איך רואים סטודנטים לעיצוב אופנה את עתיד הפלאס סייז בישראל?

>>> בפרק הקודם : אקטיביסטיות הגוף הישראליות מניפות את דגל המהפכה, ואני מוצא לי אייקונים חדשים בין השמנות והיפות בגרסת הכחול-לבן.

הדור שלי ב"תעשיית האופנה" כבר התרגל לזהות יופי עם רזון. שנים של שטיפת מוח ופמפום אגרסיבי של "לכי הביתה ותחזרי פחות עשרה קילו", יצרו אצלנו חשדנות מובנת כלפי כל מי שרוצה לשנות את החוקים המוכרים. המסע אל מחוזות הפלאס סייז שאני משתף כאן בחודשיים האחרונים, הוא הדרך שלי להכות על חטא ולנסות להחליף את העיניים המקולקלות שלי בזוג עיניים חדש, פתוח ומכיל יותר. אבל אני, זקן ושבע, כבר לא אשנה את העולם.

לזכותם של הסטודנטים ייאמר שהם ניגשו למלאכה עם ההתלהבות שאנחנו שומרים בדרך כלל לגילוי עולמות מסקרנים ואקזוטיים. דניאל אפשטיין(איור: דניאל אפשטיין)

לכן יצאתי לבדוק מה קורה עם הדור הבא, ויצרתי תרגיל לסטודנטים שלי בקורס "איור אופנה" שאני מעביר לשנה ב' במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. המשימה היתה פשוטה: ציירו נשים שמנות, יפות ואופנתיות. ליד כל ציור, ביקשתי, כתבו את המידה המשוערת של הדוגמנית.

התוצאה היתה מורכבת מהרבה ציורים יפים, פרופורציות מסוג חדש, וכבוד לא צפוי לדוגמניות שלא נראות כמו אחותה הרזה יותר של גל גדות. שון רובין(איור: שון רובין)

ענף הפלאס סייז – ובכלל, החיבור בין שמנה ויפה – הוא ארץ עלומה מבחינת רוב תלמידי שנקר. לא רק שזו קטגוריה הנסתרת מעיניהם, אלא שהיא לא קורצת כביכול למעצבי העתיד, למרות הפוטנציאל הכלכלי האדיר שלה. לפעמים נראה שהם מעדיפים לעצב קולקציות ללטאות מחמד, למשל, מאשר להתמודד עם ה"מידות שלא מוכרים בקסטרו".

בעולם האופנה העכשווי שנדרש לבחור בין "סקסי" ל"מוזר", שמנות לא נופלות לאף אחת מהקטגוריות האלה בעיניהם של המעצבים. רננה טסלר (מימין) ורז פרג(איורים: רז פרג, רננה טסלר)

לא נעים להודות, אבל אף אחד לא רוצה לעצב "בגדים לשמנות", בערך כמו שאף אחת לא רוצה ללבוש "בגדים לשמנות". זה לא מתחם שבאים אליו בכיף, לא מהצד היצרני ולא מהצד הצרכני. זה בדיוק המועדון שאף אחד לא רוצה לקבל ממנו כרטיס חבר. טריטוריה לא נחשקת.

ועדיין, לזכותם של הסטודנטים ייאמר שהם ניגשו למלאכה עם ההתלהבות שאנחנו שומרים בדרך כלל לגילוי עולמות מסקרנים ואקזוטיים. אומנם היתה שם חוסר הבנה מוחלטת לאיך נראות מידות שגדולות מ-36, אך עם זאת הם נענו לאתגר.

איורי פלאס סייז של עדן משה(איור: עדן משה)

התוצאה היתה מורכבת מהרבה ציורים יפים, פרופורציות מסוג חדש, וכבוד לא צפוי לדוגמניות שלא נראות כמו אחותה הרזה יותר של גל גדות – המזון האיורי שהם אמונים עליו ביומיום. לעומת זאת, את המידות הממוספרות שביקשתי מהם לצוות לאיורים הם פיזרו באקראיות מוחלטת, באמת ובתמים שאין להם מושג.

אלני בר אל (מימין) ועוז עשור(איורים: עוז עשור, אלני בר אל)

שנקר, כמו רוב המוסדות העולמיים שמזינים ומטפחים את דור המעצבים הבא, לא נותן הרבה מקום לשמנות. זה לא נראה טוב על המסלול בתצוגת הגמר. למעשה, רק רתם לויטן במותג רתמה, שהציגה את קולקציית הגמר שלה לפני שנתיים, העלתה למסלול "בגדים גדולים לנשים גדולות". לדעתי, זו היתה אחת מקולקציות הפלאס סייז הבודדות לאורך יותר מ-30 שנות קיום מוסדי. בשאר הזמן, שממה של עור, עצמות והפרעות אכילה.

בעולם האופנה העכשווי שנדרש לבחור בין "סקסי" ל"מוזר", שמנות לא נופלות לאף אחת מהקטגוריות האלה בעיניהם של המעצבים. בעתיד, אני מבקש להאמין, זה יכול להשתנות. סוכני השינוי כבר כאן.

איור פלאס סייז של עומר שיפריס(איור: עומר שיפריס)

>>> בפרק הבא (והאחרון): אני מסיים את המסע, בלי תרועות ניצחון אבל עם מסקנות אישיות וכלליות, ואופטימיות זהירה.