פלאס סייז כחול-לבן: מודל היופי של אקטיביסטיות הגוף הישראליות
ריי שגב מאמינה בדוגמניות במידות גדולות כשוות בין רזות, בעוד זוהר וסילויצקי גורסת שענף האופנה מפחד מהמיניות של הגוף המלא – פרק 4 מבקר ברשתות החברתיות
>>> בפרק הקודם : השמנופוביה מרימה את ראשה מול נטע ברזילי באירוויזיון, אני מחפש את הגבולות המאוירים שלי בתוך ממלכת הפלאס סייז, ומצליח בעיקר להתבלבל.
הנה עובדה לא לגמרי ידועה: המידה הממוצעת של נשים בישראל היא בין 42 ל-44. הנה עובדה ידועה בהחלט: אין כמעט בגדים במידות האלה ברשתות האופנה. מה שיש מתחלק בין שתי אופציות עצובות – גלביות על תקן אוהלי הסוואה מחד, וסקיני חונקים מאידך. זאת אומרת, או שאת מנסה לדחוס שמיכת פוך זוגית לתוך ציפית של כרית, או שאת המיטה עצמה.
למה? כי תעשיית האופנה עצלנית, או מפונקת, או שמרנית, או פשוט לא אוהבת שמנים.
בינתיים הולכת וצומחת לנו כאן, בערוגות הרשת החברתית, אופוזיציה לוחמת של בלוגריות, דוגמניות פלאס סייז ואקטיביסטיות גוף, שממלאות את המרחב בסלפי-שמנות, מונולוגים של העצמה וקריאות לשינוי. הקריאה הזו לא מתכווצת לנהי הקבוע של "קסטרו, אתם לא חברים" או "הביאו לנו בגדים בדמותנו ובצלמנו", אלא דורשת שינוי בשיח החברתי והמסחרי שעוסק במודלים של יופי.
שמנות, יפות ודעתניות – זה בדיוק מה שאני מחפש במסע הזה. אז הלכתי לדבר איתן (ולצייר אותן. עסקת חבילה משתלמת).
ריי שגב היא דוגמנית פלאס סייז מצליחה, וגם מנהלת את "ג'וסי" – סוכנות לדוגמניות במידות גדולות, שאותן היא מנסה לשבץ בתצוגות ובקמפיינים, לא כגימיק שקורץ לפוליטיקלי קורקט העכשווי, אלא כ"שוות בין רזות". בינתיים היא עושה זאת בהצלחה חלקית בלבד, אך אט-אט מתחילות הבנות של ג'וסי לתפוס נפח באירועי האופנה ומסמנות וי קטן על הכותרת הגדולה של "שינוי במושגי היופי".
אותה ריי שגב גם עזרה לי להתמודד עם ההלקאה העצמית בקשר לגבולות האסתטיקה שלי – אלה שמכילים את נועה תשבי ומשאירים בחוץ את נטע ברזילי, למשל. שגב לא מניפה דגלים ולא נלחמת מלחמות קיצוניות. היא רק רוצה לשקף באופן הוגן יותר את המציאות, כלומר – להעלות על המסלול יותר נשים שנראות כמו רוב הנשים.
זוהר וסילויצקי (ליטל מיס סאנשיין) היא בלוגרית לוחמנית יותר, הטוענת כי ענף האופנה הישראלי מתעלם לחלוטין מקיומן של נשים שמנות. לדעתה, דוגמנות פלאס סייז היא פיקציה, מס שפתיים שמשלמת תעשייה שמרימה לעצמה על לא כלום. תעשייה שבעצם מפחדת משמנות, מתקשה להתמודד עם המיניות שמשדר הגוף המלא ומתעלמת במובהק מ"רצון העם" (אופס, התפלקה לי תובנה פוליטית).
כך שתעשיית האופנה אומנם עדיין שומרת על שעריה נעולים ומאפשרת הסתננות יחידים רק מהדלת האחורית, אך אי אפשר להתעלם מהזרם הדק (במובן הרחב של המילה) שמחלחל אל המסלולים, ובעיקר אל דפי הרשתות החברתיות. זרם המצויד בשמות שעד כה היו בלתי מוכרים בענף – לירז אסייג, דקל זרד, מירב תיתה עשוש, לי זוהר, וכמובן שמחה גואטה, שמוכיחה ב"הישרדות" כי זה לא הביקיני, זו הגישה שמנצחת.
מעל כולן מרחף צילה של המלכה האם סטלה עמר, אייקון אופנה ומוזה מנצחת. אבל דיוות, אתם יודעים, בין אם הן שמנות, ובין אם הן מזדקנות ומזייפות עצמן לדעת באירוויזיון למשל, הן קטגוריה בפני עצמן.
>>> בפרק הבא: "מאיירים שמנות – הדור הבא". אני מתרגל העדפה מתקנת עם הסטודנטים שלי בשנקר, שמגלים בורות מידתית אבל גם התלהבות משימתית. הנה נבטו להם ניצנים של אופטימיות זהירה.
ועד כמה אפשר באמת להרחיב את מודל היופי?
