41 שנה לנאומו של אנואר סאדאת בכנסת: "באתי אליכם בלב פתוח"

הצלפים שהמתינו דרוכים בשדה התעופה, הרחובות שהתרוקנו והנאום ההיסטורי שסלל את הדרך לשלום. עופרה עופר אורן חוזרת לביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים בישראל

עופרה עופר אורןפורסם: 12.11.18 09:26
סאדאת ובגין. "אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב", אמר ראש הממשלה  (צילום: משה מילנר, לע"מ)
סאדאת ובגין. "אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב", אמר ראש הממשלה (צילום: משה מילנר, לע"מ)
מליאת הכנסת בזמן הנאום. כל העם נצמד למקלטי הטלוויזיה (צילום: סער יעקב, לע"מ)
מליאת הכנסת בזמן הנאום. כל העם נצמד למקלטי הטלוויזיה (צילום: סער יעקב, לע"מ)
לצידם של גולדה מאיר ושמעון פרס. "תמיד כינית אותי 'גברת זקנה'", היא נזפה בו  (צילום: סער יעקב, לע"מ)
לצידם של גולדה מאיר ושמעון פרס. "תמיד כינית אותי 'גברת זקנה'", היא נזפה בו (צילום: סער יעקב, לע"מ)

כל מי שחי אז, ב-19 בנובמבר 1977, וכבר היה אדם בוגר, זוכר: את אורותיו המנצנצים בשמים של המטוס היחיד שהותר לו באותו ערב להיכנס למרחב האווירי של ישראל; את נחיתתו, ששודרה בשידור ישיר בטלוויזיה; את רגעי המתח והדאגה, כשדלת המטוס נפתחה: האם מדובר בסוס טרויאני נוסח המאה ה-20? האם יפרצו מהמטוס חיילים מצריים חמושים, שירססו בנשק אוטומטי את מנהיגי מדינת ישראל שהגיעו לקבל את פניו של נשיא מצרים? החששות הללו, כך הסתבר לימים, היו נחלת הכלל. הצבא הציב צלפים על גגות מבנים בשדה התעופה, ליתר ביטחון.

 

אבל לא. החששות התבדו. מי שהופיע בפתח המטוס היה אנואר סאדאת. הוא עמד רגע, בפניו המוכרות כל כך לצופי הטלוויזיה, נופף לשלום וחייך אלינו מהמרקע.

 

אם כך – הוא באמת מתכוון, אמרנו בלבנו. הוא באמת בא כדי להושיט יד לשלום.

 

סאדאת לצד אשת נשיא המדינה, אופירה נבון (צילום: סער יעקב, לע"מ)
    סאדאת לצד אשת נשיא המדינה, אופירה נבון(צילום: סער יעקב, לע"מ)

     

    את רחשי הלב הביע למחרת בכנסת ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין שאמר: "זמן הטיסה בין קהיר ובין ירושלים קצר, אך המרחק ביניהן היה עד אמש אין-סוף. הנשיא סאדאת עבר את המרחק הזה באומץ לב. אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב, ונדע להעריכו אצל אורחנו, כי באומץ לב קמנו ובו נחיה."

     

    רק ארבע שנים קודם לכן היה סאדאת האויב הגדול, המנהיג שפתח נגדנו במלחמה, בעיצומו של יום כיפור, הסב לנו אבידות קשות, והוכיח לנו ולעמו, שהצבא המצרי של 1973 שונה מהצבא של 1967, ושהחיילים המצריים מוכנים להילחם, וגם יודעים לעשות זאת.

     

    ישראל הביסה אמנם את כל תוקפיה, אבל יש הסבורים כי סאדאת תכנן מראש את המהלכים: אחרי המלחמה יגיע לישראל ויציע לה לחתום על הסכם שלום, על פי התנאים שהוא יכתיב.

     

    המחווה שעשה בהגיעו לכאן, בנכונותו לנהל שיחות ישירות עם ממשלת ישראל, וגם לפנות אל הציבור בדיבור ישיר, מעל בימת הכנסת, נראתה לרוב הישראלים משמעותית ואפילו מהפכנית. התעוררה אז תחושה שרוח חדשה נושבת, רוח של פיוס, דיבור, משא ומתן, הדדיות, ואפילו של צחוק משותף. זכורים למשל חילופי הדברים שלו עם גולדה מאיר, ראש הממשלה בימי מלחמת יום כיפור. "תמיד כינית אותי 'גברת זקנה' היא נזפה בו בלצון והוא פרץ בצחוק ואמר לשמעון פרס, יו"ר האופוזיציה באותה עת, "באמת כיניתי אותה כך..."

     

    ביום שבו הגיע סאדאת לנאום בכנסת, התרוקנו הרחובות בישראל. הכול נצמדו אל מקלטי הטלוויזיה כדי לצפות בו. היו מי שהדברים שסאדאת אמר הכעיסו אותם. לתושבי סיני, פתחת רפיח, אופירה – היישוב שהוקם בשארם א שייך – התחוור שצפוי להם מאבק נגד הפינוי של יישוביהם. אבל מרבית הישראלים התפעמו מעצם הגעתו, וגם מחלק ניכר מדבריו.

     

    נאום סאדאת בכנסת, כך זה נראה:

     

     

    מאחר שהנאום ארוך מאוד, הוא מובא כאן במלואו בסוף הכתבה.

     

    כשקוראים אותו אפשר להבחין בכמה נקודות מעניינות מאוד. הדברים שסאדאת אמר נשמעים כנים ואמיתיים. אפשר להבין זאת לא רק מכך שהעז להגיע לישראל – המנהיג הערבי הראשון שנתן פומבי לניסיונות לפתוח במשא ומתן – אלא גם בשל צדקת הדברים שאמר: מלחמות הן עניין הרסני, ו"בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם," לא יכולים להיות מנצחים באמת.

     

    אמונתו הדתית של סאדאת מתבטאת בנאומו, וכשהוא מזכיר כי "כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, ניקיון הכפיים והשלום," אי אפשר שלא להאמין שהוא מתכוון למה שהוא אומר.

     

    כשהוא מציין את החשדנות כלפיו, הוא כמובן צודק, אבל הוא מבטיח כי בא לירושלים במטרה אחת ויחידה: להגיע להסכם שלום שייטיב קודם כל עם בני עמו, אך לא רק אתם. הוא מדבר כבעל חזון, כמנהיג שנפשו מגויסת להשתמש בכוחו כדי להבטיח את עתידם של מיליוני בני האדם שעל גורלם הוא יכול, צריך ורוצה להשפיע. הוא אומר זאת במפורש, ובמילים מרגשות מאוד: "האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להם הווה נעים ועתיד טוב".

     

    הוא קורא לנו, אויביו עד זה לא מכבר, ואולי גם לבני עמו, להתעלות מעל הפנאטיות, כי רק כך יוכלו הצדדים להגיע להסדר שיהיה מקובל על כולם.

     

    עם כל זאת, אין להתעלם גם מהצדדים האחרים שבנאומו. אכן, הוא מבקש להתעלות מעל הפנאטיות ולוותר עליה, מדגיש את כנות כוונותיו ומבטיח שהוא מוכן להכיר בקיומה של ישראל (זאת הייתה הבטחה תקדימית שמדינת ישראל צמאה לה מאז ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל, שמדינות ערב התנגדו לה בכל תוקף), למעשה בעצם ביקורו בכנסת הוא הכיר בקיומה של המדינה. ויחד עם זאת, הוא מדגיש את תביעותיו, ומבהיר שלא יסכים להתפשר עליהן: ישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה (הוא מכנה זאת "שלום צודק"), ותתחייב לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, שכן היא לבו של הסכסוך.

     

    לקראת סיומו של הנאום הבטיח סאדאת כי הוא מבטא בדבריו את רחשי לב עמו.

     

    קבלת הפנים בישראל (צילום: סער יעקב, לע"מ)
      קבלת הפנים בישראל(צילום: סער יעקב, לע"מ)

       

      הסכם השלום עם מצרים נחתם במרץ 1979, כשנה וחצי אחרי ביקורו של סאדאת בישראל. בעיית הפליטים הפלסטינים לא נפתרה, אבל ישראל נסוגה מכל השטחים שכבשה מידי מצרים במלחמת ששת הימים, למעט רצועת עזה, שעליה העדיף סאדאת לוותר, וידע מה הוא עושה.

       

      ב-6 באוקטובר 1981, עוד לפני שהושלם פינוי סיני, נרצח אנואר סאדאת בעת שצפה במצעד השנתי לציון הניצחון של מצרים במלחמת יום כיפור. אנשי הג'יהאד המצרי שהשתתפו במצעד לבושים במדי צבא, קפצו ממשאית נוסעת, הסתערו על בימת הכבוד, וירו למוות בו ובעשרה משתתפים נוספים בטקס.

       

      הרצח הוכיח כי טעה בהבטחתו שלפיה הוא מייצג את רחשי הלב של כל בני עמו. עם זאת, הסכם השלום עם מצרים שריר וקיים עד עצם היום הזה, 41 שנה אחרי שנחתם.

       

      בדבר אחד אין ספק: סאדאת היה מנהיג פורץ דרך, אמיץ, ובעל חזון. קשה שלא לתהות מתי יפקוד אותנו מנהיג בשיעור קומתו, שידע לעשות מעשה, ליזום מהלכים חיוביים, להביט קדימה, אל האופק, במילים אחרות – להנהיג.

       

      למיטיבי לכת: הנאום של אנוואר סאדאת במלואו:

       

      "בשם אללה, כבוד יושב-ראש הכנסת, מורי ורבותי. הרשו לי בראש ובראשונה לפנות אל יושב-ראש הכנסת בתודתי הכנה על כי איפשר לי לדבר אליכם בהזדמנות זו. כשאני מתחיל את דברי אני אומר: השלום עליכם ורחמי האלוהים, השלום לכולנו אם ירצה ה', השלום לכולנו עלי אדמות הן בערב והן בישראל ובכל מקום ופינה בעולם גדול זה המסובך במאבקי הדמים שלו, עולם המזועזע בסתירות החדות שבו, הנתון מפעם לפעם לאיום של מלחמות הרסניות, מלחמות אשר עושה האדם כדי שישמיד באמצעותן את אחי האדם. ובסופו של דבר, בין עיי המפולת של מה שבנה האדם ובין שרידי גופות הקורבנות של בני-האדם, אין מנצח ואין מנוצח. לאמיתו של דבר המנוצח האמיתי הוא האדם, האדם הנעלה שביצורי האלוהים, אותו אדם אשר בראהו האלוהים, וכפי שאמר גאנדי שליח השלום: למען ילך על רגליו, יבנה את חייו ויעבוד את אלוהיו.

       

      באתי אליכם היום, כששתי רגלי יציבות הן, כדי שנבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על אדמה זו, ארץ האלוהים. כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, נקיון הכפיים והשלום.

       

      האמנם כוונתי לפתוח שוב במלחמה?

      אני מוצא צידוק לכל אלה אשר קיבלו את החלטתי לבוא אל הפרלמנט שלכם, כאשר הודעתי עליה קבל עם ועולם, בהשתוממות ואפילו במבוכה. ויש כאלה, חלק מהם, שההפתעה הקשה דימתה להם שהחלטתי אינה יותר מאשר תמרון מילולי לצריכה פנימית כלפי דעת הקהל העולמית; חלק אחר אפילו תיארוה כטקטיקה פוליטית הבאה כדי לחפות על כוונותי לפתוח במלחמה חדשה.

       

      אינני מעלים מפניכם שאחד מעוזרי במשרד נשיא הרפובליקה התקשר אתי בשעה מאוחרת בלילה מיד אחרי שחזרתי אל ביתי ממועצת העם ושאלני בדאגה: ומה תעשה אם תפנה אליך ישראל בהזמנה באמת? עניתיו בכל השקט: אקבלנה על המקום. כבר הודעתי שאני מוכן ללכת אל סוף העולם, אני אלך לישראל, כי אני רוצה להציג את העובדות השלמות כמות שהן לפני עם ישראל.

       

      אני מוצא צידוק לכל מי שהחלטתי הפליאה אותו או הביע ספק באמינותן של כוונותיי העומדות מאחורי החלטתי. אין אחד שתיאר לעצמו שנשיא המדינה הערבית הגדולה ביותר, הנושאת את המעמסה הגדולה ביותר ואת האחריות הראשונה במעלה בנושא המלחמה והשלום באזור המזרח התיכון, יכול להכריז על החלטתו המתבטאת בנכונות ללכת לארץ היריב, כאשר עודנו במצב מלחמה; אפילו יתירה מזאת – כאשר כולנו יחד עודנו סובלים מתוצאותיהן של ארבע מלחמות אכזריות במשך שלושים שנה; ומעל לכל זה – בזמן שמשפחותיהם של קרבנות מלחמת אוקטובר 1973 עדיין חיות את הטרגדיות של אלמנות, של יתמות, של הקרבת אבות ובנים שנפלו חלל.

       

      כמו כן, כפי שכבר הודעתי, לא התייעצתי בנושא ההחלטה הזאת עם מישהו מעמיתי ואחי נשיאי מדינות ערב או מדינות העימות. אחדים מהם, שהתקשרו אתי, אפילו גילו התנגדות אחרי ההודעה על ההחלטה כיוון שקיימת סיטואציה של ספק וחוסר אמונה המקננים בלב מדינות ערב, לרבות העם הפלסטיני, מצד אחד, ובלב ישראל מצד שני, והם מקננים עדיין בכל הלבבות והנפשות. די לנו בכך שחודשים ארוכים, שבהם יכולנו לכונן את השלום, הלכו לשווא בגלל הסכסוכים והוויכוחים, אשר לא נשאו פרי ואשר התמקדו סביב הנהלים הקשורים בכינוס ועידת ז'נבה, המבטאים כולם את הספק הגדול ואת חוסר האמון השלם.

       

      אני מדבר אליכם בכל הכנות

      אבל אני מדבר אליכם בכל הכנות. קיבלתי את ההחלטה אחרי מחשבה והרהורים ארוכים ואני יודע שזה סיכון גדול. אבל אם האלוהים ישתבח ויתעלה קבע שאשא באחריות לעמה של מצרים ואשתתף באחריות בכל הנוגע לגורל העם הערבי והעם המצרי הרי יוצא מכך שהחובה הראשונה במעגל-אחריות זה היא למצוא את כל הדרכים כדי שארחיק מעל האומה המצרית הערבית וכל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות הרסניות, ממיתות, אשר האלוהים בלבד יודע את תוצאותיהן.

       

      אחרי הרהורים ארוכים שוכנעתי שהנאמנות והדבקות באחריות בפני האלוהים ובפני העם מטילות עלי את החובה ללכת אל המקום הנידח ביותר בעולם, ואפילו לבוא אל ירושלים ולדבר אל חברי הכנסת, נציגי עם ישראל, על כל האמיתות והעובדות העולות בתוכי כדי להשאירכם אחר כך שתחליטו בעצמכם לעצמכם. אחר כך יעשה לנו אלוהים את אשר יעשה.

       

      עלינו להתעלות מעל לפנאטיות

      גבירותי ורבותי, בחייהם של אומות ועמים יש רגעים שבהם מוטלת על כל אלה אשר ניחנו בתבונה ובראייה נכונה ונוקבת של הדברים לראות את אשר מעבר לעבר, עם כל הסיבוכים והמשקעים, וזאת למען זינוק נועז לקראת אופקים חדשים. אלה הנושאים כמונו אותה אחריות המוטלת על כתפינו הם הם הראשונים שצריכים לאזור עוז כדי להחליט את ההחלטות הגורליות התואמות את הסיטואציה. על כולנו להתעלות מעל לכל התופעות של פנאטיות, מעל לאשליה עצמית ומעל לתאוריות ישנות-נושנות של עליונות, והדבר החשוב ביותר הוא שאל נשכח לעולם כי רק האלוהים מחוסן מפני כל שגיאה ורבב.

       

      באומרי שאני רוצה להרחיק מעל כל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות חדשות, כאובות ואיומות, אני בא להודיע לפניכם בכל הכנות שהנני נושא אותו מטען של רגשות והנני נושא באותה אחריות לכל אדם בעולם, בוודאי כלפי העם הישראלי. כל נפש המוצאת את סופה במלחמות היא נפש של אדם ואין זה משנה אם ערבי הוא או ישראלי. האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להן הווה נעים ועתיד טוב.

       

      עלינו להגן על חיי ילדינו

      למען כל זה, בכדי להגן על חיי בנינו ועל חיי אחינו ואחיותינו כולם, כדי שחברתנו תתפנה ליצירה מתוך בטחון ושלווה, למען התפתחות האדם והאושר, כדי להעניק לו זכות של חיים בכבוד, למען אחריותנו בפני הדורות הבאים ולמען חיוכו של כל תינוק הנולד על אדמתנו - למען כל אלה החלטתי לבוא אליכם למרות כל הסיכונים ולשאת לפניכם את דברי בצורה ישירה.

       

      אני המנהיג הערבי הראשון שמוכן לחתום על הסכם שלום

      נשאתי ואני עדיין נושא בנטל האחריות ההיסטורית ומשום כך הצהרתי לפני כן ולפני שנים אחדות – למען הדיוק ב-4 בפברואר 1971 – שאני מוכן לחתום על הסכם שלום עם ישראל. זו היתה הצהרה ראשונה מפי אדם ערבי הנושא באחריות מאז החל הקונפליקט הערבי-ישראלי. מתוך כל המניעים האלה המתחייבים מן האחריות המנהיגותית אמרתי ב-16 באוקטובר 1973 לפני בית האומה, הפרלמנט המצרי, כי יש לקרוא לכנס בין-לאומי שבו יוחלט על שלום קבוע וצודק. באותו זמן לא הייתי שרוי בנסיבות שמחייבות אותי לבקש שלום או לבקש הפסקת אש, אך מתוך המניעים האלה המתחייבים מן האחריות ההיסטורית והמנהיגותית חתמנו את ההסכם הראשון להפרדת הכוחות; ובעקבות כך - את ההסכם השני להפרדת הכוחות בסיני.

       

      התחלנו לדפוק על הדלתות הפתוחות והסגורות כדי למצוא דרך בכיוון לשלום תמידי וצודק. פתחנו את לבנו לכל עמי העולם כדי שיבינו את מניעינו ואת יעדינו וכדי שישתכנעו שאנו באמת ובתמים שוחרי צדק ויוצרי שלום.

       

      באתי אליכם בלב פתוח

      עם כל המניעים האלה החלטתי לבוא אליכם בשכל פתוח, בלב פתוח וברצון מתוך הכרה, כדי שנבנה את השלום האמיתי המושתת על צדק.

       

      רצה הגורל שמסע השלום יהיה ביום החג המוסלמי הגדול, חג הזבח המבורך, חג ההקרבה, כאשר הפקיד אברהם אבינו עליו השלום, אבי הערבים והיהודים, את גורלו בידי אלוהים ופנה אליו בכל רמ"ח אבריו, לא מתוך ציות כי אם מתוך כוח רוחני עצום ומתוך בחירה חופשית, ככדי להקריב את יוצא חלציו. זאת מתוך דחף של אמונה עמוקה, בלתי מעורערת, באידיאלים נשגבים, המעניקים לחיים תכנים עמוקים. שמא מקריות זו נושאת תוכן חדש לנפשות כולנו, שמא תהפוך מקריות זו לתקווה אמיתית, לבשורת הביטחון והשלווה והשלום.

       

      אלה רגעים נדירים

      גבירותי ורבותי, הבה נהיה גלויים במלה הישרה וברעיון הבהיר והברור שאין בו עיקולים; הבה נהיה גלויים איש לרעהו בשעה שהעולם כולו, במערב ובמזרח, עוקב אחרי רגעים נדירים אלה, רגעים נדירים אלה אשר ייתכן כי יהיו נקודת מפנה מהותית בתהליך ההיסטורי באזור הזה של העולם, ואולי בעולם כולו. הבה נהיה גלויי לב בשעת מתן תשובתנו לשאלה הגדולה כיצד אפשר להגשים את השלום היציב והצודק.

       

      קודם כול, באתי אליכם ועמי תשובה ברורה וגלויה על שאלה גדולה זו כדי שהעם בישראל ישמע אותה, וישמע אותה העולם כולו, וכדי שישמעו אותה כל אלה שקריאותיהם הכנות לשלום כבר הגיעו לאזני מתוך תקווה שבסופה של פגישה היסטורית זו תהיינה תוצאות שמצפים ומייחלים להן מיליוני אדם. בטרם אודיע על תשובתי רצוני להבטיח לכם שאני נשען בתשובתי הגלויה והברורה על מספר עובדות שאיש אינו יכול להתחמק מלהכיר בהן.

       

      אין אושר על חשבון אומללות

      עובדה ראשונה: לא ייתכן אושר לאדם כלשהו על חשבון אומללות האחרים;

       

      עובדה שנייה: לא דיברתי ולא אדבר בשתי שפות. לא ניהלתי ולא אנהל שני סוגי מדיניות, לא אשא ולא אתן עם איש אלא בשפה אחת ובמדיניות אחת ובחזות-פנים אחת;

       

      עובדה שלישית: העימות הישיר והקו הישר הם הדרך הקרובה ביותר והמוצלחת ביותר להגיע למטרה ברורה;

       

      העובדה הרביעית: הקריאה לשלום קבע, לשלום צודק המושתת על כיבוד החלטות האו"ם, הפכה לנחלת העולם כולו והיתה לדרך של הבעת רצון החברה הבין-לאומית, אם בברירות הרשמיות אשר מתוות את המדיניות ומקבלות החלטות, או ברמת דעת הקהל העולמית-הציבורית, דעת הקהל המשפיעה על גיבוש המדיניות וקבלת ההחלטות;

       

      העובדה החמישית, והיא אולי החשובה והברורה ביותר: האומה הערבית איננה זזה ואיננה פועלת בחתירה למען השלום היציב והצודק מתוך מעמד של חולשה או זעזוע, כי אם ממש להיפך - יסודות איתנים של כוח ויציבות העושים את דבריה לדברים הנובעים מתוך רצון אמיתי וכן להגיע לשלום, רצון הנובע מהערכה אמיתית לתרבות, כדי למנוע שואה בטוחה עלינו ועליכם ועל העולם כולו.

       

      אין חלופה לשלום

      אכן אין חלופה להחלטה לגבי שלום יציב וצודק, שסערות אינן מזעזעות אותו ולא יוטלו בו ספיקות ואין כוונות רעות ואין עיקולים בדרכו.

       

      מן העובדות האלה, אשר ביקשתי להציב לפניכם כהווייתן, כפי שאני רואה אותן, אני מבקש להזהירכם בכל הכנות. אני מזהירכם מדברים שאולי עולים במחשבה. חובת גילוי הלב שלי מחייבת אותי לומר לכם את הדברים הבאים:

       

      1. לא באתי אליכם כדי לחתום על הסכם נפרד בין מצרים וישראל. אין זה בא בחשבון במדיניות מצרים. הבעיה אינה מצרים וישראל. כל שלום נפרד בין מצרים וישראל או בין מדינה ממדינות העימות וישראל לא יביא את השלום הצודק באזור כולו. יתר על כן, אף אם יתגשם השלום בין מדינות העימות כולן ובין ישראל, ללא פתרון צודק לבעיה הפלסטינית, הדבר הזה לא יגשים בכלל שלום יציב וצודק, שהעולם כולו מאיץ להגיע אליו ולהשיגו.

       

      2. לא באתי אליכם כדי לחתור להשגת שלום חלקי, דהיינו לסיים מצב המלחמה בשלב זה ואחר-כך לדחות את הבעיה בשלמותה לשלב הבא. אין זה הפתרון היסודי העשוי להובילנו לשלום היציב. ובקשר לזה, לא באתי אליכם כדי שנסכים על הסדר-ביניים שלישי בסיני או בגולן או בגדה המערבית, שכן הדבר הזה פירושו שאנו רק דוחים את הצתת הפתיל לעתיד. ואף פירושו של דבר שחסר לנו העוז לעמוד פנים אל פנים מול השלום וכי אנחנו חלשים מכדי לשאת המעמסה ובאחריות של שלום יציב וצודק. באתי אליכם כדי שנבנה יחד את השלום הקבוע והצודק כדי שלא תישפך טיפה אחת מדם אחד הצדדים. למען זאת הכרזתי כי אני מוכן ללכת אל סוף העולם.

       

      וכאן אני חוזר להשיב על השאלה הגדולה: כיצד נגשים את השלום הקבוע והצודק? לדעתי – ואני אומר זאת מעל במה זו לעולם כולו –התשובה איננה בלתי אפשרית ואין היא קשה, אף שעברו שנים ארוכות של נקמת דם, איבה, שנאה וגידול דורות ברוח של התרחקות מושלמת ואיבה מחריפה. התשובה איננה בלתי אפשרית ואיננה קשה אם נלך בדרך של קו ישר ובכל הכנות והאמונה. אתם רוצים לחיות יחד אתנו באזור זה של העולם.

       

      אנחנו מקבלים אתכם בברכה, בביטחון ובבטחה

      ואני אומר לכם בכל הכנות: אנחנו מקבלים אתכם בינינו בברכה, בביטחון ובבטחה. דבר זה כשלעצמו הוא נקודת-מפנה עצומה, מסימניו של מפנה היסטורי חד. בעבר היינו דוחים אתכם, והיו לנו בכך טענות וסיבות משלנו. כן, היינו מסרבים להיפגש אתכם בכל מקום שהוא. כן, היינו מתארים אתכם כישראל המדומה. כן, היינו נפגשים יחד אתכם בכינוסים או בארגונים בין-לאומיים ונציגינו לא היו – ועדיין אינם – מחליפים ברכות ושלום. כן, כזאת קרה ועדיין קורה כדבר הזה. היינו מתנים כי בכל השיחות יהיה מתווך אשר ייפגש עם כל צד בנפרד. כן, כך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות הראשונה, ובזאת הדרך נתקיימו שיחות הפרדת-הכוחות השנייה. כמו כן נפגשו נציגינו בוועידת-ז'נבה הראשונה, למשל, מבלי להחליף אפילו מלה ישירה אחת.

       

      כן, כזאת קרה. ואולם היום אני אומר לכם ואני אומר לעולם כולו: אנחנו מסכימים לחיות יחד אתכם בשלום צודק וקבוע. איננו רוצים להקיף אתכם או כי אתם תקיפו אותנו בטילים שנועדו להרוס או בפצצות של שנאה ואיבה. הכרזתי יותר מפעם אחת כי ישראל היא עובדה קיימת, שהעולם הכיר בה ושתי מעצמות-העל קיבלו עליהן את האחריות לביטחונה והגנת קיומה.

       

      ומאחר שאנחנו רוצים את השלום, באמת ובתמים, היתה בינינו ובניכם חומה עצומה וגבוהה. ביקשתם לבנות את החומה הזאת במשך מחצית היובל. ואולם חומה זו התנפצה בשנת 1973. היתה זו חומה של מלחמה נפשית הנמשכת בלהבתה ובהסלמתה. זאת היתה חומה של הפחדה בכוח שיכול לכבוש בסערה את האומה הערבית מקצה אל קצה. זאת היתה חומה של הפצת הדעה כי אנחנו אומה אשר הפכה לגוף חסר-תנועה. יתר על כן, היו ביניכם שאמרו כי אפילו כעבור חמישים שנה לא תהיה עוד תקומה לערבים מחדש. זאת היתה חומה המאיימת תמיד בזרוע הארוכה אשר תוכל להגיע לכל מקום ולכל מרחק. זאת היתה חומה המזהירה אותנו מפני השמדה ואבדון אם ננסה להשתמש ולהפעיל את זכותנו החוקית לשחרר את אדמותינו הכבושות. עלינו להכיר יחד כי חומה זו נפלה ונופצה בשנת 1973.

       

      באתי כדי לסלק את הספקות

      אולם קיימת עוד חומה. חומה שנייה זו מהווה מחסום נפשי סבוך בינינו וביניכם, מחסום של ספיקות, מחסום של ניכור, מחסום של חשש, של הולכת שולל, מחסום של הזיה ביחס לכל התנהגות או מעשה או החלטה, מחסום של פירוש זהיר ומוטעה לכל מאורע או שיח. מחסום נפשי זה הוא אשר התבטאתי אודותיו בהצהרותיי הרשמיות, שהוא מהווה 70% של הבעיה. ואני שואל אתכם היום, בביקורי זה: מדוע לא נושיט זה לזה את ידנו באמת ובאמונה, בכנות, כדי לנפץ יחדיו את המחסום הזה? מדוע לא נאחד את רצוננו באמת, באמונה ובכנות, כדי לסלק יחד את כל הספיקות, הפחד, הבוגדנות והכוונות הרעות וכן את הכוונות הנסתרות? מדוע לא נעמוד כאיש אחד ובאומץ לב של גברים ובתעוזת הגיבורים אשר מקדישים את חייהם למען מטרה נעלה יותר?

       

      מדוע לא נעמוד כאיש אחד בזה אומץ-הלב, בזאת התעוזה, כדי שנקים בניין נשגב של שלום אשר ייכון לנצח ואשר יאיר לדורותינו הבאים אורות של שליחות אנושית למען בניין, פיתוח וטובת אנוש? מדוע נוריש לדורות הבאים את תוצאות שפיכות הדמים, את הכליה, את היתמות, את האלמנות, את הרס המשפחות ואת אנחת הקרבנות?

       

      מדוע שלא נאמין בתבונת הבורא, כפי שבאה במשלי שלמה: מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה... טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב? מדוע שלא נקרא ממזמורי דוד הנביא: "אליך ה' אקרא... שמע קול תחנוני בשוועי אליך, בנשאי ידי אל דביר קדשך; אל תמשכני עם רשעים ועם פועלי אוון, דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם; תן להם כמפעלם וכרוע מעלליהם... בקש שלום ורדפהו"?

       

      עליכם לנטוש את חלומות הפלישה

      גבירותי ורבותי, את האמת אומר לכם: השלום לא יהיה שלום כשמו אם לא יהיה קיים על צדק ולא על כיבוש אדמתו של הזולת. לא ייתכן שאתם תבקשו לעצמכם את אשר אתם שוללים מן האחרים. בכל הכנות וברוח אשר הביאה אותי אליכם היום אני אומר לכם: עליכם לנטוש סופית את חלומות הפלישה, ולנטוש גם את האמונה האומרת כי הכוח הוא האמצעי הטוב ביותר להתנהגות עם ערבים. עליכם לקלוט היטב את הלקחים של העימות בינינו וביניכם, ולא תועיל לכם התפשטות בדבר כלשהו. וכדי שנדבר בגלוי: הרי אדמתנו אינה ניתנת למיקוח ואיננה מוצגת לוויכוחים. העפר הלאומי נראה בעינינו כאותו הוואדי הקדוש שאללה דיבר בתוכו אל משה עליו השלום. אין אחד מאתנו זכאי או מסכים לוותר על שעל אחד מאדמה זו או לקבל את עקרון הוויכוח והמיקוח עליו.

       

      לפנינו הזדמנות טובה לשלום

      את האמת אומר לכם: לפנינו היום ההזדמנות הטובה לשלום, והיא הזדמנות שאין התקופה יכולה לתת לנו כמותה, אם באמת נהיה רציניים במאבקנו למען השלום. הזדמנות זו, אם נאבד אותה, או נפזרנה, תתנקם ותחול עליה קיללת האנושות וקיללת ההיסטוריה.

       

      מהו השלום לגבי ישראל? שתחיה באזור עם שכניה הערבים בשלווה ובביטחון. זהו ההיגיון שאני אומר לעומתו: כן, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה, רגועה ובטוחה מכל תוקפנות.

       

      זהו היגיון שלעומתו אומר: הן, שישראל תקבל את כל סוגי הערבויות המבטיחות לה את שתי האמיתות הללו. זוהי דרישה שלעומתה אני אומר הן.

       

      יתר על כן, אנו מודעים לכך שנסכים לכל הערבויות הבינלאומיות שאתם מדמים לעצמכם וממי שאתם רוצים לקבלן. אנו מודעים לכך שנסכים לקבלת על הערבויות שאתם רוצים משתי המעצמות או מאחת מהן או מחמשת הגדולים או מחלקם. אני חוזר ומודיע בכל הבהירות שאנחנו מסכימים לכל הערבויות שאתם תקבלו, ובמקביל אנו נקבל אותן ערבויות. תכליתו של דבר איפוא: כאשר אנו שואלים מה הוא השלום לגבי ישראל, התשובה היא, שישראל תחיה במסגרת גבולותיה עם שכניה הערביים בשלווה ובביטחון ובמסגרת הרצויה לה של ערבויות אשר משיג הצד שכנגד.

       

      חייבים להחיות את רוח הסובלנות

      אבל איך יתגשם הדבר הזה? איך נוכל להגיע אל תוצאה זו, ובאמצעותה אל השלום היציב והצודק? יש אמיתות שאין מנוס מלעמוד בפניהן בכל העוז והבהירות. יש אדמה ערבית שכבשה ישראל ועודנה כובשת בכוח מזוין. ואנו עומדים בתוקף על הגשמת הנסיגה השלמה משטחים אלה, לרבות ירושלים הערבית, ירושלים אל-קודס, שבאתי אליה בהיותה עיר השלום, שהיתה ותמשיך להיות לנצח ההגשמה החיה לדו-קיום בין כל המאמינים השלוש הדתות. אבל לא סביר הדבר שמישהו יחשוב כי במעמדה המיוחד צריכה העיר ירושלים להיות במסגרת סיפוח או התפשטות, אלא היא צריכה להיות חופשית ופתוחה לכל המאמינים. וחשוב מכול שעיר זו לא צריך להפרידה מאלה שבחרו בה כמקום משכנם הקבוע מזה כמה מאות שנים. ובמקום להעביר את שנאות מלחמות הצלב אנו חייבים להחיות את הרוח של עומאר אבן אל-חטאב וצאלח א-דין, דהיינו, רוח הסובלנות וכיבוד הזכויות. מקומות התפילה, המוסלמיים והנוצריים כאחד, אינם סתם מקומות לקיום טקסים ותפילות. הם יותר מזה, עדות אמת לנוכחותנו שלא נפסקה במקום הזה, בין אם פוליטית, אם רוחנית ואם מחשבתית.

       

      חובה שאיש לא יטעה בהערכתו את החשיבות והכבוד שאנו רוחשים לירושלים, אנו הנוצרים והמוסלמים. והרשו לי לומר לכם ללא כל היסוס: לא באתי אליכם מתחת לכיפה זו כדי שאפנה בבקשה לפנות את כוחותיכם מן האדמה הכבושה. הנסיגה השלמה מן האדמה הערבית הכבושה אחרי 1967 היא דבר מובן מאליו. לא נקבל בעניין זה כל ויכוח ולא נתחנן בעניינו לפני מישהו או בפני מישהו, שכן אין כל משמעות לכל שיח על שלום יציב וצודק ואין כל משמעות לשום צעד הבא להבטיח את חיינו יחדיו באזור זה של העולם בשלווה ובבטחון, כאשר אתם כובשים אדמה ערבית בכוח מזוין. אין שלום שיהיה יציב או שייבנה על כיבוש אדמת הזולת. כן, זה מובן מאליו.

       

      זה אינו ניתן לוויכוח ולדיון, אם הכוונות תהיינה טובות ואם המאבק יהיה כנה למען יבוא השלום היציב והתמידי לדורנו ולכל הדורות אחרינו.

       

      הבעיה הפלסטינית היא עיקר הבעיה

      באשר לבעיה הפלסטינית אין מי שיכחיש שזה עיקר הבעיה כולה. אין מי שיקבל היום בכל העולם סיסמאות שנשמעו בישראל, המתעלמות מקיומו של עם פלסטין, ואפילו שואלות: איפה הוא העם הזה? בעייתו של העם הפלסטיני והזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני אינן ניתנות להתעלמות או להתכחשות מצד כלשהו.

       

      אין ההיגיון סובל ואין הדעת סובלת שיהיה מקום להתכחשות או להתעלמות מזה. זו עובדה שנתקבלה בהסכמה בין-לאומית במערב ובמזרח וזכתה להכרה, אהדה ותמיכה במסגרת מסמכים בין-לאומיים והודעות רשמיות, ולא יועיל לאיש לאטום את אזניו מן המלים הנשמעות יום ולילה ולמעשה לעצום את עיניו מול העובדה ההיסטורית הזאת.

       

      אפילו ארצות-הברית של אמריקה, בעל-הברית הראשון שלכם, הנושאת את שיא המחויבות להגנת קיום ישראל וביטחונה, שנתנה ונותנת לישראל כל תמיכה מוראלית, חומרית וצבאית, אני אומר שאפילו ארצות-הברית בחרה להתייצב לפני האמת ולהכיר שלעם הפלסטיני יש זכויות לגיטימיות והבעיה הפלסטינית היא לב המאבק ועיקרו, וכל עוד הבעיה הזאת נשארת תלויה ללא פתרון הרי שהמאבק הזה יגבר ויקבל ממדים חדשים.

       

      בכל הכנות אומר לכם: לא ייתכן שהשלום יושג בלי הפלסטינים. טעות חמורה שאין איש יודע את ממדיה היא לעצום עין מול הבעיה הזאת או להזניחה. אני לא אמשיך לגולל אירועי העבר מאז ניתנה הכרזת בלפור לפני כשישים שנה. אתם בקיאים יפה בעובדות. אם מצאתם אתם את ההצדקה החוקית והמוסרית להקים בית לאומי על אדמה שלא היתה כולה רכושכם, קל וחומר שתבינו עקשנותו של העם הפלסטיני להקים את מדינתו מחדש במולדתו. כאשר תובעים כמה מן הקיצוניים שהפלסטינים יוותרו על יעד נעלה זה, מובנו של ויתר זה, לאמיתו של דבר, לוותר על זהותם ועל תקווה כלשהי בעתיד.

       

      אני מברך קולות ישראליים שדרשו להכיר בזכויות העם הפלסטיני כדי להגיע לשלום ולהבטיח אותו. אני אומר לכם, גבירותי ורבותי, שאין תועלת מאי-הכרה בזכות העם הפלסטיני וזכותו להקים את מדינתו וחזרתו.

      אנו הערבים עברנו ניסיון זה בעבר יחד עמכם ועם עובדת הקיום הישראלי. המאבק עבר ממלחמה למלחמה, מקרבות לקרבות יותר גדולים, עד שהגענו היום אל קצה תהום מסוכנת ושואה נוראה אם לא ננצל יחד את הזדמנות השלום הקבוע והצודק.

       

      עליכם לעמוד בפני הבעיה באומץ לב

      חובה עליכם לעמוד בפני המציאות באומץ-לב כפי שעשיתי זאת אני. אין פתרון לבעיה כלשהי על-ידי מנוסה או התעלמות ממנה. לא ייתכן שיתייצב שלום על-ידי הנחת מצבים מסיבות דמיוניות שהעולם פנה אליהן עורף וכבר קרא באופן קולקטיבי לצורך בהכרה וכיבוד הצדק והאמת. אין צורך להיכנס לחלל הריק של הזכות של העם הפלסטיני. אין תועלת ביצירת מחיצות כדי לעכב את בואו של השלום או להפילו.

       

      כפי שאמרתי לכם, אין אושר על חשבון אומללותם של האחרים. כמו כן, העימות הישיר והקו הישיר הם הדרך הקרובה והמוצלחת ביותר ליעד הברור. העימות הישיר עם הבעיה הפלסטינית והשפה היחידה לטפל בה לכיוון שלום צודק וקבוע טמונים בהקמת מדינה של העם הפלסטיני, עם כל הערבויות הבין-לאומיות שאתם דורשים.

       

      אסור שיהיה לכם חשש ממדינה צעירה שתזדקק לתמיכת כל מדינות העולם לשמירתה. וכאשר יצלצלו פעמוני השלום, לא תהיה יד אשר תקיש בתופי המלחמה; ואם תימצא יד כזו – לא יישמע קולה. תארו לכם את הסכם

       

      השלום שנביא בז'נבה לעולם הצמא לשלום, הסכם שלום העומד על הנקודות הבאות:

      א. סיום הכיבוש הישראלי של האדמות הערביות שנכבשו בשנת 1967;

      ב. הגשמת הזכויות היסודיות של העם הפלסטיני וזכותו להגדרה עצמית, בכלל זה הקמת מדינתו;

      ג. זכות לכל מדינות האזור לחיות בשלום בתוך גבולותיהן הבטוחים והמובטחים על-ידי אמצעים שהוסכם עליהם ואשר יבטיחו את הביטחון המתאים לגבולות הבין-לאומיים, וזאת בנוסף לערבויות בין-לאומיות;

      ד. כל מדינות האזור מתחייבות לקיים ביניהן יחסים בהתאם למטרות ועקרונות אמנת האומות המאוחדות, ובמיוחד האיסור להשתמש בכוח ופתרון סכסוכים בדרכי שלום;

      ה. סיום מצב המלחמה הקיים באזור.

       

      השלום הוא כתיבה מחדש של ההיסטוריה

      גבירותי ורבותי, השלום איננו חתימה על שורות כתובות כי אם כתיבה חדשה של היסטוריה. השלום איננו תחרות בקריאה אליו כדי להגן על חמדנות או להסתיר שאיפות. השלום במהותו הוא מאבק אדיר נגד התאוות והחמדנות. ושמא ניסיונות ההיסטוריה הקדומה והחדשה מלמדים אותנו כולנו שהטילים והנשק האטומי אינם מביאים בטחון; להיפך, הם הורסים את הבטחון.

       

      חובתנו למען עמינו, למען התרבות שיצר האדם, להגן על האדם בכל מקום משלטון כוח הנשק. חובה עלינו לרומם את שלטון ההומניות ואת כוח הערכים והעקרונות אשר מרימים את קרנו של האדם.

       

      ואם תרשו לי לפנות בקריאה מעל במה זו אל עם ישראל הריני פונה בדבר אמת לכל איש ואשה וילד בישראל ואומר לו: אני נושא אליכם, מאת העם המצרי אשר מברך את השליחות המקודשת הזאת למען השלום, אני נושא אליכם שליחות שלום, זוהי שליחות של עם מצרים שאיננו יודע קנאות, שבניו המוסלמים, הנוצרים והיהודים חיים ברוח הידידות, האהבה והסובלנות. זוהי מצרים שעמה הפקיד בידי את פקדון השליחות הקדושה, אליכם, שליחות של בטחון ושלום. אני פונה אליכם, כל איש ואשה וכל ילד בישראל: עודדו את הנהגתכם למאבק למען השלום כדי להפנות את המאמצים להקמת בניין רם של שלום במקום לבנות מבצרים ומקלטים המבוצרים בטילי הרס.

       

      הראו לעולם כולו את דמות האדם החדש באזור זה של העולם כדי שישמש דוגמה לאדם האהבה, אדם השלום בכל מקום ומקום. בשרו לבניכם שמה שהיה בעבר היה סוף המלחמות וקץ הייסורים. הנה באה התחלה חדשה של חיים חדשים, חיים של אהבה, ברכה, חופש ושלום.

       

      מלאו את האדמה בשבחי השלום

      הו, כל אם שכולה, כל אלמנה, כל בן שאבד לו אביו או אחיו, הו, כל קרבנות המלחמות: מלאו את האדמה והחלל בשבחי השלום, מלאו את הלבבות בתקוות השלום, הפכו את השיר לאמת חיה ומניבה, הפכו את התקווה לחוקה של עבודה ושל מאבק. שהרי כוח הרצון של העמים בא מכוח רצונו של האלוהים.

      גבירותי ורבותי, לפני שבאתי לכאן פניתי בכל רחשי לבי ומצפוני אל האלוהים, ישתבח ויתהלל, כאשר ערכתי את תפילת החג במסגד אל-אקצא, כאשר ביקרתי בכנסיית הבשורה – פניתי לאלוהים שיתכן את רוחי, יקיים את אמונתי האיתנה, ושביקורי זה יגשים את מטרתו למען הווה מאושר ועתיד מאושר עוד יותר.

       

      אני מבטא את רצון עמי וכוונותיו

      בחרתי לחרוג מכל הכללים והתקדימים שידעו מדינות הלוחמות זו בזו, על אף כיבוש האדמות הערביות שעדיין קיים. הצהרתי שאני מוכן לבוא לישראל היתה הפתעה גדולה וגרמה להתרגשות רבה ואף להטלת ספיקות לגבי מטרות בואי. ולמרות זאת קיבלתי את ההחלטה באמונה שלמה שאני נותן כאן ביטוי כן לרצונו של עמי וכוונותיו.

       

      בחרתי בדרך הקשה הזאת אפילו אם בעיני רבים וטובים היא הדרך הקשה ביותר. בחרתי לבוא אליכם בלב פתוח ובמחשבה פתוחה. בחרתי לתת דחיפות למאמצים העולמיים הנעשים למען השלום. בחרתי לבוא אליכם, לביתכם, ולהביא לכם את העובדות לאשורן, את האמיתות המופשטת, ולא כדי לתמרן ולא כדי להרוויח משהו, אלא כדי שנעבור יחד את המערכות הקשות ביותר בהיסטוריה החדשה, זו המערכה אל שלום צודק וקבוע. אין זו מערכה שלי בלבד ולא של המנהיגים בישראל; זוהי מערכה של כל אזרח ואזרח על אדמותינו כולנו, שזכותו לחיות בשלום. זוהי התחייבות מצפונית ואחריות בלבותיהם של מיליונים המצפים לשלום המיוחל.

       

      כאשר הודעתי על היוזמה הזאת שאלו רבים את השאלה: מה אפשר לדעתי להרוויח מביקור זה? מה אני מצפה ממנו? כשם שהשיבותי לשואלים כן מכריז אני באוזניכם:

       

      לא נקטתי יזמה זו מתוך רצון ומחשבה להשיג מה שניתן להשיג במשך הביקור; באתי למסור את השליחות ומסרתי את השליחות. ואתם קיראו את דברי האלוהים, כפי שנאמרו על-ידי זכריה נביאו: "והאמת והשלום אהבו".

      והריני שואב השראה מפסוקים מן הקוראן, בהם נאמר: 'אמור, האמנו באלוהים ובאשר הורד עלינו ובאשר הורד על אברהם, ישמעאל, יצחק, יעקב והשבטים, ובאשר ניתן למשה ולישו ולנביא מריבונם, לא נפלה ביניהם, ועמו אנו תמימים'. ואמת דברי האלוהים הגדול."

       

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים