בתיאום זמנים מפתיע, בהפרש של ימים בודדים זה מזה, פרסמו שתי מעצבות שונות פוסטים שנושאם שאלות של זכויות יוצרים והעתקות של חברות גדולות. איזו יכולת יש למעצבים-יוצרים בודדים לעמוד מול חברה מסחרית, בעלת אמצעים ועורכי דין ממולחים?
שאלות כאלה הן רלוונטיות במיוחד בשבוע שבו נפתח שבוע העיצוב השנתי במילאנו: קולקציות ופריטים חדשים מושקים בחגיגיות אחרי שנשמרו היטב מפני עיניים חוקרות, שיכולות לחמוד ולשכפל בזריזות.
הישראלית רונה מיוחס-קובלנץ (סטודיו kukka) הציגה בפוסט שפרסמה בפייסבוק בסוף פברואר שאלה פתוחה: היא הזמינה את עוקביה להשוות בין סקיצות של שולחן שהציעה לחברת רהיטי הזכוכית האיטלקית Tonelli Design, מול שולחן דומה להדהים, שאותה חברה הוציאה חודשים ספורים לאחר מכן, בלעדיה כמובן.
המעצבת השנייה היא הבריטית Bridie Hall, שכתבה בבלוג שלה שחברת H&M מוכרת כוסות עם עם הדפס טיפוגרפי שמחקה את האותיות שעיצבה בסדרת הכוסות Alphabet Brush Pots:
שתי מעצבות, שתי חברות – ואיזה פער בתגובות. פנייתה של הול לחברת H&M נענתה מיד על ידי ראש מערך הפרסום והתקשורת, שהתנצל בשם החברה מעומק לבו, הבטיח לטפל במקרה במלוא הרצינות והורה באופן מידי להוריד מהמדפים את כל הכוסות (עם המלים hi ו-love), שהאותיות שעליהן דומות להפליא לאותיות מכוסות האלפבית של הול (שנמכרות, בזכות העיצוב, ב-40 פאונד לכוס). אבל במקרה של מיוחס-קובלנץ התגובה הייתה אחרת לגמרי.
את סטודיו kukka הקימה ב-2007, והוא מתמחה ברהיטים, מנורות ואביזרים משלימים לבית – כולם בסגנון מינימליסטי מתוחכם וברמת גימור גבוהה. מיוחס היא בוגרת הפוליטכניקו לעיצוב במילאנו, עבודותיה מוצגות מדי שנה ביריד העיצוב הגדול בעיר, יש לה חברים מקומיים רבים וקשרים עם חברות מסחריות.
לבעליה של אחת מהן – טונלי דיזיין – הציגה ביולי 2017 רעיון חדש שלה, לשולחן מזכוכית מכופפת כיחידה אחת, ורצועת עור רחבה המחובר לזכוכית, רפויה מעט, המשמשת כמדף. ההצעה נדחתה בנימוס. "הצגתי להם הרבה קונספטים, והם דחו ואמרו שזה לא מתאים לסגנון של החברה", מספרת מיוחס-קובלנץ בראיון ל-Xnet.
היא כבר שכחה מהנושא, אלא שבפברואר האחרון האינטרנט, שיודע כל מה שאנחנו מחפשים וצריכים – דאג להזכיר לה. "בזמן עבודה על הצעה לחברה אחרת, פתחתי במחשב את התיקייה של הרעיונות שלא פותחו, וראיתי את שולחנות הזכוכית והעור שעיצבתי לפני שנתיים.
ואז, הקוקיז הקפיצו לי פרסומת של טונלי, עם צילום של השולחן. האלגוריתם האינטרנטי קרא שזה אותו הדבר. מיד עלה לי בראש שהם כנראה לא רצו את השולחן שלי כי כבר היה להם, אבל אז גיליתי שהם בכלל ייצרו אותו במיוחד ליריד במילאנו באפריל 2018".
יחד עם שולחן הקפה, הציגה חברת הזכוכית גם קונסולה ושולחן צד:
למרות שמיוחס-קובלנץ מגיעה ליריד העצום מדי שנה, ב-2018 היא לא הלכה לתצוגה של טונלי, וכך לא ראתה את השולחן שהוצג שם. כך גילתה זאת במקרה, דרך המחשב, כמעט שנה מאוחר יותר.
היא שלחה לו מכתב, והתגובה היתה, היא מספרת, "שזו לא העתקה, כי הזוויות של השולחן שלהם ישרות ובהדבקה, ואצלי זו זכוכית מכופפת. האמת שהעתקות זה לא חדש. זה קורה הרבה, ולמדנו שזה ככה. אבל זו 'תחרות לא הוגנת', כמו המונח המקצועי שהגדיר עורך הדין שלי, ולכן החלטתי כן להמשיך עם עורך דין. מכיוון שהם כבר הוציאו את השולחן לאור, הם כבר עשו את הנזק ואני לא יכולה להשתמש או להציג את הקונספט הזה, של עור תלוי משני קצוות. נוציא מכתבים ואנסה להגיע איתם להסדר חברי".
מה הפיצוי שאת רוצה?
"פיצוי על התמלוגים של מה שנמכר. השולחן נמכר ב-2,500 דולר בערך, והתמלוגים המקובלים זה 3% ממחיר הייצור, שאני מעריכה שהוא סביב ה-500 דולר".
זה יוצא 15 דולר לשולחן. כמה שולחנות כבר הם ימכרו? זה כלום כסף.
"זה לא עניין של כסף. ככה מעצבים חיים. אני עובדת 20 שנה וזו קהילה שלמה. זה לא רק אני. זו השפלה מקצועית. אני אמנם קודם עושה למעני, אבל גם למען הקהילה".
פנית למעצבים האיטלקים שחתומים על השולחן, Fabio Calvi ו-Paolo Brambilla?
"הם טוענים שהציגו את הרעיון לטונלי שלושה חודשים אחרי, ואמרו שלא ידעו שהצגתי לפניהם, אבל לך תדע אם בטונלי לא הראו להם. אין לי שום דבר מול המעצבים, זה רק מול החברה, ובגלל זה מעצבים הולכים לעשות עבודות 'קאסטום מייד' וייצור עצמי, ולא לעבוד עם חברות. אבל הנה, ביום ששי דיברתי עם חברה איטלקית חדשה על עיצוב אקססוריז בהסכם תמלוגים. להגיד לך שאני לא אעשה את זה? אעשה".
מחברת טונלי נמסר בתגובה: "היועצים המשפטיים שלנו מטפלים בנושא מול קוקה סטודיו, ומסיבה זו לא נרחיב".
העתקה או השראה?
העתקה היא לא דבר חדש. כולם מעתיקים מכולם הכל וכל הזמן. ואם פעם חשבנו שרק הסינים מעתיקים מהחברות הגדולות, היום העתקה שמושכת תשומת לב היא זו ההפוכה – דווקא של החברות הגדולות והמוכרות ממעצבים קטנים. וזה לא רק הוויכוח (וההסדר) על ''טוי'' של נטע ברזילי. אלה חולצות שעיצב עידו גרינברג בחברת מיסמס שלו, שקיבלו הד (והסכם פשרה) בחברת פוקס. או חולצות דומות של המותג Sorry (של המעצבת הישראלית דניאל ויינברג) ש''היוו השראה'' לביונסה. או הטענות כלפי אדריכל רפי סגל, שזכה בפרס הראשון על תכנון הספרייה הלאומית בירושלים, ומיד נטען שעבודתו מועתקת מפרויקט שהושלם שנה לפני כן בשנגדו שבסין, ותוכנן במשרד האדריכלים האמריקאי Howler+Yoom . במקרה זה, אגב, כל הצדדים טענו שכלל לא מדובר בהעתקה, אבל העניין העיב על זכייתו של סגל, שלבסוף בוטלה. אז איפה עובר הגבול בין העתקה להשראה?
"כל דבר יש בו השראה. אף אחד לא יוצר בוואקום, בטח לא כשמתבססים על אופנות. בלי השראה אין אופנה. אם אתה מעצב ורוצה שיהיה אופנתי וימכור, אז אתה רוצה שגם אחרים יושראו ממך, אחרת זה לא תופס כאופנה", מסביר עו''ד סער אלון, שותף ומנהל מחלקת עיצובים בקבוצת ריינהולד כהן, העוסקת בקניין רוחני, ומי שהיה בין מובילי חוק העיצובים החדש, שנכנס לתוקפו באוגוסט 2018.
שמעתי שאם יש 3 הבדלים בין המוצרים – זו לא העתקה.
"זה מיתוס שאני שומע הרבה. העיקרון הוא משהו שהצרכן יתבלבל בו בין המוצרים".
אז מה עושים כדי למנוע העתקות?
"לא לחשוף את העיצוב לפני שמגנים עליו ברישום. אם לא מגנים, אז כל אחד יכול להעתיק. רישום בארץ עולה אגרה של 260 שקל, ומומלץ לקחת גם איש מקצוע שיגבש אסטרטגיה על מה מגנים, מה קיים כבר בשוק וכו', וזה יכול לעלות עוד כמה אלפים. הרישום מגן במדינה בה בוצע, לכן כדאי לעשות גם רישום במדינות של המתחרים, ובמדינות שבהן מייצרים".
טוב עכשיו אתה כבר מכניס את המעצב האחד להוצאות של כמה אלפים טובים, על מוצר אחד. זה כבר נראה לי לא ריאלי. אולי הכי טוב לקבל את ההעתקה ברוח טובה, כמחמאה?
"הרבה מעצבים מתייחסים לזה כאל מחמאה. מצד שני, מעצבים תעשייתיים עושים משהו תעשייתי שכרוך בכספים, ומה שהם לא מוכרים, מישהו אחר מוכר, וזה בא על חשבון הכסף והמוניטין שיכלו לקבל".
אתה רואה בשנים האחרונות עלייה במספר ההעתקות?
"יש יותר. זה נובע מהקלות שבה אפשר להעתיק – שימוש בתוכנות, זמינות באינטרנט, שרטוטי תלת ממד, תבניות יציקה. מעצבים לא מכירים את הזכויות שלהם, ומכיוון שיש להם פלטפורמות להציג עבודות, הם ממהרים להציג, ומי שרוצה מקבל מזה השראה בקלות".
אתה מוצא גם חברות מכובדות שמעתיקות?
"גם מאחורי חברות מכובדות עומדים אנשים, שיכולים להגיד שאם לא הגנת זו בעיה שלך. מצד שני יש חברות שלא ידברו אתך עד שלא תגן על המוצר. תבין – בשביל חברה לרכוש ממישהו רישיון או זכויות זה יותר קל. זה לקבל מוצר מוכן, במקום להתחיל לבוא עם רעיונות חדשים".
היזם והטרנדולוג גיל רויטר מסכם את הנושא יפה. "אם מעתיקים מכם – קחו את זה כמחמאה. שיעתיקו בכיף. זה הכי מפרגן שמעתיקים. קחו את זה קדימה. אתם כבר עובדים על הדבר הגדול הבא. חוץ מזה שמי שרוצה את האורגינל תמיד יהיה מוכן לשלם את האקסטרה, ולא לקבל חיקוי זול. אני אומר, רק לתת ולשתף. ולעשות את הסצנה העיצובית יותר מעניינת".
