הקטגור ניצב בבית המשפט - ואיתו "ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים"

בפתיחת משפט אייכמן נשא התובע, גדעון האוזנר, נאום מלא פאתוס, שבו הבטיח לייצג את קורבנות השואה ולהיות "להם לפה", וכן הציג שאלות שגם כיום קשה להשיב עליהן

עופרה עופר אורןפורסם: 21.01.19 03:04
גדעון האוזנר. "איך זה יכול היה לקרות? איך זה היה אפשרי בצהרי המאה ה-20?"  למטה: קטעים מהנאום (צילום: יעקב סער, לע"מ)
גדעון האוזנר. "איך זה יכול היה לקרות? איך זה היה אפשרי בצהרי המאה ה-20?" למטה: קטעים מהנאום (צילום: יעקב סער, לע"מ)

"במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי: עימדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה, ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".

 

כך החל נאום הפתיחה של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפט אדולף אייכמן, שהושמע בישיבה הראשונה של המשפט, ב-11 באפריל 1961 בבית העם בירושלים (ראו סרטון למעלה). שנה קודם לכן לכדו לוחמי המוסד את אייכמן בארגנטינה, שם הוא חי בשם בדוי במשך עשר שנים אחרי שהצליח להימלט מאירופה. אייכמן שימש כראש מחלק היהודים בגסטפו והיה האחראי הראשי לביצוע תוכנית "הפתרון הסופי", שנועדה להשמיד את כל היהודים בכל מקום שהגרמנים יכבשו. האם הייתה לישראל זכות לשפוט אותו? חנה ארנדט, פילוסופית יהודייה ילידת גרמניה, שהצליחה להימלט לארצות הברית שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביעה בספרה "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע" התנגדות למהלך. היא ראתה באייכמן ביורוקרט מוגבל, לא עקבי, שטוף קלישאות ובעל נטייה להשתמש במליצות נבובות, שהעידו על קוצר ידו להבין את מלוא המשמעות של מעשיו. היא גם סברה שפשעיו הפכו אותו לאויב המין האנושי, ולכן חשבה שאינו אמור להישפט בישראל, אלא בבית דין בינלאומי. לדעתה, "המפלצתיות של המאורעות 'מתגמדת' מול בית דין המייצג אומה אחת בלבד".

 

התובע האוזנר לא התעלם מהשאלות שעוררו חטיפתו של אייכמן והעמדתו לדין בישראל. לשאלה אם בית משפט ישראלי מסוגל להיות נייטרלי בנושא רגיש כל כך, השיב בשאלה הרטורית: "האם יש בעולם שופט שיכריז על עצמו שהוא 'נייטרלי' לנוכח השמדת עם?" לשאלה אם בית המשפט רשאי להתעלם מהאופן שבו הובא אייכמן לירושלים ומהאמצעים ששימשו לכך, השיב שהאופן שבו נחטף אייכמן אינו מעניינו של בית המשפט. לשאלה אם מוצדק לשפוט את אייכמן בירושלים, ולא בפני ערכאה בינלאומית, השיב בטענה שאין בית משפט בינלאומי שיש לו סמכות לדון בעניינים פליליים ושאינו שופט אנשים בודדים. גם לתהייה אם החוק הרטרואקטיבי לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם הוא חוקי (הפשעים הרי בוצעו הרחק מישראל ובתקופה שהמדינה טרם נוסדה), השיב כי "מדינה זכאית לקבוע סנקציות של ענישה על מעשים שנעשו מחוצה לה ושפגעו באותה מדינה או אפילו על מעשים שתוצאותיהם מורגשות באותה מדינה". בית המשפט בירושלים קיבל את עמדותיו של האוזנר והשתכנע שהעמדתו לדין של אייכמן בישראל היא מהלך חוקי ומוסרי.

 

האוזנר (מימין, עומד) באולם בית המשפט. בתא הזכוכית: אדולף אייכמן (צילום: מילי ג'ון, לע"מ)
    האוזנר (מימין, עומד) באולם בית המשפט. בתא הזכוכית: אדולף אייכמן(צילום: מילי ג'ון, לע"מ)

     

    נאום הפתיחה של האוזנר היה רגשי ורווי פאתוס. הוא נשען על ההיסטוריה של העם היהודי ועל הסבל הרב שעבר. "ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות", אמר. "הציווי 'בדמיך חיי!' מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. כבר פרעה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך את בניהם ליאור; המן ציווה לאבדם, להרגם ולהשמידם; חמלניצקי טבח המוניהם; פטליורה עשה בהם פוגרומים". אבל, הדגיש האוזנר, אין תקדים למה שעולל המשטר הנאצי. "בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל את אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן - הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי. ואין עוד דוגמה בדברי ימי העמים שאפשר היה להטיח בפני אדם אחד כתב אישום כגון זה שנשמע כאן". האוזנר הדגיש ואמר כי אין תקדים לזוועות שיוצגו במהלך המשפט.

     

    יותר מ-100 ניצולי שואה העידו במשך חודשיים. אחד מהם היה הסופר ק' צטניק, שהתעלף על דוכן העדים לאחר שדיבר על אושוויץ ואמר שהייתה "פלנטה אחרת". סנגורו של אייכמן, רוברט סרווציוס, כמעט לא חקר את העדים, שכן דבריהם נועדו בעיקר להמחיש את זוועות השואה, ולהם עצמם לא היה שום קשר ישיר עם אייכמן. חלקם כלל לא ידעו על קיומו בזמן המלחמה. הם תיארו את מה שעבר עליהם: את הגטאות, האקציות, הגירוש, הרציחות. כמו כן, הוגשו אלפי מסמכים, ביניהם כאלה שהוכיחו כי "מי שבאמת לא רצה להרוג יהודים, לא הוכרח לבצע הוראות אלה והיה משתחרר".

     

    העדויות שודרו ברדיו והתפרסמו בעיתונים, והתגובות לסיפורים המחרידים היו רגשיות ועזות. קו ההגנה שבו החזיק סנגורו של אייכמן היה שהאחריות לפעולותיו בזמן המלחמה אינה מוטלת על כתפיו: הוא רק מילא פקודות. "כל המנגנון הממשלתי היה שותף לזריעה שהעלה קציר זה", אמר הסנגור. "אם אשם הנאשם, כי אז אשמים יותר ממנו היוזמים במשרות הגבוהות". הוא גם הבטיח כי "הסנגוריה תוכיח שהנאשם אינו נושא בכל אחריות להשמדה. לא הוא ציווה עליה ולא הוא ביצע אותה. כן יתברר שלא הייתה לו כל אפשרות לסרב לפקודות". האוזנר, מצידו, היה משוכנע שאייכמן היה אדם מתוחכם וערמומי, שונא יהודים מושבע, שידע היטב מה הוא עושה, ושמעולם לא סטה מעמדותיו הנאציות והאנטישמיות.

     

    צפו בכתבה על אירוע שערך הנשיא ריבלין בנושא משפט אייכמן:

     

     

    השפעותיו של המשפט היו ארוכות טווח. הוא הפנה את תשומת הלב אל הניצולים, ובזכותו השתנה היחס כלפיהם. העדויות הפומביות אפשרו לניצולים אחרים לספר מה עבר עליהם ולזכות סוף-סוף בהבנה ובאהדה.

     

    נאום הפתיחה של האוזנר הסתיים בשאלה: "איך זה יכול היה לקרות? איך זה היה אפשרי בצהרי המאה ה-20?" הוא הודה כי אי אפשר למצוא תשובה "מלאה ומניחה את הדעת", ושיער כי התביעה לא תצליח "לחשוף את כל שורשי הרשע" וכי "מלאכה זו תישאר בוודאי נחלתם של היסטוריונים, סוציולוגים, סופרים ופסיכולוגים, שינסו להסביר לעולם את אשר אירע לו". עם זאת, הבטיח להשתדל "לעמוד, ולו במקצת, על רקע הדברים, כדי לנסות ולהסביר את מה שאולי אינו ניתן כלל להסבר במבחני ההיגיון".

     

    האם כל "שורשי הרשע" נעקרו? האם ייתכן שבעתיד יישאלו שאלות דומות לגבי המציאות הנוכחית בעולמנו? נראה כי גם היום קשה לתת תשובות חד-משמעיות לשאלות הללו.

     

     

       

      מה אמר הסופר ניצול השואה אלי ויזל כשזכה בפרס נובל? הקליקו על התמונה:

       

      ויזל עם ברק אובמה בבוכנוואלד. "כל כך הרבה אי-צדק וסבל זועקים אלינו". הקליקו על התמונה (צילום: AP)
      ויזל עם ברק אובמה בבוכנוואלד. "כל כך הרבה אי-צדק וסבל זועקים אלינו". הקליקו על התמונה (צילום: AP)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים