה מה ציפיותיו. "רשאי אני", אמר, "לדרוש מהאזרח אותה מידה של הבנה לבעיותיה של הממשלה, המנהלת את משק המדינה". אשכול ניסה ליצור תחושה של הדדיות ושל אחריות משותפת לאזרח ולממשלה. "ודאי תסכימו איתי כי הדאגה למשק המדינה היא בסופו של דבר הדאגה האמיתית למשק הבית. כלכלה בריאה ומתקדמת היא התנאי האמיתי להבטחת רמת חיים הוגנת לכל אחד ואחד מאיתנו".
כדי לחזק את תחושת האחריות, הסב ראש הממשלה את תשומת ליבם של המאזינים לכך ש"בחמש השנים האחרונות זינקה רמת החיים שלנו לגובה מעורר תימהון. בממוצע, מתבטאת עלייה זו ב-35 אחוזים. תופעה זו אין לה תקדים בעולם כולו. למרות היוקר, למרות המיסים, אנו מתלבשים היום הרבה יותר טוב, אוכלים הרבה יותר טוב. למרות הטענות, למרות המענות, אלה החליפו דירתם בדירה מרווחת יותר, אלה רכשו רהיטים חדשים, אלה ציידו את דירתם בכיריים משוכללים, במכשירי טלוויזיה, בשואבי אבק. פלוני קנה קטנוע, אלמוני – מכונית. למרות הטרוניות והמחאות על יוקר ועל מיסים – האם ישנם רבים בתוכנו אשר יאמרו בכנות כי לפני חמש שנים היה מצבם גרוע יותר? אינני חושב שיימצאו רבים כאלה".
מכאן המשיך אשכול והסביר מה מקור השגשוג שאזרחי ישראל ידעו עד כה. "תשאלו כיצד הגענו לכל זאת? האם באמת עבדנו כולנו קשה יותר? האם באמת ייצרנו הרבה יותר? כולם יודעים שאין זה ההסבר כולו. סכומי כסף עצומים גייסה הממשלה בחוץ לארץ: מיהודי העולם, מממשלת ארצות הברית, מממשלת גרמניה המערבית וממשקיעים פרטיים. בעזרת הכסף הזה הצלחנו לפתח את מדינת ישראל בקנה מידה שאין דומה לו. תנופת הפיתוח האדירה הביאה למצב של גאות, פרוספריטי, שהכל נהנו ממנו, מי יותר ומי פחות". המשמעות: לא בזכותכם חייתם עד כה בנוחות, אלא הודות לממשלה, שהצליחה לגייס כספים.
ואז התפנה ראש הממשלה לנזוף בשומעיו. "הרשו לי לומר בנקודה זו כמה דברים קשים ואולי בלתי נעימים: הגאות הזאת, בממדיה אלה, גרמה, לדאבוני, לבולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה". כלומר, הציבור הוא האשם בהידרדרות הכלכלית. "כל קבוצה, קטנה כגדולה, ניסתה לחטוף יותר, לדהור מהר יותר במרוץ של רמת החיים". הממשלה, מצידה, "הזהירה, חזרה והזהירה, כי אין בכוח המשק לעמוד בתביעות השכר המופרזות, המסוכנות. לא רבים שעו לאזהרות". כתוצאה מכך, "פרצו שביתות בשרשרת ארוכה ופראית. היו איומים בשביתות ובהשבתות; והממשלה, שהועמדה לא אחת בפני הברירה המסוכנת – שיתוק המשק או ויתור לתביעות – נאלצה, לעיתים, מתוך הכרת המצב הביטחוני ומתוך דאגה לעתיד קיומנו וקידומנו – לוותר. התוצאה מכל זאת הייתה ההכרח בהעלאת המיסים".
אמנם, הממשלה יכלה, כדי להימנע מביקורת, לקצץ בשירותים שהיא נותנת לאזרחים – בתקציבי החינוך, בשירותי הבריאות, בבינוי, בשיקום שכונות - אבל לא עשתה זאת כדי לא להטיל את הנטל דווקא על מעוטי היכולת. "אני משוכנע", אמר אשכול, "כי גם היותר אמידים בתוכנו, בכך אינם רוצים". והמסקנה הבלתי נמנעת: "לא נותרה לנו איפוא אלא הדרך הבלתי פופולרית, הדרך בה הלכנו".
ראש הממשלה המשיך ואמר כי "יותר ויותר אנשים, נפקחות עיניהם לראות את המצב לאשורו". אמנם, "עוד תמול שלשום עמדו האנוכיות והדאגה העצמית של פרטים ושל קבוצות בראש מעייניהם", אבל לאחרונה "מחשבתם של יותר ויותר אנשים מתבהרת", ו"יצר האגואיזם מתחיל לפנות מקום לתחושה של אחריות לאומית". כדי להוכיח זאת, הזכיר את "תנועת ההתנדבות של קבוצות ויחידים, שהביאו נכונות לוותר על חלק משכרם", שיבח אותה ודרבן מגזרים נוספים לעשות זאת. גם הוא עצמו, הדגיש, ואיתו שאר שרי הממשלה, הודיעו שיוותרו על חלק משכרם.
אשכול המשיך והסביר איזה קיצוצים נוספים מתכננת הממשלה, ושב והפציר באזרחים: "אל יחשוב כל אחד ואחד מאיתנו כיצד אוכל אני ליטול לעצמי פרוסה גדולה יותר מן העוגה. הבה נעשה כולנו יד אחת להגדלת העוגה כולה". בלי שיתוף פעולה של העם, הדגיש, "אין ממשלה יכולה לבצע בהצלחה מדיניות כלשהי". אבל "אני מאמין בעם הזה", הכריז. "אני מאמין כי עם שידע להוכיח עצמו בימי מסה ומבחן, קשים לאין שיעור מימים אלה, יידע גם עתה להתעלות מעל חשבונות שעה והנאות בנות חלוף ולזהות את טובתו שלו עם טובת הכלל". את נאומו סיים אשכול במילים: "אם אתה, אם את, דואגים באמת למחר שלכם – עשו משהו למענו היום".
בחודשים הבאים גבר המיתון. אנשים קנו כמויות קטנות יותר של מזון. בעלי חנויות בגדים ונעליים התלוננו על ירידה של עשרה עד 15 אחוזים בהכנסותיהם. אלפי דירות לא נמכרו. אחד הבנקים התמוטט.
בשנה שאחרי נאומו של אשכול ברדיו התרבו תקריות האש בגבול עם סוריה. הסכסוך איתה החריף בשל חדירות מחבלים משטחה וירי של הסורים על חקלאים ישראלים שעיבדו קרקעות ליד הגבול. הצבא דרבן את הממשלה לאיים על הסורים. באפריל 1967 הפילו מטוסי חיל האוויר שישה מיגים סוריים אחרי שטרקטוריסטים ישראלים נורו, והתפתחו חילופי אש. המצרים, מצידם, סגרו את מיצרי טיראן ובכך פתחו חזית נוספת. גם כשצה"ל גייס חיילי מילואים, הכריז אשכול כי "ישראל אינה רוצה מלחמה" וכי "גיוס המילואים בא למנוע אותה". אבל המלחמה פרצה, והניצחון הצבאי הישראלי היה מהיר וחד-משמעי. תוך שישה ימים כבשה ישראל את רמת הגולן, את הגדה המערבית ואת סיני. המיתון הסתיים. לפתחה של המדינה ניצבו אתגרים חדשים.
______________________________________________________
איזה נאום חשוב נשאה מייגן מרקל שנים לפני שנישאה לנסיך הארי? הקליקו על התמונה:
