"מה היה קורה אם לאווה היה אינסטגרם בשואה?" שואלים שלטי חוצות שהופיעו לאחרונה ברחבי הארץ ושכותרתם היא "הסטורי של אווה". מדובר בניסיון וולגרי למדי, לדעתי, "להנגיש" את השואה לצעירים: משתמשים בסיפור אישי של נערה אחת, אווה היימן, שנרצחה לפני שמלאו לה 14, בתקווה שכך יצליחו בני נוער ישראלים להבין מה עבר על בני גילם במלחמת העולם השנייה, ויוכלו להזדהות איתם.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- עלי השלכת: פרוור כתב על זוג אוהבים, מונטאן עשה מזה להיט
- מנהיגים, אזרחים ומופלטות: כך חגגנו את המימונה לאורך השנים
איפה הם, הכוכבים ההם: 12 ראיונות עם סלבס שנעלמו
אווה היימן, שדמותה עומדת במרכז הקמפיין השנוי במחלוקת, הייתה ילדה יהודייה, ילידת העיר נג'וורד שהשתייכה אז להונגריה (היום העיר נקראת אורדיה, והיא חלק מרומניה). בני משפחתה נמנו עם הקהילה הנאולוגית – ציבור ששאף להשתלב בחברה ההונגרית ולהיטמע בה. לסבה מצד אמה היה בית מרקחת משגשג, והמשפחה גרה בבית צמוד אליו. מצוקתה העיקרית של הילדה נבעה מהגירושים של הוריה ומגעגועיה אל אביה. אמה נישאה מחדש לסופר בלא ז'ולט, שאותו היא העריצה. על תחושותיה ומחשבותיה נודע מהיומן האישי שכתבה, ושראה אור בתרגום לעברית בהוצאת יד ושם ב-1964. בגלל היומן יש מי שמשווים את אווה היימן לאנה פרנק: ההבדל העיקרי בין שני המסמכים הוא שהיומן של פרנק נכתב על פני כמה שנים, ואילו היימן זכתה לכתוב במשך שלושה חודשים ושישה ימים בלבד. אחרי שכתבה בפעם האחרונה, ב-19 במאי 1944, היא נתפסה, נשלחה לאושוויץ, ושם נרצחה.
איך יש להם לב לקחת אופניים
חרף העובדה שהיומן של היימן קצר יחסית, בהחלט אפשר למצוא קווי דמיון בינו לבין זה של פרנק. בשני היומנים אפשר לחוש עד כמה רצו הילדות המופלאות הללו לחיות, כמה חוכמת חיים הייתה להן, ובאיזו ראייה רגישה, מפוקחת וחכמה הן הסתכלו על בני משפחותיהן בפרט ועל אנשים בכלל. אצל שתיהן גם נפתח היומן ביום ההולדת שלהן ובתיאור המתנות שקיבלו: מתברר שתפוזים, כמה פיג'מות או מעיל קצר נחשבו מתנה נאותה ומשמחת במציאות ההיא. הפרטים הללו מעניקים לקורא מידע על אורח החיים של משפחות יהודיות בהונגריה לפני שהגרמנים פלשו אליה. כך, למשל, אפשר ללמוד מהיומן שקניית אופניים לא הייתה עניין של מה בכך: הילדה מספרת שכל בני המשפחה הצטרפו למאמץ, כל אחד תרם את חלקו, ורק כעבור כמה חודשים, כשהצליחה המשפחה לחסוך את מלוא הסכום, נרכשו האופניים. עד אז היא הלכה מדי פעם לחנות כדי לראות שהזוג הנבחר, אופניים אדומים, עדיין מחכה לה.
את כל הפרטים הללו תיעדה אחרי שהאופניים נגזלו ממנה בעקבות אחת הגזירות שהטילו הגרמנים על היהודים אחרי שפלשו להונגריה. היימן מתארת ביומנה את עוצמת הכאב שחשה על אובדן האופניים, ומספרת איך ביישה את עצמה והסתכנה: היא נאחזה בהם, בכתה, שאלה את הז'נדרמים האכזרים איך יש להם לב לקחת מילדה אופניים שקנתה ביושר. באותו שלב היא עדיין לא העלתה על דעתה מה עוד ייגזל ממנה.
היומן מתאר את ההידרדרות המהירה במצבם של היהודים: השילוח לגטו, ההצטופפות של 14 איש בחדר אחד, התנאים הסניטריים הבלתי אפשריים, האיסור לצאת מהבית. בכל פעם נדמה היה שהרע מכל כבר פקד אותם, אבל התברר להם שטעו. את ימי חייה האחרונים של אווה הקטנה – איך נרצחה, ואיזה עינויים עברה - נוכל רק לדמיין. מה שברור מהיומן הוא מה שידוע מזמן: שהקורבנות כלל לא ידעו מה צפוי להם. אפשר להיווכח מהיומן ביעילותו של מנגנון ההטעיה שבאמצעותו הצליחו הרוצחים להעלות את האנשים הללו, התמימים, החפים מפשע, על רכבות לאושוויץ-בירקנאו.
היימן אמנם חשדה שהיא עלולה להירצח, אבל לא ידעה בוודאות שכך יקרה. היא תהתה מה עלה בגורלה של חברתה מרתה, שנשלחה עם משפחתה כמה שנים קודם לכן לעיר קמניץ-פודולסק שבאוקראינה. חברתה נרצחה שם באוגוסט 1941, עם 23 אלף היהודים האחרים שגורשו. גם על הרצח הזה לא ידע איש בוודאות. סבתה של מרתה המשיכה להבריש את החליפה של בנה, בציפייה לשובו. היא גם האמינה שהמגורשים נותרו בחיים, כי מדי פעם הגיעו ז'נדרמים לביתם, כביכול כדי לקחת בגדים ולהביא אותם אל המגורשים.
היימן מתארת כיצד אישה ארית שאהבה אותה מאוד הגיעה לביתה והציעה לקחת אותה איתה ולהסתיר אותה, אלא שסבתה ואמה סירבו. היא דווקא הייתה רוצה ללכת, כותבת הילדה, גם אם המשמעות הייתה שהיא לא תראה את בני משפחתה זמן רב, וגם אם בני משפחתה לא יינצלו, ורק היא תישאר בחיים. היא כתבה שהיא מוכנה לעבוד קשה, מוכנה לגור בדיר או ברפת, לעשות כל מה שיוטל עליה. "אני זריזה וחרוצה, לא פוחדת מעבודה קשה", כתבה וסיפרה ליומנה, וכך גם לנו, על התוכניות שלה: היא רוצה לגדול, חולמת להיות עיתונאית-צלמת ולהתחתן עם אנגלי. אבל לא שאלו אותה לדעתה: באושוויץ כבר הוכנו תאי הגזים והמשרפות.
אלא שלא כל בני משפחת היימן הגיעו למחנה ההשמדה, וזה אולי החלק המחריד ביותר בסיפור החיים שאת סופו הילדה לא ידעה: אמה אגי הצליחה להבריח מהגטו את עצמה ואת בעלה השני; הם הגיעו לבודפשט, עלו לרכבת של ישראל קסטנר וניצלו.
רק שייתנו לי לחיות
בסיומו של היומן מובאים מכתבים של שתי נשים לא יהודיות שעבדו בבית משפחתה של אווה: המשרתת מארישקה, שאווה נתנה לה את היומן לשמירה, והאומנת שטיפלה בה ובאמה. האומנת נוזפת בעצמה על שלא עשתה מספיק כדי להציל את אווה. ולא רק על עצמה היא כועסת, אלא גם על אמה של הילדה, אגי. איך יכולת להציל את עצמך ואת בעלך, שואלת האומנת, ולהשאיר את אווה במקום שממנו שלחו אותה אל מותה?
השאלה ממשיכה להדהד מאז ועד היום, גם אם אין מי שישמע אותה. אגי, אמה של אווה, התאבדה שנים אחדות אחרי תום המלחמה, לאחר שבעלה מת ממחלה, ואחרי שדאגה לפרסם את היומן של בתה. למען האמת, אין לנו זכות לדון אותה לכף חובה: היא הרי לא ידעה מה צפוי לבתה. אבל היה אדם אחר, שאותו אפשר לגנות: זהו ישראל קסטנר, שעל פי מחקרים וראיות ידע מה צפוי ליהודי הונגריה הנשלחים לפולין. הוא ידע על אושוויץ, אבל שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הגרמני. לא מכבר נכתב ספר מחקר חשוב ומזעזע, "פשעו של קסטנר" מאת פול בוגדנור, שמוכיח זאת באמצעות אינספור ראיות, עדויות ומסמכים. אילו ידעו בני משפחתה של אווה היימן על אושוויץ, הם היו בוודאי מרשים לאותה אישה לקחת אותה למקום מסתור. אילו ידעו על מה שמחכה להם, אולי היו מתאמצים יותר לברוח. ביומן אפשר לקרוא שהיו מחשבות לגנוב את הגבול לרומניה, אבל זה לא התממש, כי איש לא הבין את חומרת המצב.
אווה היימן - ילדה תמה, חכמה ויפה - יכלה להינצל ולחיות את החיים שרצתה בהם כל כך. אין מחילה על מותה. המילים האחרונות שכתבה ביומנה היו: "אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'נדרם פוזל שלקח מאיתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שייתנו לי לחיות! כעת רואה אני שהז'נדרם הידידותי הרשה לה, למארישקה, שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן. דמעות זולגות. אני ממהרת אל מארישקה".
"בקרו את סבא וסבתא והקשיבו לסיפור שלהם", מציע לירון לב. "אתם תודו לי אחר כך". הקליקו על התמונה:
