יושב בדירתי ביום שרבי, בשכונה שהיתה פעם מנומנמת. החלונות כולם סגורים ועדיין רעש חזק של פטיש אוויר בוקע מבין הקירות. עוד פרוייקט של תמ"א יוצא לדרך, עוד בניין שדייריו משודרגים. ושלא תבינו לא נכון, גם אני מייחל ליום שבו יהרסו הדחפורים את ביתי ובמקום הדירה מתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת אקבל דירה חדשה ללא קירות סדוקים ועם מרפסת וממ"ד.
כדי לצאת קצת מההסגר שנכפה עלי ולגבש דעה בנושא, לקחתי את הקטנוע, ובעזרת טלפון סלולרי חדיש שעמד לרשות הניסוי, מצויד במצלמת ארבע עדשות, יצאתי אל גבעות העיר כדי לקבל רושם מגבוה על ה"התחדשות העירונית", וגם על מה שהתיישן אבל שווה להמשיך ולהקשיב לו. נכון, זאת השכנה גבעתיים שהכניסה את הממד הטופוגרפי לשם שלה, אבל גם רמת גן מתגאה בכמה גבעות מרשימות.
הגענו לרחוב צל הגבעה, ששני בניינים איקוניים שולטים בו: בית הספירלה ובית דובינר. את בית הספירלה תכנן האדריכל צבי הקר בשיתוף האדריכלים גיל ברנשטיין, שמואל גרובמן ורינה הרינג. הוא לא דומה לשום בניין שראיתי, ובעיניי, החלק היפה שלו מתגלה דווקא בחצר הפנימית, בחלק האחורי של הבית. מולו שוכן בית דובינר הקובייתי, אף הוא מבית היוצר של צבי הקר, בשיתוף אלפרד נוימן ואלדר שרון, והוא מהווה עוד הוכחה לכך ש"ישן" הוא לא בהכרח "פאסה".
עלייה קצרה במדרגות מבית דובינר, ומגיעים לפסגה שעליה חולש בית "יד לבנים". זאת נקודת תצפית מצוינת, שממחישה כיצד צצו בשכונות רבות מגדלים מוגזמים בגובה 30 קומות ויותר, שיוצרים קונטרסט בינם לבין מי שעדיין לא הצטרף למהפכה.
חוזרים לקטנוע, ותוך כדי נסיעה נחשפים לרחוב קטן ויפה שבקצהו מגדל מים. זהו רחוב מעלה הצופים, שבקצהו נמצא "גן שאול", הידוע יותר כגן הקופים. גם זאת נקודה גבוהה במיוחד, שתאפשר לתצפת ממנה על העיר. לקחתי לעצמי כמה דקות להתבונן ולהתרשם - השכונה מקסימה והנוף יפהפה, ושוב קשה להתעלם מהשוני הקיצוני בין החדש לישן.
מכאן המשכנו לרחוב שרת, ששונה מהותית מרחוב הרצל המסחרי וצפוף-החנויות שממנו הוא יוצא. רחוב שרת מתעקל ומטפס במעלה הגבעה, ולאורכו בנייה נמוכה של קומתיים לכל היותר. הנוף שוב משתנה כאשר מגיעים לתצפית מערבה מקצה הגבעה, בכניסה לגן אברהם: פנורמה שמתחילה במגדלי מתחם הבורסה ומסתיימת בקו הרקיע המצטופף של תל אביב.
בצד המזרחי של רחוב שרת, ממש באותה נקודה, נמצא "הספסל של ביאליק". המשורר הלאומי עבר לגור ברמת גן ב-1933 ובילה בה את שנתו האחרונה, כשהספסל הזה זכה לארח אותו פעמים רבות; יש להניח שהוא התבונן בנוף אחר לחלוטין.
במסגרת שיטוטיי בעיר, גיליתי פינות חמד ומבנים שלא ידעתי על קיומם. אם זו אחוזת הבאוהאוס של מוריס פישר ברחוב המלך ינאי, בנייני הסגנון הבינלאומי הקלאסיים, בתי שגרירים וגנים ציבוריים ותיקים הפזורים ברחבי העיר. רמת גן, אין לי ספק בכך עכשיו, היא עיר עם עבר שצריך לשמר.
לאחר שצפיתי מלמעלה בעיר המנוקדת מגדלים שצצים גם בשכונות המאופיינות בבנייה נמוכה, הגיע הזמן לראות אותם מקרוב. לשם כך, בחרתי בשכונת עלית, הידועה יותר בשם שכונת חרוזים או שנקר. ברחובות מסויימים בשכונה, נראה כי עולה כמות הבתים המחודשים על אלו הישנים שנשארו בצילם, תרתי משמע, ואין הדבר רע בהכרח. חלק מהביניינים נאים למראה ורובם יותר מטופחים משכניהם הותיקים. אך האם התשתיות של השכונה מספקות? האם ניתן לצאת ולהכנס בשעות העומס בזמן סביר מהשכונה? והאם איכות החיים של תושבי הבניינים הותיקים נותרה כשהייתה?
עיריית רמת גן וראש העירייה החדש, כרמל שאמה הכהן, הכריזו מלחמה על השינוי הקיצוני הזה וכעת הדברים ייבחנו יותר לעומק. כך, למשל, יינתנו היתרים לבניינים שיתאחדו לכדי פרויקט משותף ויתנו גם תועלת ציבורית לשכונה שבה הם ממוקמים.
אני תוהה כיצד ייראה המרחב העירוני ברמת גן בעוד כ-10 שנים: מרחק מינימלי בין בניינים, או שמא איזון בין הרצון לגור בדירה חדשה ולהגדיל מטראז', לבין המרווח, הנשימה, האופי העדין של שכונה אינטימית שמכילה תנועה חופשית ואווירה כפרית – תחושות שאפיינו את רמת גן בעבר, בלא מעט משכונותיה.
התמונות צולמו במצלמת p30
החדשה של Huawei, המאפשרת זום היברידי של עד פי 10, זום אלקטרוני עד פי 50, ויכולת צילום בתנאי אור קשים.
לא שכחנו את מגדל הגן של פיבקו! הנה סיפורו המלא עם צילומי רחפן:
