הבקשה של שי פרקש מתושבי רמת גן, בעבר ובהווה, היא פשוטה: "אנחנו מחפשים תמונות ישנות שבהן רואים את הציור בשלמותו, לפני שנפלו ממנו חלקים. הציור שהוא מדבר עליו - 10.5 מטרים רוחב ומטר וחצי גובה - יתנוסס מחדש על קיר ותיק בחזית התיאטרון הפתוח בפסגת "גן אברהם", אשר ברחוב משה שרת בלב העיר. פרקש, אמן שימור ושיחזור ציורי קיר, עמל בשבועות האחרונים עם צוותו על שיחזורו של קיר האמנות הזה.
זה שנים ארוכות שהקיר איבד את זהותו המקורית, ונראה כמו קיר-חומה סתמי לחלוטין. פרקש נחשף לסיפורו המקורי לפני שנה, כאשר שימר ציורי קיר ישנים בבית פרטי סמוך. הוא ערך תחקיר ראשוני ופנה לאדריכלית מישל ווסטון-לאור ממחלקת התכנון העירונית, בהצעה לשמר את היצירה. העירייה הסכימה. אפשר להניח שהשיקולים היו המיקום המרכזי ברחוב משה שרת היוקרתי, ושכר הטרחה הצנוע שביקש פרקש – 26.5 אלף שקלים. מהעירייה נמסר, כי התקציב הכולל של הפרויקט הוא 200 אלף שקל, כרבע מהם לטובת תאורה חדשה שתאיר את הקיר.
בהשראת ''צוללת צהובה''
העירייה היא שהזמינה בשעתו את הציור, שנוצר בין 1969 ל-1970. הצייר שלמה כץ (1937-1997) יצר אותו בשיטת "סגרפיטו" (גירוד באיטלקית), שבה מכסים את הקיר בשכבות טיח צבעוני ומיד מגרדים חלקים מהשכבות וכך יוצרים ציור צבעוני. כץ, שכנראה לא שלט לגמרי בטכניקה, בחר בשתי שכבות בלבד: תכלת וחום-כתום. שתי השכבות דהו עם השנים, וכעת יוחזרו להן הצבעים החיוניים.
יתרונו של סגרפיטו הוא היכולת להחזיק מאה שנה, אלא שכץ לא הגן על יצירתו מפגעי מזג האוויר, והגשם שהיכה בקיר חילחל פנימה וניתק מהקיר חלקים מהיצירה, שנפלו למדרכה ונעלמו. כעת, כחלק מעבודות השימור, שכבת הגנה תמנע חדירת מים לקיר. בהמשך הקיר תוסיף העירייה תמונות מתולדות האזור.
מה תיאר הקיר המצויר? נראה שכץ הושפע מסרט הקולנוע המצויר "צוללת צהובה", בכיכובם של ארבעת חברי "החיפושיות", שיצא לאקרנים ב-1968. הצייר ניצול השואה היה רגיל לצייר על דיקטים ומשטחים קטנים אחרים סצנות תנ"כיות ומיתולוגיות, ועבודת הקיר ברמת גן נחשבת לחריגה ביצירתו. הפסיכדליה שליוותה את שירי הביטלס בסרט המפורסם עלתה מהצוללת הצהובה לרחוב משה שרת, ומצאה ביטוי בסצנות דמיוניות, חופשיות ומשעשעות שתפשו את תשומת ליבם של ילדים ומבוגרים כאחד: רוכב אופניים עם סנאי שמתאמץ במעלה זנבו של ברווז, חמור עם זר פרחים גדול בפיו, יד ארוכה האוחזת באצבעותיה לב וסוגרת על זנב תנין המלפף מטרייה ואוחז בפיו חוט עם עפיפון, גביע גלידה מתחת לירח וכבאים מטפסים על סולם למקום לא ידוע.
חלק מהציור התפורר, וקטעים שלמים אינם ידועים למשחזרים, ולכן הם זקוקים לעזרתם של הרמת-גנים שצילמו את הקיר בשעתו ויכולים לשלוח להם את התצלום. "מה שלא נדע לשחזר נשאיר כמשטח חלק, אלא אם כן נמצא תמונות ונשחזר", מסביר יוסי גבריאלי העובד בצוותו של פרקש (יחד עם אילן מור ונעמה אהרוני, כולם מ"סטודיו תכלת" המתמחה בתחום).
- מי שמחזיק בצילום המבוקש מתבקש לפנות לשי פרקש (050-5209546) או בדף הפייסבוק
הגן המפואר שהעירייה מזניחה
"גן אברהם" ניטע לפני כמעט 100 שנה והוא אחד היהלומים המוזנחים בכתר של רמת גן. האדריכל המהולל ריכרד קאופמן, שערך את התוכנית לרמת גן ב-1921, תכנן את עיר הגנים כשהוא משכיל לנצל את הטופוגרפיה הטבעית שלה. זאת גישה שאפיינה עשרות שכונות, מושבים, קיבוצים וערים שקאופמן תכנן באותן שנים.
"השטח של רמת גן בתוכנית קאופמן כלל שתי גבעות מרכזיות וביניהן עמק. את הייעודים הציבוריים הוא מיקם לאורך השדרה בעמק ובפסגות הגבעות. גן אברהם הוקם בפסגה של אחת הגבעות", מסבירה אדריכלית השימור נעה שק, שערכה סקר שימור מקיף לעיר וכיום מייעצת לתוכנית השימור העירונית.
לדבריה, קאופמן הציע לפתח בגן אברהם גן בוטני, מה שלא התממש בסופו של דבר. בשלב הראשון, בשנות ה-20, ניטעה בשטח הגן חורשת עצי אורן. בסוף שנות ה-30 ערכו אדריכל הנוף משה כבשני והמהנדס רפאל מגידו תוכנית מפורטת לכל שטחי הגן. כבשני היה אחת הדמויות המשפיעות על עיצוב הנוף של רמת גן, ומגידו היה מהנדס העיר וגם בנו של אדריכל העיר הראשון של תל אביב, יהודה מגידוביץ'.
הצמד בחר לעצב את הגן בשילוב של שתי גישות: מאחר שרחוב חצה את פסגת הגן, הם עיצבו את החלק שממזרח לכביש בסגנון אנגלי "טבעי", עם בריכת נוי, גן שעשועים ותיאטרון פתוח. החלק המערבי הושלם מאוחר יותר, ועיצובו מסוגנן; הוא כלל מגרשי ספורט, בית הבראה ("החלמה", שהוסב בשנות ה-50 לבית הספר "בן גוריון"), ולימים נוספה בו גם אנדרטה גדולה לבני העיר שנפלו במלחמות ישראל.
גם הם ניצלו את הטופוגרפיה הטבעית כדי ליצור שבילי הליכה נוחים בין מפלסי הגן, עם בריכות נוי ומפלי מים שמעוררים אסוציאציה מסוימת לגני ארמון ורסאי בצרפת ולארמון שנברון בווינה. לצד אחד המפלים נבנה גרוטו קסום – מעין מערה מלאכותית קטנה ואינטימית, שלבסוף שימשה את ציוד הגננים וכיום היא נטושה וחסומה בגסות. מתחת לרחוב נחפרה מנהרה להולכי רגל, שיכלו לעבור בנוחות ובבטחה בין שני חלקי הגן. אלא שכבר שנים שהכניסה למנהרה חסומה, והציבור נאלץ להסתכן תוך חציית הכביש.
רק ב-1941 נחנך רשמית השלב הראשון של הגן (במרוצת השנים נחנכו חלקים נוספים), ועד 1946 עדיין קראו לו "גן הניצחון" מתוך תקווה לניצחון בעלות הברית על כוחות הצבא הנאצי. אז הוסב השם ל"גן אברהם", לכבוד ראש העירייה אברהם קריניצי שחגג את יום הולדתו ה-60.
התיאטרון הפתוח שהוקם בשנות ה-40 נבנה גם הוא בשלבים: תחילה רק טריבונות האבן והבמה, ולאחר מכן הוקם קיר תפאורה באחורי הבמה עם גומחות שאפשר להציב בהן פסלי דמויות, בדומה לתיאטרון רומי עתיק. בהמשך נבנו שימושים נוספים בתיאטרון שעוצב בסגנון ניאו-קלאסי, תוספות ששיפרו את היקף השימוש בו ואת עיצובו: חדר מקרין (שכיום גדוש בפסולת) עם מרפסות ופרגולות דקורטיביות בעורף התיאטרון (משכנו של הומלס כיום), והשטח כולו הוקף בחומה עם שערי אבן מסוגננים.
בחלקו העליון של אזור מניפת הטריבונות הוצב תבליט אבן מרשים, שתיאר את המפגש התנ"כי בין יעקב לרחל על פי הבאר, מוקפים בגמלים ובבתים המעוטרים בכיפות ובקשתות. תבליט האבן המוזנח, שמכוסה כיום בגרפיטי, מצטרף לעבודת האבן הנרחבת בשלל טכניקות, שבה הושקעה תשומת לב פרטנית בכל רחבי הגן.
לאן נעלם הקולנוע הפתוח?
לתיאטרון הפתוח, אומרת האדריכלית נעה שק, נועד תפקיד משמעותי בביסוס מעמדה של רמת גן כעיר תרבות, ותעיד על כך הפעילות האינטנסיבית ששקקה בו בעשורים הראשונים לקיומו. שק מציינת, כי העירייה פיתחה במודע את התיאטרון הפתוח כחלופה ציבורית לבתי הקולנוע הפרטיים והמסוגרים, "אורדע" ו"רמה", שקמו באותה עת. בין השאר נערכו בתיאטרון הפתוח קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית, הצגות תיאטרון של טובי התיאטראות, סדרות של הרצאות מפי מרצי האוניברסיטה העברית, סרטי קולנוע לילדים ולבוגרים, וגם טקסים ואירועים חגיגיים. רק השבוע, אגב, נסגר קולנוע "לב" ברמת גן, שריד אחרון לבתי קולנוע קטנים בעיר.
ב-2012 נערך לגן מסמך "תיק תיעוד" ראשוני, שאותו ערכו בהנחיית האדריכל אמנון בר אור שלושה סטודנטים לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב - יעל לוי, גלי דוביצקי וצחי רז-אל.
תושבי השכונה נאבקים
ההשקעה נשכחה וההזנחה תפסה את מקומה. הצמחייה, המתקנים והמבנים לא זכו להגנת העירייה, פעילות התיאטרון הצטמקה עד שהופסקה כליל, ובסוף שנות ה-80 נחסם האתר כולו לציבור. בהמשך אפילו הוצבו בו אנטנות סלולריות. הנוף המרהיב שנשקף מפסגת התיאטרון נחסם ברבי-קומות, שחלקם נבנו ממש בסמוך לגן בשנים האחרונות, וקדחת תמ"א 38 ברמת גן מבטיחה שהציפוף רק יגבר.
ב-2011 עבר אמנם חלקו המערבי של הגן חידוש, בתכנון אדריכל הנוף גדעון שריג, אך החלק המזרחי והתיאטרון בתוכו נותר מוזנח, כשחלקו סגור לציבור. ההזנחה וההתחמקות של עיריית רמת גן מאחריותה התסיסו תושבים רבים, שדרשו ממנה לטפל במקום לאלתר.
"ניסיתי להבין מהעירייה למה סגרו את המקום, אז ענו שאין בו עוד צורך", נזכרת שרית לוי, פעילה תושבת השכונה. "הוא מאוד קרוב לבתים שנבנו במהלך השנים, ולעירייה גם היה בעבר ניסיון שלא צלח, בגלל התארגנות תושבים, למכור אותו ליזם פרטי בתנאי שישמיש ויקרה אותו ומעליו יקבל זכויות בנייה".
מהעירייה נמסר בתגובה: "כוונת העירייה בשנים הקרובות היא לשקם ולשמר את צדו המזרחי של גן אברהם, ובכלל זה האמפיתיאטרון. העירייה הנחתה את חברת הפארק הלאומי, הממונה על אחזקת גן אברהם, לטפל לאלתר בניקיון המתחם, בהסרת הגרפיטי ובכל נושא שקשור לתחזוקה השוטפת של המקום. זאת, כחלק ממחויבותנו לשימור נכס היסטורי חשוב זה, וברוח מדיניותו של ראש העירייה ישראל זינגר, שבמסגרתה נעשה בימים אלה שיפוץ השילוט ההיסטורי בחזית הגן".
"זו השנה הרביעית של ישראל זינגר כראש העירייה ונראה שהשימור לא בראש מעייניו", אומרת לוי. "יש אנשים שנזכרים בגעגוע למה שהיה כשהתיאטרון היה פתוח". היא מתקשה להתרשם מההחלטה לשמר את ציור הקיר, לנוכח ההזנחה המתמשכת של הגן כולו.
---------------
ולמה בקיבוץ מעברות הורסים את התבליט היפהפה הזה? לחצו על התצלום
