תמיד כשמגיע יום השואה, אני נזכר בסבא שלי מצד אבא, יחיאל לב ז"ל, שנפטר לפני חמש שנים. אני נזכר במספר שהיה לו על היד ובמבט הכן שלו שאצר עמוק בפנים את הזוועות ואת הסיוטים שהוא חווה בנעוריו. מאז שהוא נפטר - ובכלל, ככל שאני מתבגר - היום הזה נעשה יותר ויותר משמעותי עבורי. בשנים האחרונות אני מקפיד כל שנה להתייצב (עם גיטרה) בסניף פתח תקווה של עמותת עמך - המרכז לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור שני - לשבת לצד אילנה, סבתי מצד אמי, שגם היא ניצולת שואה, ולהשתתף יחד עם אמי ואחיי בשיח הבין-דורי שמתקיים שם.
פעם בשנה החדר הקטן במועדון מתמלא עד אפס מקום: כל המשפחות מצטופפות יחד, וכולנו מקשיבים לניצולים. כשהם חוזרים ומספרים בעיניים דומעות את החוויות הקשות מהגטו או ממחנה הריכוז, אנחנו מחזקים אותם - לפעמים גם בלי מילים: עצם נוכחותנו איתם ביום הזה, חשובה. ברור לכולנו שהם לא צריכים יום מיוחד בשביל להיזכר: הזיכרונות מלווים אותם בכל יום ובכל שעה.
סבא יחיאל לא היה מסוגל לדבר על מה שעבר בשואה: הוא כתב ספר זיכרונות וחילק אותו למשפחה הקרובה. דרך הספר גיליתי איזה נער אמיץ היה, ולמדתי להעריץ אותו. גם לסבתא אילנה היה קשה לדבר על הילדות שלה, ורק בשנים האחרונות היא החלה לשתף אותנו בזיכרונות ואף לדבר בבתי ספר בפני בני נוער - הרבה בזכות הפעילות בעמך. השבוע נסעתי לבקר אותה בביתה שבפתח תקווה והקלטתי את העדות שלה.
מהי עמותת עמך? הנה ראיון עם המנהל הקליני שלה:
והנה העדות של סבתי אילנה:
"שמי אילנה אטינגר. נולדתי ב-1932 בעיירה דובצ'נו שבמחוז לובלין, פולין. היינו ביחסים טובים עם שכנינו הפולנים. לפני המלחמה הם הזהירו אותנו שעוד מעט יבוא עלינו אסון, אבל אנחנו לא האמנו שזה יכול לקרות.
"כשהמלחמה פרצה, הייתי בת שבע. כבר בערב הראשון הפגיזו אותנו. סבא שלי מצד אבי אמר למשפחה: 'קחו מה שאתם יכולים, ותברחו מכאן עוד הלילה. אני כבר איש מבוגר, אבל אתם יכולים להינצל'. יצאנו עם עגלה רתומה לסוס - אמי ואבי, סבי וסבתי מצד אמי, שתי אחיותיה הצעירות של אמי, אחותי הקטנה שושנה, אחיי הקטנים ברוך ויהודה (אידל) - ואני. הגענו עד לנהר הבוג, לגבול עם אוקראינה. האוקראינים התנכלו לנו, אבל פגשנו שם במקרה אישה יהודייה שהציעה לנו לגור אצלה בעליית הגג. גרנו אצלה במשך כמה חודשים עד שהאוקראינים איימו שילשינו עליה, והיא ביקשה מאיתנו לעזוב לפני שיהרגו אותנו ואותה. יצאנו משם אל הלא נודע.
"הגענו לגבול עם רוסיה, ושם הרוסים גירשו אותנו. שלחו אותנו ברכבות הלוך וחזור לכל הכיוונים. לאן שאפשר היה לזרוק אותנו, זרקו. היינו דחוסים 60-50 איש בקרון אחד. פעם אחת, כשהרכבת נעצרה, סבי, ראובן לייב, אמר שהוא יורד לנשום אוויר מחוץ לקרון. הוא ירד - ולא הצליח לעלות חזרה לרכבת. מאז נעלמו עקבותיו.
"התנאים בדרכים היו קשים. הייאוש היה גדול. אכלנו קצת עשב מפה ומשם. מדי פעם קיבלנו פרוסת לחם. האחים שלי ואני חלינו בטיפוס ובמלריה, ואשפזו אותנו בבית חולים ברוסיה, בית חולים ללא תנאים. אני איכשהו יצאתי מזה, אבל שושנה ושני אחיי הקטנים נשארו בבית החולים. את שושנה אמא הצליחה להציל: היא חטפה אותה מבית החולים וברחה איתה. האחים הקטנים שלי נשארו שם. כשאמי חזרה לבית החולים כדי לקחת אותם, אמרו לה שהם נפטרו. ברוך ויהודה (אידל) ז"ל.
"הגענו לכל מיני מקומות, שרוב הימים שם היו בשבילנו חשוכים לגמרי: הסתתרנו, פחדנו אפילו להוציא את הראש, וככה שרדנו במשך ארבע שנים בדרכים. עברנו דרך קירגיזסטן, טג'יקיסטן ויקוטסק - עיר בסיביר - עד שהגענו לקולחוז בעיר אוש שבאוזבקיסטן. ההורים שלי עבדו בקולחוז, ובתמורה קיבלנו אספקה של קמח. גרנו בקביטקות - כמו חושות – מחימר, ואמי בנתה תנור עם ארובה והייתה מכינה בְּלִילה מהקמח. זה נחשב לוקסוס: סוף-סוף היה לנו משהו חם לאכול.
"כשהיינו באוזבקיסטן, המצב היה טוב יותר מאשר בדרכים, אבל אחותי ואני היינו חלשות מאוד, וחלינו במלריה. היינו מתעלפות ונופלות מרוב חולשה. אחותי הייתה יותר רגישה ממני; היה לה קשה לשרוד, ועד היום היא סובלת מזה.
"כשהסתיימה המלחמה, הרבה פליטים נשארו באוזבקיסטן, אבל לנו לא נתנו להישאר, ועוד פעם התחילו לענות אותנו עם נסיעות הלוך ושוב ברכבות. בסופו של דבר לקחו אותנו לפולין, לעיר שצ'צ'ין, על גבול גרמניה. היו שם הרבה תושבים שהרוסים הרגו כנקמה, וכשהגענו, מצאנו את הגופות הנפוחות והמצחינות שלהם, שנשארו להירקב בבתים. הרוסים אמרו לנו לסחוב אותן החוצה ולהיכנס לגור במקומן. באין ברירה, עשינו את זה. גם בשצ'צ'ין היו פוגרומים: הגרמנים חזרו כדי לנקום על הרציחות של הרוסים, והרגו יהודים.
"ב-1946 הגענו לאוסטריה, למחנה עקורים בעיר זלצבורג. באותה תקופה החלה עלייה בלתי לגאלית לארץ ישראל. מכיוון שאחותי ואני היינו קטינות, לא נתנו לנו לעלות. ידענו שכשתקום מדינת ישראל, נוכל לעלות בצורה חוקית, אז חיכינו. בינתיים, אמי עבדה במתפרה, ושושנה ואני למדנו עברית. יום אחד הגיעו אלינו שליחים של הסוכנות מישראל, והם ארגנו את העלייה שלנו, דרך איטליה, באוניה 'גלילה'.
"הגענו לשער העלייה בחיפה ב-12 באפריל 1949, יומיים לפני ליל הסדר. כשראיתי את האורות של הכרמל, בכיתי כמו תינוקת מרוב אושר. אבל ההתאקלמות בארץ הייתה קשה. אמא לא עבדה, ואבא עבד בעבודות דחק פעמיים בשבוע. גרנו שנה בבאר יעקב באוהלים, ולאחר מכן עברנו לפתח תקווה, לשכונת פג'ה. בפתח תקווה הכרתי את סבא שמואל ז"ל - שוטר במחוז תל אביב ששרד את מחנה אושוויץ אבל איבד שם את כל משפחתו. נישאנו ב-1951 ונולדו לנו שלושה בנים ובת. אתה, לצערי, לא זכית להכיר את סבא שמואל. הוא נפטר בגיל צעיר, ואני גידלתי את הילדים לבד".
מה המסר שלך לדור הצעיר?
"הדור של השואה הולך ונעלם. בכל שנה נפטרים מאות ניצולים. ה'צעירים' שבינינו כבר בגילאי 80. עוד 15-10 שנה לא יישארו עדים מהדור הראשון כדי לספר. עכשיו הלפיד עובר אליכם. המסר שלי: לזכור ולא לשכוח. לא לאפשר לאויבים שלנו להכחיש את השואה".
מה דעתך על היחס של המדינה לניצולי השואה?
"לצערי, יש הרבה ניצולים שלא מקבלים עזרה מהמדינה וצריכים לבחור בין אוכל לתרופות. למדינה שלנו יש עודפים של תקציב שמיועד לניצולי השואה, אבל הוא תקוע בין משרדי הממשלה ולא מגיע למי שבאמת זקוק לו. כבר שמענו הרבה הבטחות, אבל שום דבר לא השתנה. יש אנשים שעברו תלאות וסבל, ועכשיו אין להם מה לאכול. לא נותנים להם להזדקן בכבוד".
מה גורם לך גאווה?
"שרדתי את השואה, נישאתי, הקמתי משפחה לתפארת ויש לי נחת. את כל הכוחות שלי אני שואבת מהמשפחה. יש לי ארבעה ילדים, 12 נכדים, ובחודש שעבר נולדה לי נינה מספר 12. זה עושה אותי מאושרת".
כך אמרה סבתא שלי, ורק עכשיו, כשאני מסיים לכתוב את העדות שלה, אני קולט עד כמה הביקור שלי אצלה היה משמעותי, גם לה ובמיוחד לי. זו הייתה מזכרת חשובה בשבילי ובשביל כל המשפחה. כל כך פשוט לתעד בימינו, אבל אם נהיה לרגע כנים כמו סבא יחיאל ז"ל – אם לא היה לי בלוג שבו אני יכול לכתוב, רוב הסיכויים שלא הייתי עושה את זה. אז אני ממליץ לכל אחד מכם לקפוץ לבקר את סבא או את סבתא, לשבת איתם על כוס קפה ולתעד את הסיפור שלהם. אתם תודו לי על זה אחר כך.
__________________________________________________
"לעומת בן גוריון, ההנהגה הנוכחית הפכה לבידור, והבדיחה היא עלינו". הקליקו על התמונה:
