ב-1986 זכה הסופר ניצול השואה אלי ויזל בפרס נובל לשלום. חברי הוועדה שבחרו בו נימקו את החלטתם בכך שהסופר הוא "מנהיג רוחני בעידן שבו אלימות, דיכוי וגזענות ממשיכים לאפיין את העולם". ויזל, כך כתבו, "הוא שליח, הנושא אל האנושות בשורה של שלום, כפרה וכבוד אנושי".
את ספרו הראשון, "לילה", כתב ויזל עשר שנים אחרי סופה של מלחמת העולם השנייה. גרסתו המקורית ביידיש נקראה "און די װעלט האט געשװיגן" - כלומר, "והעולם שתק". לימים עיבד את הספר, שתורגם לעשרות שפות, והוציא אותו שוב בשם "הלילה". הספר היה לאחד הספרים המוכרים והנמכרים ביותר בעולם בנושא השואה.
בנאום שנשא בעת שקיבל את פרס נובל, הסביר ויזל את המחויבות שהוא חש להשמיע את קולם של אנשים מדוכאים באשר הם, כדי שההיסטוריה לא תחזור, כדי שהעולם לא יעמוד מנגד, שותק ואדיש, כפי שעשה כשהוא עצמו היה כלוא במחנה הריכוז בוכנוואלד ולא הבין איך ייתכן שהאנושות אינה נחלצת לעזרת המעונים והנרדפים בגטאות ובמחנות הריכוז. בנאומו דיבר ויזל לא רק אל הנוכחים, אלא גם אל עצמו, אל הנער בן ה-15 שאיבד את כל בני משפחתו, ובכללם את אביו שמת מרעב ומחולי ממש בזרועותיו. ויזל אומר לנער שהיה כי קיים את הבטחתו לחיות חיים בעלי משמעות, המתבטאת בשמירה על זכר השואה ובפעילות למען זכויות אדם.
הנה הדברים שנשא ויזל בטקס קבלת הפרס, שנערך ב-10 בדצמבר 1986 באוסלו (כאן בתרגומי. ויזל נשא את דבריו באנגלית):
"בתחושה עמוקה של ענווה אני מקבל על עצמי את הכבוד שבחרתם להעניק לי. אני יודע: בחירתכם מתעלה מעליי, וזה מפחיד ומשמח אותי. מפחיד, כי אני תוהה: האם יש לי זכות לייצג את המוני הנספים? האם יש לי זכות להיעתר לכבוד העצום הזה, בשמם? אין לי. איני מתיימר. איש אינו רשאי לדבר בשם המתים, איש אינו רשאי לפרש את אינספור החלומות שחלמו והחזונות שחזו. והבחירה הזו גם משמחת אותי, כי אני רשאי לומר שהכבוד הזה שייך לכל הניצולים וצאצאיהם, ובאמצעותנו, לעם היהודי, שעם גורלו הזדהיתי מאז ומעולם.
"אני זוכר: זה קרה אתמול ולפני נצחים. ילד יהודי גילה את ממלכת הלילה. אני זוכר את הבלבול ואת המבוכה שחש. זוכר את ייסוריו. הכל קרה מהר כל כך: הגטו, הגירוש, קרון הבקר החתום, המזבח הבוער שעליו היו אמורים ההיסטוריה של בני עמנו ועתיד האנושות לעלות כקורבן. אני זוכר: הילד שאל את אביו, 'איך ייתכן? אנחנו במאה ה-20, לא בימי הביניים. מי מרשה לבצע פשעים כאלה? איך העולם שותק?' והילד ההוא פונה אליי: 'אמור לי, מה עשית עם העתיד שלי? מה עשית עם חייך?' הוא שואל. ואני משיב לו שניסיתי – לשמר את הזיכרון, להיאבק נגד מי שמבקשים לשכוח. כי אם נשכח, נהיה אשמים. נהיה משתפי פעולה. ואז אני מסביר לו כמה תמימים היינו, כי העולם שהכרנו ידע ושתק. ולכן נשבעתי לעולם לא לשתוק בכל מקום ובכל זמן שבהם בני אנוש סובלים ומושפלים. תמיד מוטל עלינו לבחור צד. נייטרליות משרתת את הפוגע, לעולם לא את הקורבן. שתיקה מעודדת את המענה, לעולם לא את המעונה. לפעמים עלינו להתערב. כשחייהם של בני אדם נתונים בסכנה, כשהכבוד האנושי מאוים, גבולות לאומיים ורגישויות אינם רלוונטיים עוד. כל מקום שבו רודפים גברים או נשים בגלל הגזע שלהם, דתם או השקפותיהם הפוליטיות, חייב להיעשות – בו ברגע – מוקד העניין של היקום.
"כמובן, מאחר שאני יהודי שנטוע עמוק בזיכרון ובמסורת של בני עמי, היענותי הראשונה היא לפחדים של יהודים, לצרכים של יהודים, למשברים של יהודים. כי אני חלק מדור שעבר טראומה, דור שחש את הנטישה ואת הבדידות של עמנו. אם סדר העדיפויות היהודי לא יוצב בראש סדר העדיפויות שלי, לא אנהג כדרך הטבע. ישראל, יהודי ברית המועצות, יהודים בארצות ערב... אבל יש גם אחרים שחשובים לי. האפרטהייד, לפי השקפתי, מתועב בדיוק כמו האנטישמיות. מבחינתי, הבידוד של אנדריי סחרוב מתועב כמו כליאתו של יוסף ביגון, כמו גם שלילת זכותו של מנהיג תנועת סולידריות להביע את מחאתו, כמו גם המאסר האינסופי של נלסון מנדלה.
"כל כך הרבה אי-צדק וסבל זועקים אלינו, תובעים את תשומת ליבנו: קורבנות של רעב, גזענות ורדיפה פוליטית, סופרים ומשוררים, אסירים בארצות כה רבות, כאלה שהשמאל שולט בהן, וכאלה שהימין. זכויות אדם מופרות בכל אחת מהיבשות. אנשים רבים יותר חווים דיכוי מאלה שחווים חופש. וכן, ישנם גם הפלסטינים, שלמצוקתם אני רגיש, אבל מדרכי הפעולה שלהם אני סולד. אלימות וטרור אינם התשובה. יש לעשות משהו בעניין הסבל שלהם, ובקרוב. אני בוטח במדינת ישראל, כי יש לי אמון בעם היהודי. אנא, תנו למדינת ישראל הזדמנות, והלוואי שהשנאה והכעס יסולקו מהאופק שלנו. הלוואי שישרור שלום בארץ הקודש. כן, יש בי אמונה - באלוהים ואפילו בבריאה שלו. בלעדיה שום פעולה לא תיתכן. ופעולה היא התיקון היחיד לאדישות, שהיא הסכנה הערמומית והחתרנית ביותר. זאת המורשת של פרס אלפרד נובל, לא כן? שהרי הפחד שלו מפני מלחמה היה למגן מפניה.
"נותרו דברים רבים שיש לעשות, ודברים רבים שאפשר לעשות. אדם אחד – ראול ולנברג אחד או אלברט איינשטיין אחד - אדם שניחן ביושרה יכול לשנות הכל, לחיים ולמוות. כל עוד מתנגד משטר אחד יושב בכלא, החופש שלנו אינו אמיתי. כל עוד יש ילד אחד רעב, חיינו מלאים בייסורים ובבושה. כל הקורבנות הללו זקוקים יותר מכל לדעת שאינם לבד. שאנחנו לא שוכחים אותם, וכשחונקים את קולותיהם, עלינו להשאיל להם את אלה שלנו. כשהחירות שלהם תלויה בזאת שלנו, איכות החופש שלנו תלויה בחופש שלהם.
"לכן, אני משיב לילד היהודי התוהה מה עשיתי עם שנות חייו, ושבשמו אני מדבר אתכם, ומביע את הכרת התודה העמוקה ביתר שלי. איש אינו מסוגל לחוש הכרת תודה כמו מי שהגיח ממלכות הלילה. אנחנו יודעים שכל רגע נתון הוא רגע של חסד, וכל שעה היא מתת; אם לא נחלוק אותם, נבגוד בהם. חיינו אינם שייכים עוד רק לנו; הם שייכים לכל מי שזקוק לנו עד ייאוש.
"תודה, אדוני היו"ר ארביק. תודה, חברי ועדת פרס נובל. תודה, אזרחי נורווגיה על כך שהצהרתם באמצעות האירוע הייחודי הזה כי להישרדות שלנו יש משמעות לאנושות".
צפו בכתבה על ויזל ששודרה ב"מבט" בעקבות מותו:
ויזל ציין את הנרדפים בני זמנו: לך ולנסה הפולני, מנהיג סולידריות, אנדריי סחרוב הרוסי, יוסף ביגון היהודי מסורב העלייה, נלסון מנדלה הדרום-אפריקאי. מאז השתנו דברים רבים: בפולין שורר כבר מזמן שלטון דמוקרטי; ברית המועצות התפרקה, ויותר ממיליון יהודים היגרו ממנה, רבים מהם לישראל; מנדלה השתחרר מהכלא, כיהן כנשיא ארצו, מנע שפיכות דמים בין לבנים לשחורים והוביל לפיוס בין הצדדים. רק סוגיה אחת מכל אלה שאלי ויזל מזכיר, נותרה בלתי פתורה: הסכסוך היהודי-ערבי. מאומה במצב הפלסטינים לא השתנה ב-30 השנים שחלפו מאז הנאום, על אף שהדובר הביע אהדה למצוקתם וקרא למצוא פתרון "בקרוב".
לפני שנתיים ליווה ויזל את ראש הממשלה נתניהו כשזה נשא נאום שנוי במחלוקת נגד הסכם הגרעין עם איראן בקונגרס האמריקאי. רבים סברו שהנאום לא הועיל במאבק נגד תוכנית הגרעין ורק עורר תחושה שראש ממשלת ישראל נוהג בעזות מצח לא מקובלת כשהוא מרשה לעצמו להופיע בבית המחוקקים האמריקאי חרף מחאתו של נשיא ארצות הברית. היו מי שטענו כי יש טעם לפגם בכך שאלי ויזל ישב שם בקהל, בשעת הנאום, ממש בשורה הראשונה.
ויזל הלך לעולמו ביולי 2016. האם באמת קיים במלואה את הבטחתו לילד שהיה? האם מלבד העובדה שהאיץ בישראל למצוא תשובה למצוקת הפלסטינים, פעל לכך שהסוגיה אכן תיפתר? גם מעניין לדעת מה היה אומר האיש שהבטיח לעזור לכל קורבנות הגזענות באשר הם, על החוק לגירוש ולכליאה של מבקשי מקלט שעבר לאחרונה בכנסת.
